אני אוהבת תמונות משפחתיות.
יש משהו כל כך יפה ומכובד בתמונות האלו,
שורה של נשים בשמלות זהות כחולות / שנהב או אפרסק,
שורות שורות של ילדות, אותם צבעים, אותה דוגמה.
כן גם אצל הקטנטונת בת השנתיים שהתעוררה לכבוד הצילומים.
משמאל נערים / בחורים / גברים חנוטים בעניבות וחליפות או בעקיטשע.
סבא וסבתא באמצע ליד החתן-כלה התורנים, מנצחים על כל הנחת….
אני אהבת להסתכל בתמונות האלה.
כן,
בתמונות משפחתיות של אחרים.
מנסה לצוד את זו שהפאה שלה קצרה יותר או ארוכה יותר.
את זה שהבלורית שלו מתנפנפת, החליפה בהירה יותר, ואת הכובע הוא "שכח " בבית…
אוהבת לפגוש בין הילדים את זה שחולצתו משתרבבת ופאותיו הפרועות מספרות איך הוא נענה לתחנונים של אמא או לקריאת החירום של אבא, הפסיק את המשחק הסוער מאוד והואיל בטובו להתיישב בשורה. כל שפת הגוף שלו מאותת שהוא עוד שנייה חוזר למרוץ…
אפשר בקלות לזהות את האבא של המופרע הקטן, יש לו חיוך רחב מדי, בוטח מדי.
אמא שלו עם חיוך נבוך, היא לא צריכה שהגיסות יגידו כלום, היא שומעת את זה גם בלי שיגידו לה מילה, למדה לקרוא מחשבות:
"מה יהיה עם האיציק הזה? דקה הוא לא רגוע, גורר את כל הילדים בעקבותיו…
פשוט פרא אדם, שיחנכו אותו קצת…"
וזה לא עוזר לה, לאמא של איציק, שיש לה נציגים בתמונה שהם בחורי ישיבות לתפארת.
כי יש לה גם בת מלאה רעיונות כרימון, אז הלבוש שלה קצת מקורי. צנוע, מכובד אבל מקורי.
היא בקושי נענתה לתחנונים והסכימה להיכנס לשמלה בצבע שנהב…
במרירות היא חושבת איך מחר יתקשרו אל הבת שלה המוכשרת, יבקשו רעיונות ל "שבע ברכות".
היא כבר מדמיינת איך נערתה המוכשרת תבחר נושא, תכתוב מכתב ברכה ותכין תכנית חמודה…
איך היא תריץ טלפונים לכולם, ותהפוך בשרביט קסם את התפריט השבלוני למיוחד ומתאים לרעיון.
בערב ההוא – שיהיה בזכותה מקסים כל כך, בת דודה אחת תשאל על התסרוקת ש"לא כל כך הולכת", ואחרת תנסה להבין מאיפה היא "הקריצה" את הבגד הזה.
בינתיים הדודות שלה יטיפו לה, לאמא הגאה והנבוכה, שחשוב שהבחורה המקסימה והכל כך מוכשרת תשקיע קצת יותר במתמטיקה ואנגלית…
יש שם גם עוד אחת בתמונה היפה ההיא. פחות מחודש אחרי לידה והאיפור מסתיר עד כמה היא חיוורת, ואף אחד לא חושב איך היא מסתדרת בתוך השמלה החגיגית ההיא כשהיא צריכה לטפל בתינוקת שלה.
יש עוד אחת שעומדת בפרופיל, שאמצה אחיינית מזדמנת שתסתיר אותה, תחביא אותה. שלא יזכירו לה כולם את השיחות המייאשות, הבירורים האין סופיים, כי לא מצאו שמלה במידה שלה, והיא הורסת את כל הסט…
בפינה אני מאתרת ילדון נוסף עסוק בכוסות חד פעמית עם קונפטי, התמונה כאילו לא נוגעת אליו הוא יושב רחוק מאנשים, שומר על הטריטוריה שלו ועסוק בלהעביר את הנצנצים שהוא אסף בשקדנות מכוס לכוס…
"תמונה יפה נכון?"
שואלת חברתי לעבודה, גאה כל כך במשפחה המושלמת שלה.
היא לא זוכרת שהייתי עדה לשיחות הטלפוניות שלה עם אחותה, לרכילות על הגיסה הזו, ש"אין לה מושגים, ושתואיל בטובה לקנות פאה נורמלית, ולא יקרה לה כלום אם היא תקנה נעלים חדשות בצבע תואם, קבענו שכולם עם נעל בצבע פודרה נכון? הכי מתאים לשמלות… אז מה עם היא קנתה לפסח נעל בצבע אחר???, ורחמים על אמא, שתשים קצת צבע על הפנים, היא לא יכולה להופיע ככה בחתונה של המשפחה".
אני נזכרת בכל המלל הזה, מתבוננת באמא של החברה שלי, עם עליונית שנהב תואמת וחצאית שחורה ישרה כיאה למורה כבודה בסמינר, לא בדיוק נראה לי שכלה קצת פחות מעודכנת או מאורגנת ממש עושה לה בושות…
כן. בושות.
בואו נדבר עליהם.
על הבושות האלו שהסבתות שלנו כל כך פחדו מהם,
כי בין שזה "חשומה" או "ס'פאסט נישט" או לא ראוי, יאה ונאה.
לכולם חשוב כל כך להישאר משפחה טובה, מכובדת.
"באמת תמונה יפה" אני אומרת לחברתי הנלהבת.
ולמרות התמונה היפה, אני פתאום עצובה, עצובה בשביל כל מי ששילם מחיר על התמונה היפה הזו,
יודעת שכל הפרטים שרואים במבט מדוקדק, וכל מה ששמעתי "מאחורי הקלעים", זה רק קצת הקרחון…
עצובה בשבילי ובשביל המשפחה האישית שלי שהיא נורמלית כל כך, וכל כך לא.
עצובה בשביל כל המשפחות הנורמליות באשר הן….
הי,
זאת אני.
בתיה.
אמא של שירה ושל עוד כמה.
חזרתי שוב,
גם כי ביקשתם כל כך יפה,
וגם כי לפעמים הלב עולה על גדותיו מבקש לכתוב…
ולא אני לא יכולה לכתוב את הסיפור שלי – זה אישי מדי.
אני כותבת את הרגשות, את המחשבות, את התהיות,
מנסה להבין ביחד אתכם מה נורמלי ומה לא.
הסיפור לא שלי, זאת אומרת הוא גם שלי,
וגם של כל האימהות הגיבורות,
שיש להם ילדים נורמליים וגם כמה שלא.
יש בכלל כזה דבר ילד נורמאלי???
זה לא סיפור מתח, ואין פה שום תעלומה שנפתרת,
זה החיים, החיים עצמם,
שהבורא ברחמיו העניק לנו.
מורכבים החיים האלו, לא תמיד פשוטים,
ואולי רק בגלל זה,
"כל זמן שהנשמה בקרבי – מודה אני".
לתגובות, בתיה: [email protected]
בתיה התרגשתי מאוד מהתיאור שלך. גם אני רגילה להתבונן בלבבות שמאחורי חלון הראווה המשפחתי. אני חושבת שכל אחד מסתיר איזה שבר, גם אם הוא כן מצליח לעמוד בכל הפרמטרים של הסטנדרט
בתיה איזו כתביה מעולה !!
את מצליחה להכניס אותנו איתך יחד לחוויה
לקלף שכבות ולדבר על דברים דקים וחשובים
מחכה לפרק הבא.
תודה.
מצטרפת
כ"כ שמחה לראות את רצוף אהבה עוד פעם!
נכון, הפוסט לא דיבר רק על סטים,
אלא על הנורמליות- (יש דבר כזה?)
תבורכי
אני מאושרת שחזרת!!!
חלום מתוק!
זה לא היה נראה שזה הולך לקרות..
וואו, בתיה, איזו יופי שחזרת.
את האמת, הגעתי ל"שבי רגע" רק בגללך – חברה המליצה לי לקרוא את "רצוף אהבה" ממש מהתחלה, אני מכירה אותו נראה לי בעל פה.
התחברתי כל כך לעומק, לסגנון הכתיבה, לאמת, לנורמליות שלך ולזווית היפה שבה את מסתכלת על החיים.
גם אני חושבת שנשים נתפסו סתם לדוג' של הסטים, ורצו מייד ללכלך על השוויגער. וזאת למרות שכתבת שלשוויגער זה בכלל לא משנה.
העניין עמוק יותר.
הקב"ה ברא אותנו יצורים חברתיים שרוצים להיות חלק ולהרגיש שייכות. אנחנו מוכנים לשלם מחירים על כך ולקבל רווחים מסוגים שונים. לפעמים באמת המחיר כואב ויקר. ואולי אפילו מידי.
אבל זה טבע האדם.
וזה כואב לנו כשאנחנו לא מצליחים להיות חלק מכולם מכל סיבה שהיא – קושי בריאותי, רוחני, קוגנטיבי או כלכלי אצלנו, אצל הילד, הבחורה או הבעל.
כמה אני שמחה שחזרת לכתוב!!!!!!
תודה לך בתיה
בתור אמא ל"מעניינים" שתמיד אהבנו וטיפחנו את ה"מעניינות" הזו, החינוך אצלינו בבית היה לכבד ולאהוב כל אח\אחות למרות השונות והראש השונה, זה בפירוש היה קשה אבל ב'ה הרווחנו! כל אחת בנתה בית מאודדד שונה מאחותה אבל ב'ה כולם טובים! כולם אהובים! וכולם מכבדים! אחת מהן עובדת בחידר תקשורת, מצליחה ונהנית מאוד! עכשיו העבודה היא עם אלו שנותרו בבית, מאתגרים לא פחות… תמיד אני שואלת את ילדי – "מי הנורמלי???" מי קבע מיהו נורמלי? מה הקריטריונים שלו??? באופן כללי איננו עובדים אצל אף אחד ובחתונות של אחים שלי כללל המשפחה הזמינה שמלות באתר ואנחנו לא! לא נכנסת לענין אבל אצלינו זה לא בא בחשבון, הבנות שלי הגדולות לבשו שמלה בגוון זהה לכולן מהשכרה ולקטנות תפרנו בגוון זהה לכולן, בתור בכורה אף אחד מהמשפחה לא העז לצייץ ואימי הצדיקה שמכירה אותי לא מהיום מאוד זרמה עם זה! הבנות שלי היו מאודדד גאות בשונות שלהן,! מאוד משנה איך ההורים מחנכים ואיך הם לוקחים את "שבירת הסט" כשהשלישית שלי התחתנה אחיותיה הנשואות מעליה עבדו קשה מאוד למצוא משהו ששתיהן אוהבות וזה לא בא ממני… באופן כללי, אם כל אם תהיה גאה בילד שלה ותחזק את בנה\בתה ה"שונה", תציף את החוזקות שלו, תנופף בכשרון בכל הזדמנות ובכל מפגש ותעצים אותו, מתי שהו גם הסובב יפסיק להעיר כי "נורמלי" זו הגדרה שכל אחד יכול לקחת למקום שלו… ישר כח! נהניתי מאוד שחזרת!
ב"ה יש לך אימא צדיקה שזורמת- איזה כיף לך!
הבעיה היא כהשויגער יוצאת נגדך כי לא עמדת בקריטריונים שלה (הרוחנים / הרגשיים / שיתוף פעולה כמו שהיא רוצה ועוד..)
אז קורה שצריך להתמודד עם שונות.
נכון צריך לשנן לעצמינו שמי שחושב שכולם צריכים להיות כמותו – הוא הבעיה ולא אני, אבל זה התמודדות.
בתור דוגמה אישית לשוויגער שלך, תתחילי לקבל אותה כמו שהיא, דיברנו על לקבל את השונה, לא?
לא כולם חייבים לחשוב כמוני, לי חשוב כך ולה חשוב דברים אחרים.
אני מדברת מניסיון כואב, תאמיני לי, אין דבר אחד שבו אני דומה לשוויגער שלי, ואחרי המון המון עבודה בעניין הגעתי למסקנה זו.
לא חושבת שזה עבודה קלה, כן חושבת שזו הדרך הנכונה.
יש הבדל בין לקבל את השונה,
לבין לחיות ע"פ מה שהשני החליט שטוב לו.
לא חושבת שנכון שילדים יחיו את חיי ההורים, כל אחד צריך לחיות את חייו – לפי מה שהוא.
אם לדעתכן הפוסט דיבר על מעניינים ונורמלים,
ולמישהי הדוגמה של הסטים בחתונה הקפיצה נושא כאוב שהיה לה עם השוויגער שלה,
אז מה העניין לומר "נתפסתן על משהו לא קשור"?
זה כן קשור. כי זה נגע לליבה וזה כאב לה והיא רצתה לשתף.
והרעיון המרכזי של כל הטורים כאן (לדעתי…) הוא להבין שלכל אחד יש לב, ולפעמים כואב לו, גם דברים שאנחנו לא מבינים, ושלא נשפוט.
אז תכבדו כאב, גם אם הוא לא הכי קשור ספציפית לדעתכן למה שרצו להביע כאן.
בתיה יקרה
כל מילה זהב
רגשת אותי!!
נגעת במיתר הלב
בנק' כמעט הכי רגישה…
תודה!!
תודה בתיה.
כמה אמת.
תודה על רצוף אהבה 1.
בתור אמא לילד רצוף אהבה
הוא נתן לי המון כוח!
קראתי אותו ערב אחד והרגשתי שסוף סוף אני מתחברת לאיזו סוללה שמטעינה אותי.
שמחה לגלות אותך פה שוב.