מ' (2) – מרצה או רוצה – לאיזו קבוצה את שייכת?

"תוכל לקחת את הילדים היום בצהרים?" יודעת שהיום הוא פנוי, מקווה שיסכים.

"לא, תאספי אותם את כמו כל יום." הוא עונה. היא אוספת את עצמה, מתארגנת ליום נוסף, מאוכזבת שהוא מסרב, שותקת, מחפשת בליבה צד זכות, מנסה להסביר אותו לעצמה: "הוא עייף, אל תכבידי עליו, עד שיש לו יום פנוי, והוא בכלל לא חייב לי כלום, וזכותו לסרב…"

היא נאנחת אל תוכה, ממשיכה את היום.

אחר הצהריים מגיע מהר, היא אוספת ילדים בלי נשימה, נגררת במדרגות לביתה, הוא על הספה, המזגן מכוון עליו.

"שלום" היא אומרת בעייפות של אישה אחרי עבודה. 

"שלום" הוא מהמהם מתחת לאף, עסוק בקריאת המידעון, חרש למה שקורה מסביב.

"תכף אני מחממת אוכל, קחו בינתיים ביסקוויטים" מרגישה גדולה וגיבורה שהיא לא מבקשת ממנו עזרה, מרגישה שהיא מצליחה להיות האישה ההיא מהסיפורים שלא הפריעה לבעלה במנוחתו, מנסה להרגיש טוב, ושזה גם נעים ושזה בדיוק מה שהיא רוצה – אבל משום מה היא לא מרגישה ככה.

מקווה שהוא שם לב ותכף בלי מילה הוא יקום מהספה, יושיט יד לעזרה, ישאל אם היא רוצה לנוח כמה דקות לפני שתתחיל כאן הקלחת היומית.

"יש משהו לאכול? הוא מגיח למטבח, שואל שאלה מיותרת.

"אני כבר מכינה", היא מתנצלת, "לא הספקתי להכין אתמול בערב – סליחה, הנה מיד…"

"עזבי, אני כבר יוצא, אולי בערב."

היא מאוכזבת מעצמה, מרגישה כישלון, הוא לא אוהב שאין אוכל היא מרגישה את זה. היא מוכרחה לעשות משהו עם עצמה ועם חוסר הארגון שלה, דברי מדריכת הכלות מהדהדים בראשה: "ארגון זה הסוד, שלום בית תלוי גם באוכל שאישה מכינה לבעלה…"

היא מנסה וכל כך משתדלת, אבל תמיד נכשלת.

יודעת שהרבה בעיות בשלום הבית שלה היו נמנעות אם רק הייתה עוד קצת מתאמצת.

הערב מגיע מהר מדי, היא ממהרת להשכיב את ילדיהם המשותפים, יודעת שהוא צריך שקט, לא אוהבת שהוא כועס, לא רוצה להעכיר את האווירה, רוצה לשמור על השלום – מוכנה להילחם בשבילו עם עצמה ועם הילדים. היא רוצה שקט, לא אוהבת שהוא לא מרוצה. מקווה שהפעם הוא יהיה מרוצה.

מקווה… כל החיים היא בתקוות מנופצות.

דפיקות בדלת ובעלה כבר נכנס, עומד שם מלא הדרו, היא מתקרבת לדלת, מחייכת, "שלום אבא" משתדלת להדגיש שהוא ה"אבא" של הבית הזה, ליד הילדים וגם כשהם רק לבד, "זה חשוב להרגשה הטובה ולהמלכה של הבעל" היא תשנן את דברי המורה בסמינר. המלכה אולי יש, קרוב לעריצות, הרגשה טובה – היא מתפללת עליה, יום ולילה מצפה לה – אולי היום היא תבוא.

לפעמים זה מרגיש לה רחוק, מלאכותי, היא לא מקבלת את ההרגשה שהיא מצפה לה, הוא כועס הרבה ולא מרוצה, וכל פעם כזו היא מתכווצת, שואלת את עצמה מה הפעם לא היה לפי רצונו, יודעת שהוא מלך ושהיא צריכה "להתהלך בתאוות ליבו", כל כך מתחננת לילדים צדיקים ועל כן שותקת גם בחדרי חדרים, לא מעירה, מבליגה, הולכת בין הטיפות – משתדלת להיות אישה כשרה שמחכה בכיליון עיניים, להרגיש "אשרי אישה עושה צרכי בעלה בעצמה!" – והאושר רחוק, בזה היא בטוחה, מאמינה שהיא בדרך כי כולם תמיד אמרו על נישואין שהם עבודה קשה.

וסוף הכבוד לבוא – אולי רק בעולם הבא… 

****

בעקבות התגובות על הפוסטים המועלים כאן, והתחושה של חלק מהתגובות כביכול ההדרכה העולה מבין השורות שאני כותבת הופכת נשים למרצות, בלי דעה, מחוקות, ועוד כל מיני מילים עדינות יותר או פחות, החלטתי להניח כאן את הנושא ולדבר פתוח על "הטיפוס המרצה", טיפוס שאנחנו פוגשות במקומות רבים, לעיתים גם מוצאות את עצמנו בסיטואציות שבהן אנו בעצמנו מתקשות לומר "לא מתאים לי" או שמסרבות ומרגישות רגשות אשם על כך.

מהצד זה יכול לעורר רחמים, הצורך הנואש בריצוי הסביבה ללא הצלחה.

האישה המתוארת לעיל מעוררת בכולנו גרד לא נעים שגורם לנו לבקש ממנה בכל לשון של בקשה, "קומי! תגידי מה את רוצה, מה מתאים לך ומה לא, עם מה את מסכימה ועם מה את בשום פנים ואופן לא מסכימה. דברי את הרצונות שלך, תתחילי לחיות ואל תהי בובת סמרטוטים בתפקיד קדושה מעונה".

אז לפני שנתחיל אני כותבת מראש: אין בדברי שום הוראה לנהוג כך או אחרת, כל מקרה הינו לגופו, יש מקרים המצריכים טיפול ואין בדברי להביא כאן פתרון לקושי המצריך טיפול עמוק ויסודי.

בנוסף אין בדברי שום הסכמה עם התעמרות / התעללות / זלזול או יחס פוגע מצד הבעל גם במקרה בהם האשה נוהגת בצורה שיכולה להביא לתוצאה כזו.

הדברים הנכתבים כאן באים לתת –

1. כלים להבדיל בין ריצוי לרצון באופן כללי
2. כלים לזיהוי בעצמי האם יש לי נטייה לרצות

ונקודה אחרונה – בבקשה בבקשה, אם את מזהה את עצמך בסיטואציה הנ"ל מדי הרבה פעמים, אם את חווה תחושות אשמה וחוסר נוחות מדי הרבה פעמים, חפשי בבקשה משהי מקצועית שתוכל לעזור לך ולהוציא אותך מהמצב הזה, הראשון שיודה לך יהיה בעלך!

התחלנו!

בעל לא אוהב, לא רוצה ולא מרוצה מהתנהגות מרצה של אישה. זה נשמע לא הגיוני, הרי תמיד שמענו ולמדנו שבעל צריך כבוד ושיעשו את רצונו, אז מדוע כאן הוא לא מרוצה, מאוכזב, ודורש עוד ועוד?

זה נשמע כאילו הוא אמור לשמוח, הוא עושה מה שבא לו, והיא מסכנה, מתזזת, כנועה, לא מצליחה להגיד את דעתה ורצונותיה.

אבל האמת? לבעל (נורמלי, בלי הפרעת אישיות) לא נעים לחיות ליד אישה כזו, שמפחדת ממנו, מפחדת לומר לא, מפחדת להגיד מה היא רוצה / מרגישה, זה לא מכבד אותו שהיא מרגישה מאוימת ממנו ורק דואגת שהוא לא יכעס ויהיה בשקט – במקום מסוים זה אפילו מעליב.
בעל רוצה אישה עם דעה, אישה שבוחרת לעשות את מה שהיא עושה מתוך בחירה ושלימות פנימית. 

אנחנו רואים בספר שמואל שבשביל להמליך את דוד המלך היה צריך לשלוח את האדם החשוב ביותר שהיה באותו דור – את שמואל הנביא. כי רק אדם חשוב ונחשב יכול להמליך!

אם אישה לא רואה את עצמה ואת דעתה נחשבת, אם היא לא רואה את עצמה ראויה היא פוגעת בעצמה ובבעלה. בעל לא מבקש להיות עריץ, הוא רוצה להרגיש מכובד ולהחזיר אהבה, להשפיע מכל הטוב שיש בו. כאשר אישה נמצאת במקום מרצה, היא לא שמחה, היא לא מכבדת, היא פועלת מתוך פחד שלא יהיה שלום, פחד שבעלה יכעס, שהיא לא תהיה אהובה. איך אפשר לאהוב דבר כזה?

איך תוכל להיווצר מערכת של אהבה וקשר כאשר קיים פחד תמידי להיות לא אהובה, לא רצויה, וכל המעשים נעשים כדי לרצות ולהשתיק מצפון מייסר?

אנחנו מצליחות להבין את הטעות?

אישה שמוצאת את עצמה חיה בחוסר ברירה, לא שמחה, ומרגישה שהיא חייבת! ואם לא אז 'אוי ואבוי' (היא לא תהיה מספיק טובה, בעלה לא יאהב אותה, בגללה בעלה לא יצליח ללמוד, הילדים שלה יגדלו בבית עם שלום בית רעוע וכו') אישה כזו לא תצליח לעולם להגיע לאהבה ולקשר עם בעלה.

אישה כזו מפתחת סלידה מבעלה, היא מרגישה סבל וקושי גדול בזוגיות, וכמובן מאשימה את עצמה שהיא לא עושה מספיק, ואם היא רק תעשה עוד קצת – אז תבוא הגאולה ושלום הבית יחזור לביתם.

ומשום מה ובכלל לא מפתיע – הנס לא קורה…

קווים ל"טיפוס המרצה":

1. המרצים אינם מסוגלים להגיד "לא" – בדרך כלל לא רק במערכת הזוגית אלא לכולם (לילדים שלהם, להורים, לחברה, לשכנה, לבוסית וכו'), הם שקופים בעיני עצמם, והרצון שלהם לא נחשב, כל אחד יכול לבקש מהם כל דבר והם פשוט יסכימו.

2. קיימת תחושת חוסר אונים ואשמה עצומה אם הם יסרבו לבקשה ובהמשך אף יפתחו דימוי עצמי ירוד ושברירי.

3. יש להם צורך כפייתי לרצות אחרים, הנובע במקרים רבים מחרדה חברתית, מהפחד לאכזב, להכעיס, מהפחד שהאדם שלו הם סרבו לא ירצה בחברתם, ומהפחד להיות לא אהובים ☹

4. הם חיים באופן תמידי עם תחושה של איום בקשר עם הסובבים אותם במידה ויסרבו למלא את רצונם. החרדה הזו גורמת להתנהגות מרצה המשרתת את הסביבה, אך הרסנית עבורם.

5. הם מתקשים להיות נאמנים לרצונותיהם ואף להכיר בהם.

לאור האמור לעיל נוכל לבדוק את עצמנו ולזהות אם המעשים שלנו נובעים מעודף ריצוי או מרצון אמיתי לשמח, לאהוב, ליצור קשר חם ומחבר ביננו.

נזכור שבעל רוצה לשמח את אשתו, כמו שכתבתי כאן בפוסט אמון. הוא לא מחפש לנצל אותה, הוא רוצה לשמח אותה ולראות אותה שמחה, כל מציאות אחרת היא לא נעימה לו ולא מקדמת את הקשר.

עבודת ה', גם אם נעשית לעיתים מתוך יראה וחובה, בסופה מביאה אותנו לשמחה ולקרבת ה', "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", אז גם בתחילה הדברים נעשו מתוך חובה, לאחר מעשה נחוש סיפוק ושמחה על שעמדנו במשימה. ואם אנחנו לא חשות בסוף שמחה וסיפוק? זה הזמן לבדוק מה לא נכון בדרך.

בית שיש בו אישה בוחרת ורוצה הוא בית שמח, זהו בית שיש בו תחושת רוממות. אבל כל תחושה אחרת נכנסת תחת הכותרת של "לא אותי קראת יעקב"… הדברים הללו לא יכולים להתקיים ולהיות בבית בו האישה פועלת מתון רצון לרצות ומתוך תחושה של חוסר אונים / אשמה או פחד להיות פחות אהובה.

חשוב שנבין: לא הזוגיות הופכת אישה למרצה, גם לא ההדרכות והרצאות בסמינר, אנשים שבאופי שלהם מרצים, ייקחו את המשפטים המתארים עבודת המידות, ויתור, חמלה, הכלה, וגמישות ויתרגמו אותם למחיקת האישיות, חוסר ברירה, ואי יכולת בחירה.

ואף יפעלו כך ועוד יחשבו שהם אנשים גדולים ובעלי מידות טובות…

מסכמת את הפוסט הזה בקריאה לחשבון נפש עצמי ובבקשה להקשיב לעצמנו, לבדוק איך אנחנו פועלות במערכת הזוגית שלנו, ומתוך מה, לזהות מקומות שקצת שכחנו את עצמנו ורק בקשנו שקט תעשייתי, שהוביל לקור ולקשר מתכתי, להתחבר שוב לעצמנו , לרצונות שלנו, לעצמנו, לבחור להמליך מחדש, לבחור לאהוב, וגם אם התרחקנו לחפש דרך לשוב ולהתקרב.

שנה טובה מלאה בטוב ה'

מוזמנות להגיב – זה חשוב לכולנו!

ציורים: רחל קארו – לאתר הציורים של רחל

עלו לך שאלות? מחפשת לדעת עוד? 

בתאל טשיטיד – מדריכה זוגית מוסמכת לכלות ונשים – [email protected]

ניתן להאזין לתכנים מעולים בקו התוכן "על כולנה"- 0733834729     

להזמנת סדנאות, הרצאות ופגישות אישיות: 0533106799