משפחה נורמלית

אני אוהבת תמונות משפחתיות.

יש משהו כל כך יפה ומכובד בתמונות האלו,

שורה של נשים בשמלות זהות כחולות / שנהב או אפרסק,

שורות שורות של ילדות, אותם צבעים, אותה דוגמה.

כן גם אצל הקטנטונת בת השנתיים שהתעוררה לכבוד הצילומים.

משמאל נערים / בחורים / גברים חנוטים בעניבות וחליפות או בעקיטשע.

סבא וסבתא באמצע ליד החתן-כלה התורנים, מנצחים על כל הנחת….

אני אהבת להסתכל בתמונות האלה.

כן,

בתמונות משפחתיות של אחרים.

מנסה לצוד את זו שהפאה שלה קצרה יותר או ארוכה יותר.

את זה שהבלורית שלו מתנפנפת, החליפה בהירה יותר, ואת הכובע הוא "שכח " בבית…

אוהבת לפגוש בין הילדים את זה שחולצתו משתרבבת ופאותיו הפרועות מספרות איך הוא נענה לתחנונים של אמא או לקריאת החירום של אבא, הפסיק את המשחק הסוער מאוד והואיל בטובו להתיישב בשורה. כל שפת הגוף שלו מאותת שהוא עוד שנייה חוזר למרוץ…

אפשר בקלות לזהות את האבא של המופרע הקטן, יש לו חיוך רחב מדי, בוטח מדי.

אמא שלו עם חיוך נבוך, היא לא צריכה שהגיסות יגידו כלום, היא שומעת את זה גם בלי שיגידו לה מילה, למדה לקרוא מחשבות:

"מה יהיה עם האיציק הזה? דקה הוא לא רגוע, גורר את כל הילדים בעקבותיו…

פשוט פרא אדם, שיחנכו אותו קצת…"

וזה לא עוזר לה, לאמא של איציק, שיש לה נציגים בתמונה שהם בחורי ישיבות לתפארת.

כי יש לה גם בת מלאה רעיונות כרימון, אז הלבוש שלה קצת מקורי. צנוע, מכובד אבל מקורי.

היא בקושי נענתה לתחנונים והסכימה להיכנס לשמלה בצבע שנהב…

במרירות היא חושבת איך מחר יתקשרו אל הבת שלה המוכשרת, יבקשו רעיונות ל "שבע ברכות".

היא כבר מדמיינת איך נערתה המוכשרת תבחר נושא, תכתוב מכתב ברכה ותכין תכנית חמודה…

איך היא תריץ טלפונים לכולם, ותהפוך בשרביט קסם את התפריט השבלוני למיוחד ומתאים לרעיון.

בערב ההוא – שיהיה בזכותה מקסים כל כך, בת דודה אחת תשאל על התסרוקת ש"לא כל כך הולכת", ואחרת תנסה להבין מאיפה היא "הקריצה" את הבגד הזה.

בינתיים הדודות שלה יטיפו לה, לאמא הגאה והנבוכה, שחשוב שהבחורה המקסימה והכל כך מוכשרת תשקיע קצת יותר במתמטיקה ואנגלית…

יש שם גם עוד אחת בתמונה היפה ההיא. פחות מחודש אחרי לידה והאיפור מסתיר עד כמה היא חיוורת, ואף אחד לא חושב איך היא מסתדרת בתוך השמלה החגיגית ההיא כשהיא צריכה לטפל בתינוקת שלה.

יש עוד אחת שעומדת בפרופיל, שאמצה אחיינית מזדמנת שתסתיר אותה, תחביא אותה. שלא יזכירו לה כולם את השיחות המייאשות, הבירורים האין סופיים, כי לא מצאו שמלה במידה שלה, והיא הורסת את כל הסט…

בפינה אני מאתרת ילדון נוסף עסוק בכוסות חד פעמית עם קונפטי, התמונה כאילו לא נוגעת אליו הוא יושב רחוק מאנשים, שומר על הטריטוריה שלו ועסוק בלהעביר את הנצנצים שהוא אסף בשקדנות מכוס לכוס…

"תמונה יפה נכון?"

שואלת חברתי לעבודה, גאה כל כך במשפחה המושלמת שלה.

היא לא זוכרת שהייתי עדה לשיחות הטלפוניות שלה עם אחותה, לרכילות על הגיסה הזו,  ש"אין לה מושגים, ושתואיל בטובה לקנות פאה נורמלית, ולא יקרה לה כלום אם היא תקנה נעלים חדשות בצבע תואם, קבענו שכולם עם נעל בצבע פודרה נכון? הכי מתאים לשמלות… אז מה עם היא קנתה לפסח נעל  בצבע אחר???, ורחמים על אמא, שתשים קצת צבע על הפנים, היא לא יכולה להופיע ככה בחתונה של המשפחה".

אני נזכרת בכל המלל הזה, מתבוננת באמא של החברה שלי, עם עליונית שנהב תואמת וחצאית שחורה ישרה כיאה למורה כבודה בסמינר, לא בדיוק נראה לי שכלה קצת פחות מעודכנת או מאורגנת ממש עושה לה בושות…

כן. בושות.

בואו נדבר עליהם.

על הבושות האלו שהסבתות שלנו כל כך פחדו מהם,

כי בין שזה "חשומה" או "ס'פאסט נישט" או לא ראוי, יאה ונאה.

לכולם חשוב כל כך להישאר משפחה טובה, מכובדת.

"באמת תמונה יפה" אני אומרת לחברתי הנלהבת.

ולמרות התמונה היפה, אני פתאום עצובה, עצובה בשביל כל מי ששילם מחיר על התמונה היפה הזו,

יודעת שכל הפרטים שרואים במבט מדוקדק, וכל מה ששמעתי "מאחורי הקלעים", זה רק קצת הקרחון…

עצובה בשבילי ובשביל המשפחה האישית שלי שהיא נורמלית כל כך, וכל כך לא.

עצובה בשביל כל המשפחות הנורמליות באשר הן….

הי,

זאת אני.

בתיה.

אמא של שירה ושל עוד כמה.

חזרתי שוב,

גם כי ביקשתם כל כך יפה,

וגם כי לפעמים הלב עולה על גדותיו מבקש לכתוב…

ולא אני לא יכולה לכתוב את הסיפור שלי – זה אישי מדי.

אני כותבת את הרגשות, את המחשבות, את התהיות,

מנסה להבין ביחד אתכם מה נורמלי ומה לא.

הסיפור לא שלי, זאת אומרת הוא גם שלי,

וגם של כל האימהות הגיבורות,

שיש להם ילדים נורמליים וגם כמה שלא.

יש בכלל כזה דבר ילד נורמאלי???

זה לא סיפור מתח, ואין פה שום תעלומה שנפתרת,

זה החיים, החיים עצמם,

שהבורא ברחמיו העניק לנו.

מורכבים החיים האלו, לא תמיד פשוטים,

ואולי רק בגלל זה,

"כל זמן שהנשמה בקרבי – מודה אני".

לתגובות, בתיה: [email protected]