מאיפה השמלה שלך??

פעם באמצע הופעה מישהי צעקה לי מהקהל- "מאיפה השמלה שלך!"

צעקתי לה בחזרה – מחנות של שמנות! מידה XXXL!

אז היא צחקה ותיקנה אותי "שאלתי מאיפה השמחה שלך"…

אני חושבת שהזמנתי אותה אלי הביתה לשמוע איך אני צורחת על הילדים ובכלל לא שרה לבעלי כל בוקר ; )

אבל השאלה שלה הולכת איתי מאז…

יש פלא מסוים בלעמוד על במה מול אנשים, רואים רק צד אחד של המציאות.

בדרך כלל הצד הזה מאופר, חנוט בתוך שמלה, מהלך על עקבים, מחייך ומוחצן.

אבל אף אחת לא יודעת איך אני מעיפה ממני את העקבים בשניה שאני יורדת מהבמה, או נכנסת לאוטו,

אף אחת לא רואה איך אני נרדמת מלא פעמים עם השמלה ברגע שאני מגיעה הביתה מאוחררר בלילה…

נראה לי הגיע הזמן לשפוך אור על הפשיטות הליליות בתחנות הדלק כדי לא להרדם בדרך – ארוחות חצות מושחתות, משקאות אנרגיה מזעזעים.

הגיע הזמן לחשוף את הדינמיקה בין הזמרות על הבמה, הנגניות, המפיקות והלקוחות.

שירי שרה שיר. שמח. אבל לפני ואחרי – יש יריעת חיים שלמה, רוחשת, מבעבעת, לא פוטוגנית בעליל

על זה

ועוד

אני רוצה לדבר אתכן.

***

אנחנו אחרי חופשה ארוכה, ספירת העומר שלמה שאני אמא של בית הכי שאפשר. אין הופעות, אין הקלטות (לא, אני לא עושה שומדבר וואקלי, מתנצלת. תתקשרו אחרי ל'ג בעומר)

כמה זה מנחם אותי ואת הבית שלי, וכמה קשה לחזור לשגרה של עבודה ומחויבות.

שש בערב.

כולם בנקודת הרתיחה היומית. בתור אמא תפקידי עכשיו לאגור אסרטיביות, אהבה, עליצות וסבלנות, לדאוג שיאספו, שיאכלו, שיתקלפו, ויתקלחו וישנו.

אבל אני סוגרת את הדלת, מתאפרת, מתלבשת, קושרת את המטפחת, לוקחת את הגיטרה, יוצאת. הם שואלים אותי איפה ההופעה היום ומה אני מביאה להם כשאחזור, מכירים כבר את הצורך שלי לפצות, ומכירים את הפיצוי האולטימטיבי שהכי קל לי להשיג – שוקולד. 

נוסעת שעה וחצי, הדרך מנקה לי את הראש. מגיעה לרחוב חשוך ושקט, בקצה הרחוב דלת גדולה לאולם קטן חמים, עם 100 בנות ושולחנות עמוסים בפסטות, בורקסים, פשטידות ועוגות. כנס הכנה לשבועות או לא כנס הכנה לשבועות?

בלב אני קצת מספידה את הקומזיץ המרגש. לא עושים תוכנית שירה אחרי אוכל. קהל שאכל הוא קהל מנומנם ועייף. מחברת את הגיטרה להגברה ומקווה קצת שהרכזת תהיה נדיבה וחביבה מספיק כדי לארגן לי צלחת לאחר כך…

'בנות אנחנו מתחילות! קחנה את הצלחות! שבנה בכסאות!' המנהלת מהלכת קסם על הבנות ותוך כמה דקות אני מוצאת את עצמי מול 100 נערות מתוקות – יושבות, לועסות, מוזגות זו לזו קולה ושוקו, מפטפטות בלחש בהתעלמות מוחלטת מקיומי. 

יש לי פלאשבק קצר לתקופה בה הייתי מורה והוכרחתי למצוא את הדרכים להשיג משמעת, אבל מהר מאד אני נזכרת. שירי תרגעי. לא באת ללמד אנגלית. באת לשיר. מי לא אוהב לשיר.

אני מודה להשם על הניסיון שיש לי ועל החכמה שהוא מביא איתו, ובוחרת להתחיל על אש נמוכה, לתת להן להתחמם לאט לאט. שומרת את השירים הטובים לאחר כך.

אחרי שניים-שלושה שירים ראשונים הצלחות קצת מתרוקנות, הבנות שוקעות למעין נמנום נעים ומביטות בי באדישות, אני מרגישה שאפשר להתחיל. 

אומרת להן שלום, מספרת מי אני, מה באתי לעשות איתן. מגייסת איזו הלצה על האוכל ומתחילה לזהות ניצוץ מקשיב בעיניים. הלב שלי מתפלל בלי קול – השם יתברך, תפתח לנו את הלב, תתן לנו במתנה חיבור אמיתי ושיתוף פעולה. תן לי את המילים שנכון להן לשמוע, את השירים שנכון להן לשיר. 

לאט לאט זה קורה, ומגיע הרגע. בכל הופעה אני מחפשת אותו ומייחלת אליו. 

הרגע עבורו שווה הכל – לצאת מהבית בשש בערב, לריב על הצעות מחיר, לנסוע שעות לכל כיוון בפקקים, לחכות בסבלנות שיגמרו לאכול.

רגע בו השם שולח איזו נגיעה של נצח, אין במה וקהל, אין אותי ואותן. יש אותנו, ויש את השם איתנו באולם. מקשיב לשירה היפה הזאת, מקבל אותה כמו תפילה.

השם הטוב, תודהההה. אני אומרת לו בשקט. 

אנחנו רוקדות קצת לסיום. אתה בחרתנו! וטהר ליבנו! משה אמת ותורתו אמת! והכל כל כך רלוונטי והכי עכשווי שיש. 

כבר מאוחר.

אני עייפה.

יש לי נסיעה ארוכה הביתה,

אבל הלב שלי מלא מתיקות, שמחה והודיה.

אפילו שהרכזת שכחה לארגן לי עוגת גבינה לדרך.

***

מה נשמע? 

בכל פעם אשתף כאן המלצות מוזיקליות שוות, והפעם – 

'עולה בשביל' של אהרון רזאל ושולי רנד.

שיר קסם שמלווה אותי כבר יותר מעשור, ומזכיר לי כל פעם מחדש שהחיים הם דרך.

מנחל בדרך שתה, שלח את לחמך. בכל מקום בו תהיה – בצל הא-ל הנך.

את הלחן המיוחד הלחין אהרון רזאל יחד עם הרב בצלאל בלום ז"ל, ולאחר פטירתו שיבץ בו את המילים המנחמות. 

היכוני להתמכר…

'ועדיין לא מצאת את הניגון אליו יצאת – אך יודע שבצל הא-ל הנך'