נקמת השדכנית: סיפור פורימי

"כן, גברת בירנצווייג, אני מכיר את השם הזה, לא, זה לא מתאים לי. תודה רבה".

היא אפילו לא ענתה. זרקה את הטלפון בקשת רחבה ונעמדה.

"תינוק מגודל בתוספת זקן"

בעלה הרים את גבותיו.

"כן, כן, כל החברה האלה, עם החברים שלהם והאמהות שלהם, לא מצליחה להבין אותם"

"אני יוצא למעריב"

"פוי, איזה אנשים"  בעמל הצליחה לפלוט שילך לשלום וישוב. הוא יצא מהבית מחויך. כבר עשרים שנה בתחום ועדיין מתעצבנת. כל עוד הוא לא מושא זעמה, מבחינתו – זה בסדר.

בבית פנימה, הרטינות הנרגזות לא פסקו. היא הרימה טלפון לידידתה. פנינל'ה. טוב להודות לד', שיש מישהי שמקשיבה לה.

אחרי ששפכה את מררתה, שאלה אותה פנינהל'ה שאלה אחת, אחת ויחידה: "זאג מיר, למה את אומרת את כל זה לי?" לרגע, בלעה את הלשון. "אז למי בדיוק אגיד, למי?"

"למי שהרגיז אותך כל כך! הוא כבר לא יעז יותר".

היא התישבה על הכורסא מותשת.

הרימה טלפון לבחור שלא התאים לו. ניתקה. הקישה את המספרים ונעצרה. חיוך רך עלה על שפתותיה. כך מצא אותה בעלה כשחזר. הוא לא שאל למה והיא שמחה שלא שאל.

זאת תהיה דרך מופלאה, נקמה אוכלים כשהיא קרה והיות והיא לא בטוחה מבחינה הלכתית, אז…

למחרת בבוקר טלפנה אל הבחור:

"מצאתי לך יהלום, בחורת חלומותיך" מעולם לא השתמשה בביטוי הזה, מעולם.

"טפו-טפו, באה ממשפחה נהדרת, משהו-משהו! משהו-משהו! בלעה"ר!"

השתמשה בכל מטבעות הלשון שהיו לה, גייסה את כל יכולותיה, דחפה ולחצה והזהירה שההזדמנות לא תשוב, לעולם!

לא הסכימה לגלות איך קוראים לה, בת כמה המדוברת.

אמרה לו:

תגיד כן או לא.

רוצה להפגש? ברוך הבא.

לא רוצה? לא סומך עלי? לא!

בערב, נגשה לבית המלון.

ראתה אותו נכנס, מהוסס, מחכה.

אחרי 3/4 שעה התקשר אליה.

היא הרימה מייד, אמרה שהיא מתעכבת, היתה לה איזה שהיא בעיה, באמת סליחה, באמת.

הוא חיכה עוד חצי שעה בסבלנות, הזמין קולה ושתה.

והתקשר שוב.

חזרה, אמרה שמעודה לא קרה לה דבר כזה ושהיא יוצאת לבדוק מה קרה.

אחרי רבע שעה התיישבה מולו ואמרה:

"אין, היא איננה".

-"מי?"

-"בחורת חלומותיך איננה" היא התקרבה לשבעים שלה, והוא לשלושים ושמונה שלו, לא חששה.

"אם היית הבן שלי, הייתי מעניקה לך את השיחה הזאת מזמני זמנים, בחורת חלומותיך אינננה! וגם לא תהיה! אתה רואה איך אתה נראה? אתה שם לב בן כמה אתה? ואתה לא מתבייש להוריד שידוכים על ימין ועל שמאל בגלל שטויות?"

אנשים מלמלו ששש נרגז, מלצר נעץ בה עיינים.

"לא אכפת לי כלום, אדון בחור רווק בן שלושים ושמונה עוד רגע ארבעים! לא אכפת לי כלום! אבל, אם אתה תמשיך להוריד בחורות על ימין ועל שמאל, על שטויות-אל תחשוב שאשתף איתך פעולה!"

נעמדה.

הסתובבה והלכה.

בדרכה חזרה זמזמה לעצמה נרגשות: "שולם שולם אף פעם" חזרה הביתה מאושרת.
חמישה חודשים אחר כך, הלך הבחור אל החופה.

אמא שלו הגיעה אליה הביתה להזמין אותה לחתונה.

היא לא הסכימה לבוא, בשום אופן לא.

עדיין כעסה.

ובכל אופן בליל החתונה רקדה קצת בבית לצלילי "תינוק מגודל בתוספת זקן" שהלחינה לעצמה.

בעלה יצא למעייריב, מחויך.