מה את אומרת: מתאים השנה לצאת לנופש?

מעולם לא כתבתי תגובה, וגם לא חשבתי לכתוב אותה פה. אני כותבת כי כואב לי. ממש. אנחנו כבר למעלה מעשרה חודשים במצב ההזוי הזה, ופתרון לא מסתמן באופק, בדרך הטבע. יותר החמרה, אם כבר.
בי"ז בתמוז השנה דיברתי עם חברה. שתינו כאבנו כל כך, לא האמנו ששוב, אחרי כל מה שעברנו השנה, הגאולה טרם הגיעה, ועוד פעם שלושת השבועות. לא השתנה כלום.
בכיתי בגלל הגלות והסבל, כי כאב לי שכל כך הרבה אחים שלי כואבים, גם אם לי טוב. הם אחים שלי, וזה כואב, עמוק מבפנים. בכל כולי.
ופתאום הגיעה לי הבנה, שגרמה לי לבכות עוד יותר, אבל הפעם בכי אמיתי ועמוק עוד יותר. כולנו יודעות את המצב הרוחני פה בארץ. גם אם יש פה הרבה מהמרכז, שיכולות לשכוח שיש מלחמה- אין מישהי שלא ראתה משפחה שיש להם ילד נושר, שיש להם קרובי משפחה שנשבו במלחמת היצר.
מה יותר כואב להקב"ה, הילדים שלו, ששבויים בעזה, או הילדים שלו ששבויים אצל היצר הרע? שלא מסוגלים להכיר בו, להזכיר אותו. שנלחמים נגדו?
כתוב "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". האם אנחנו, פה, נשים שומרות תו"מ, מרגישות את זה? לא רוצה לתת דוגמה למה הכוונה, מניחה שאתן יכולות לדמיין את המשמעות של זה לבד.
אתן לוקחות שם לתפילה, וזה מדהים. ה' בטוח שומע כל תפילה, אוהב כל תפילה, ושומר אותה. ובעז"ה הוא גם ישחרר את כל השבויים, ירפא אותם מהצלקות, יחזיר את כולם הביתה בשלום, ויגמור את המלחמה הזאת, אי"ה בגאולה שלימה!!
אבל, כבר לפני המלחמה, אנחנו חיות באסון לאומי. כבר עשרות שנים. יש פה מיליוני יהודים, בנים של ה', אחים שלנו- ששבויים אצל היצר הרע. תינוקות שנשבו זה לא פחות טראגי, זה יותר טראגי. אין מי שלא תסכים איתי על כך כשזה נוגע לתינוקות שנשבו בעזה. ותינוקות ששבויים אצל מלאך המוות (הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות), בלי רצון להשתחרר?
האם את זוכרת, עם כל התפילות על הכאב האינסופי הזה, של עשרות אלפי יהודים, אחים שלך, ששבויים, שנלחמים, שסובלים, שמאויימים, את התפילות על מה שגרם לזה? ואת יודעת, בדיוק כמוני, בתוך הלב שלך, שהגורם למצב הזה הוא הריחוק שלנו. לא רק שלי אישית, אלא של כל העם שלי. של כל האחים שלי. לתקן את עצמי- אני משתדלת. כי אני אעשה הכל, כולל הכל, כדי שלא יהיה שבויה נוספת של היצר הרע. כדי שיהיה לקב"ה נחת רוח לפחות ממני, שהוא ידע שהוא יכול פחות להכאיב, אנחנו זוכרים אותו בסיפור הזה גם ככה. אבל הם אחים שלי. מותר לי להרגיש את הכאב עליהם, ולהתפלל עליהם. אני לא יכולה להתעלם מזה ככה!!!
אנחנו לא יכולים לחיות בצורה הזאת ביומיום, כי כמו שכתבו- אנחנו צריכים לשמור על בריאות הנפש. ואם אנחנו נעלה לאוטובוס ונראה ילד נושר ונתחיל לבכות בכי תמרורים, כמו מישהו שראה עכשיו חטוף בלייב, אנחנו נשתגע. למרות שזאת אמת, וזאת אמורה להיות התגובה.
אבל, יש לנו עכשיו 3 שבועות (נכון שעבר שבוע וחצי, ובכל זאת) של אבל. של להתאבל על הגלות. לא על הספיחים שלה, שהם כואבים לנו בגוף. אלא עליה בעצמה. על הריחוק, על זה שאנחנו לא חיים עם הקב"ה. שאנחנו לא התקרבנו מספיק- ולכן שוב הוא היה צריך להכאיב, כדי לרפאות. כדי לקרב אותנו קצת יותר, כי שוב פעם מדי התרחקנו. לדעת שכשהקב"ה בוכה, הוא בוכה גם נקודתית על הכאב שלנו, אבל הוא בוכה הרבה יותר על הריחוק, שגרם לכאב.
ולהתפלל, גם אם אי אפשר על כל יהודי ויהודיה שרחוקים מהקב"ה בפרטות, להתפלל על כולם בכללות, ואולי גם לקחת מישהו אחד, אם יש לך כוחות, ולהתפלל עליו, כמו על החטוף שלקחת את שמו. ואולי הקב"ה יחוס, ויעזור לו להיפדות גם כן, יחד עם החטופים הפיזיים…
בתפילה לגאולה שלימה, עוד היום!!!

אני חושבת שאנחנו צריכות לזכור את המאמר: עמ"י קרויים אדם.
אם אחד האיברים בגוף יפצע קשה-כל הגוף ירגיש זאת ויסבול,אך זה לא אומר שבגלל זה הוא ישבות טוטלית.
עברנו,כולנו(!!!) חוויה מאוד קשה ומטלטלת.
חוויה שהחזירה אותנו לסיפורים של השואה,הגלות בניכר-ופתאום זה פה!!ממשי!!
אני חושבת שא"א להכיל את הכאב הזה.
קראתי כאן תגובות די קשות ואני חושבת שאין לאף אחת מאיתנו זכות לומר על הנרצחים הללו דברים רעים!
גם בגלל הסיבה ש"אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו"-למקומו ממש,למקום שהוא גדל,לנסיונות שלו!.
וגם בגלל שאנחנו לא במקום של שפיטה,יש אלוקים אחד לעולם-והוא יודע מה הכי טוב עבור כל אחד,איך להוולד,מתי ואיפה ואיך גם למות.
שמעתי פעם סיפור על הח"ח שבא אליו אחד והח"ח שאל אותו מה קורה בעולם?.
הוא סיפר לו על רעידת אדמה שקרתה במקום פלוני,שיטפון שהיה במקום אחר וכו'.
והח"ח שאל אותו: נו,ו?מה אתה עשית?
הוא לא הבין מה זה קשור אליו?!
אמר לו הח"ח:אם אתה הולך במרכז העיר ושומע משהו שמדבר באידיש,למי הוא מדבר?ליהודים כמובן,לא לגויים-כך גם כשמגיע ידיעה על דברים שקורים בעולם הקב"ה מדבר לאלה שמבינים אותו.
אז בואו נעשה סדר-
לבוא ולומר שהנרצחים עבדו ע"ז-זה בריחה,כי אם הידיעה של הטבח הגיעה אלייך הקב"ה רוצה שתתחזקי ולא תחפשי סיבות למה הם נרצחו!
וכן מי שלא יודעת האחים שלנו התחזקו מאוד מאוד מאז המלחמה-יש התעוררות גדולה ופשוט רק לחבק אותם-אלו יהודים שרק היו צריכים להבעיר את הלהבה הפנימית שיש בכל יהודי.
לגבי הגיבורים שלנו,שרק בזכותם אנחנו כאן-בחורי הישיבות והכוללים:
מי שחושב שקל לשבת סדרים שלמים וללמוד-הוא לא מחובר למציאות.
לבחורים(בעיקר) יש אדרנלין והם חייבים את השיחרור הזה-אנחנו חייבות להפנים בשכל שלנו!.
(תקבלו את זה לחופש שחייל מקבל מהצבא-ולמי שזה נראה הגזמה כי הבחורים יושבים במזגן ולא מתחבאים בבונקרים-סליחה מכבודה אבל היא צריכה לברר עם עצמה בסולם הערכים שלה איפה התורה שלה באמת יושבת מבחינת חשיבות:מעל החיילים או מתחתיהם…)
השנה יציאה משפחתית היא באמת אינדבדואלית לכל אחד,המינון של היציאות צריך להיות בהתאם לנפש,לחוויות שהמשפחה חוותה,להתייעץ עם רב.
ורק לזכור באמת:אהבת חינם-זה גם להסתכל על השני בעין חיובית,לא שלילית(לאחת שכתבה שעברנו הרבה השנה,וכל מה שעשו לחרדים עם הגיוס:מי עשה?החטופים?המשפחות שלהם?המפונים?-איך זה בדיוק קשור להזדהות שלנו עם הכאב של האחים שלנו?!אל תפילי את האשמה של הממשלה עליהם!!)

אנחנו בימים שאנחנו חייבות גאולה ואחדות-במיוחד שאנחנו רוצות להבין באמת את הטוב של הקב"ה שמסתתר בכל הכאב הזה……

סיפור נחמד ששמעתי בעבר במלחמת לבנון השניה
משגיח בישיבה הגיע למרן הגרי"ש אלישיב זיע"א ושאל אותו אם אפשר לצאת לקמפ עם הישיבה שאלו מרן "אני לא מבין יש מלחמה עכשיו
ענה לו המשגיח נצא לדרום המלחמה בצפון שאלו מרן שוב לא הבנתי יש מלחמה ענה לו המשגיח המלחמה בצפון ונצא לדרום כלא מבין את רוח הדברים
ענה לו מרן בחריפות רבה "לא הבנתי אתה לא יהודי לא אכפת לך מהאחים שלך שאתה עונה המלחמה בצפון ואנחנו נבלה בדרום ע"כ וידוע שבזמן השואה מרן החפץ חיים לא שכב על המיטה כיון שיהודים סובלים

עברתי שוב על התגובה של שירה מהצפון.
שירה, אם גם את מרגישה שיש כאן אטימות, אני מבקשת את סליחתך,
כוונתי וודאי לא היתה להכאיב למישהי או להחליש.
אכן, כל אישה שמתמודדת בכל מקום בארץ עם הנסיונות הלא פשוטים של הדור שלנו ראויה להערצה.
ועדיין אני חושבת שמה שכתבתי הולם.
לא ציינתי שילד אחד מהילדים שלי הוא חינוך מיוחד ומאתגר מאד,
בימי שגרה וברמה כמעט בלתי אפשרית כשאין מסגרת,
ויתר הילדים שלי רוויים לגמרי, וגם אמא שלהם די.
כתבתי בתחילת התגובה שלי שאף אחד לא יכול להתווכח עם רגש של מישהו אחר,
ואני חושבת שזכותו של כל אחד לכתוב את מה שהוא מרגיש.
לצערינו יש הרבה סבל בעולם, וקושי של מישהו אחד לא גורע מקושי של אף אחד אחר.
לא להכיר בקושי של מישהו זאת באמת אטימות, אבל לדעתי כל קושי מכל סוג הוא לגיטימי,
ואף פעם לא נוכל לדעת עם מה באמת מתמודד כל אחד.
בכל אופן, המטרה שלי בכתיבה היתה לתת כח לכל האמהות הגיבורות של ימינו.
אתן מיוחדות! בזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל.