אנחנו עומדים בימים העמוסים ביותר בשנה, בין יום כיפור לסוכות. המהפך החד בין הצעקות של נעילה לבין הצעקות בשוק ארבעת המינים – קצת קשה להכלה. הבלגן של הערב חג וההשתקעות בפרטי פרטים ארציים של עולם הזה, כל כך מנוגדים לאווירה של התשובה והפשפוש במעשים וההתקדשות של רק לפני יומיים שלושה.
איך מחברים בין הדברים, איך מוצאים את ההמשך לדרך שעשינו במשך התקופה של הימים הנוראים, בתוך ההמולה השוטפת שבה אנחנו שרויים עכשיו?
ועיקר השאלה היא על חג הסוכות עצמו. יושבים בסוכה באוירה משוחררת ושמחה, צועדים לשמחות בית השואבה, רוקדים פה ומבקרים שם. שמחה ואושר, חגיגה גדולה. איך כל זה מתקשר לתקיעות של ראש השנה, לונתנה תוקף, לדמעות בוידוי ביום כיפור ולזעקת "ה' הוא האלוקים" בנעילה?
כדי להבין קצת יותר את התמונה, נעבור במעבד חד לדון בשאלה חינוכית שהורים רבים מתחבטים בה בימים אלה. מדובר על הורים לבחורי ישיבות שחזרו עתה מהישיבה אחרי שהות בת ארבעים יום מחוץ לבית. בבתים רבים יש כרגע פיצוצים וחריקות בלמים, בין ההורים לבין הבן המתבגר. הוא רוצה חליפה מסוימת, הוא שקוע קצת יותר מדי בפרטי הלבוש (אגב, סיפר לי מישהו אנקדוטה מעניינת: באולם מסוים בעירנו נמכרים זה לצד זה ארבעת המינים ופרטי לבוש חדשים לחג. מגיעים לשם בחורים ואברכים בהמוניהם. כל האברכים פונים לדוכנים של האתרוגים וההדסים, וכל הבחורים פונים לקולבים של המכנסים והעניבות…) הוא לא כל כך פותח ספר. ובמילה אחת: הבחור מאכזב. משקיעים בו את כל הנשמה, ובתמורה מקבלים יבול שעושה רושם כל כך דל ביחס לציפיות.
איך אפשר לקבל את זה באהבה?
התשובה לזה נמצאת בהבנת מהותו של חג הסוכות.
במשך תקופה די ארוכה עמדנו וביקשנו מהקב"ה שנה חדשה של חיים, עם בריאות, עם סיפוק, עם נחת מהילדים, עם שלום בית, עם פרנסה, עם כל מה שבן אדם רוצה כדי לחיות בטוב ובנעימים. ביקשנו וביקשנו עד בלי די, עם דמעות בעיניים ועם הבטחות לחיזוקים בתמורה. השיא היה באבינו מלכנו של נעילה, שם דחסנו את כל הכוונות לכל משפט ומשפט שצעקנו במלוא כוחנו הדל בסיומו של יום צום.
והנה, הסתיימה התפילה וחזרנו הביתה. התחלנו את השנה החדשה.
האם קיבלנו את כל מה שרצינו? פעמים רבות יש תחושה שלא.
אדם באמת רוצה הרבה דברים, באורך של רשימת מכולת, ולא את הכל הוא מקבל.
מה ההרגשה שלו מול הקב"ה, מול עצמו?
הוא יכול להסתובב בחמיצות: כל כך הרבה רציתי ולא קיבלתי. אבל הוא יכול לעשות דבר אחר: לשנות את ההסתכלות.
כל עוד ששביעות הרצון שלנו תלויה בגורמים חיצוניים – לעולם לא נהיה מרוצים. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. תמיד חסר משהו. כאשר מתחילים חיים חדשים, שנה חדשה, שפע חדש שקיבלנו מהקב"ה לקראת המשך חיינו – ראשית כל יש ללמוד ליהנות מהשפע, לשמוח בדברים פשוטים, שכביכול מובנים מאליהם.
הזכרנו את העובדה שפעמים רבות הילדים מאכזבים, הנחת היא לא מה שרצינו. המציאות היא שאנשים שלא לומדים ליהנות – לא יהנו גם מנחת עד לב השמים, גם אם הילד יהיה מתמיד עצום והשפיץ של הישיבה. כי תמיד חסר משהו בסופו של דבר. אין אנשים מושלמים בעולם. תמיד יהיו לילד חסרונות מסוימים.
אם רוצים ליהנות – צריך לשנות את המבט. אפשר ללמוד ליהנות ממינימום. הוא בריא, הוא מתפקד, הוא שומר תורה ומצוות, הוא לומד ברמה סבירה. זה המון, למרות שזה נשמע כלום.
ולא רק בנושא הנחת. כך זה בכל הנושאים שבעולם. פרנסה למשל. אפשר תמיד להיות לא מרוצים, תמיד חסר משהו. הצורך בכסף הוא בור בלי תחתית. גם אם אדם קנה שלש דירות להשקעה הוא ממשיך להיות טרוד בהן, תמיד יהיה חסר משהו. גם אם הוא גומר לחתן את הילדים – הוא טרוד מחיתון הנכדים. מבט שתולה את העיניים בנותנים חיצוניים – תמיד ישאר רעב.
ואפשר להתרגל ליהנות ממינימום, מדברים לכאורה פשוטים: לחם וחלב, כרטיס מוטען של טובה וברכה, עוף לחג, ארגז מיץ ענבים מאיזה חלוקה. נכון, זה לא מי יודע מה, אבל זה משהו. השאלה אם מתמקדים במה שיש ולומדים ליהנות ממנו. אם מתרגלים ליהנות – מתחילים ליהנות.
וכך גם ברוחניות. אדם יכול לעשות עבודה יפה מאוד עם עצמו, לבנות את עצמו בתורה, ביראת שמים, בתיקון המידות – ולהישאר עצבני וחסר שביעות רצון. כי אף פעם הוא לא מושלם. התשובה שלו ביום כיפור לא מושלמת, ההתמדה שלו טעונה שיפור, וידיעת התורה שלו צריכה עוד הרבה הרבה חיזוק. וזה חבל, כי זה מכניס אותו לתחושה ליאוש וחוסר סיפוק, שבסופו של דבר מוציאה ממנו את כל החשק להמשיך.
כמה וכמה אנשים אמרו לי לפני יום כיפור שההרגשה שלהם היא הרגשה של יאוש. הם לא מצפים ליום הזה כי אין להם למה לצפות. הנה, נגמר יום כיפור. כמה אנשים מתעכבים רגע להסתכל אחורה לשאת עיניים לשמים בתודה ובאושר? אחרי קידוש לבנה עושים חצי סיבוב ורוקדים טובים מאורות. למה לא לרקוד חצי שעה "אשרי העם שככה לו"? כי לא לומדים ליהנות ממה שיש. עשית דרך, אולי לא מושלמת. אז מה? תעמוד במוצאי יום כיפור ותחגוג, תרקוד עם הקב"ה. התקדמת המון בשבועיים האחרונים.
חג הסוכות הוא החג שניתן לנו אחרי שיצאנו מהימים הנוראים, התחלנו דרך חדשה של תחילת שנה. זה חג האסיף, החג שבו מכניסים הביתה את השפע האלוקי לשנה החדשה ומתחילים להשתמש בו. הן השפע הרוחני והן השפע הגשמי. הצעד הראשון כדי לחיות נכון הוא לשמוח בשפע הזה, ליהנות ממנו, להתמקד במה שיש, ויש כל כך הרבה. פשוט ליהנות מדברים פשוטים. עברנו את יום כיפור, זכינו לכפרת עוונות. קיבלנו חיים חדשים, יש לנו בעל, ילדים, בית, אוכל ליום יום, בריאות. פשוט ליהנות מזה.
מה עושים בסוכות? עוזבים את הבית ונכנסים לסוכה, ארבע קירות ארעיים וקצת סכך מלמעלה. לוקחים בידיים קצת צמחים יפים, ומנסכים מים טבעיים ממעין על המזבח. לומדים לשמוח בדברים המינימליים של החיים, לטעום אותם, למשש אותם, ליהנות מהם ולהודות עליהם.
פתחנו בשאלה איך מחברים את כל הימים הקדושים שעברנו לתקופה שבה אנחנו נמצאים בה עתה. לאור האמור התשובה מובנת. הבלגן של ערב החג ואחר כך החג בעצמו אינם מנותקים מהימים הנוראים אלא המשך ישיר שלהם. בימים הנוראים אדם נכנס לאיזשהו אטמוספירה מנותקת מהחיים השוטפים, כמו משה רבינו בשעתו הוא עולה בימים אלה להר גבוה, למשך ארבעים יום כדי להוריד לעצמו את התורה. ביום כיפור הוא מקבל את התורה ויורד ארצה בחזרה מיד במוצאי יום כיפור.
מה קורה מיד כשהוא יורד עם התורה? מגיעה פרשת יתרו. "ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב". עכשיו מתחיל האתגר האמיתי: ליישם את התורה שקיבלנו בחיים עצמם. קיבלת שפע רוחני וגשמי, עכשיו צריך להשתמש בו נכון.
מה הדרך להשתמש בו נכון? להיכנס לסוכה, לשבת בצילא דמהימנותא. כלומר: לקבל את מה שהקב"ה נותן מתוך תחושה עמוקה שכל מה שהוא נותן זה הטוב ביותר שיכול להיות. אנחנו לא דבוקים ושקועים בפרטים הקטנים של החיים שכל כך מבלבלים לנו את הראש, אנחנו דבקים במבט האמיתי והישר שמחבר אותנו אל הקב"ה.
תודה לך על חיים, תודה לך על בן זוג, תודה לך על ילדים, תודה לך על פרנסה, תודה לך על דרגה מסוימת ברוחניות. מבט פשוט, אמיתי ולא מסתבך. לא צריך הרבה דברים מבחוץ כדי לשמוח, צריך רק לחיות את המציאות במבט נכון, מבט מלא אמונה ואהבה ושמחה.
אנחנו מוקפים בהרבה סייעתא דשמיא, הרבה אהבה מהקב"ה, הרבה תשומת לב וטיפול אישי. אבל קשה להרגיש זאת כי החיים כל כך שוטפים ועמוסים ודורשים אינספור פריטים שאנחנו בטוחים שאי אפשר בלעדיהם כדי להיות מרוצים. כנראה שאין דרך להיות באמת מרוצים בלי ללמוד ליהנות מהחיים עצמם, מהדברים היפים שהקב"ה נותן לנו בלי שאנחנו שמים לב.
תודה רבה!!
איזה פרק!
מקסים!!