אחרי ששבעתי מרחמנות אמיתית או מזוייפת, ומניתוחים מנותקים על ילדי נשות ההייטק האומללים, אני משגרת מכאן מכתב. אולי כבר כתבו אותו לפני בשינויים כאלו ואחרים. אולי לא. הרי הוא מוגש לפניכן:
לאה יקרה,
שמעתי אותך מדברת עם חברה. דיברתן על האימהות ההייטקיסטיות האלה שיוצאות לעבודה וחוזרות מאוחר ורחמנות על הילדים. אמרת לחברה שלך: “איך את יכולה לעבוד עד שעות כאלה? אם היה לי תינוק, הייתי נשארת איתו. תינוק צריך את אמא שלו. גם ככה, אלי שלי שהוא בן 8, עושה לי צרות צרורות. אם היה לי תינוק, הייתי מעדיפה לרעוב לפת לחם ולא לצאת לעבוד!”
את כל כך צודקת, לאה. תינוק באמת צריך את אמא שלו. נקודה. ולא רק הוא. גם ילד בן ארבע. וחמש. ושמונה. כולם צריכים את אמא. שתהיה נוכחת. שתקבל את פניהם בצהריים עם חיוך. עם אוכל חם. עם משחק. ברור.
אבל, וכאן מגיע אבל גדול.
את, וכל אלו שמניחות שאישה יוצאת לעבודה תובענית בגלל קריירה, האם היית במקום הזה אי פעם? מקום שצריך לפרנס ולא מחכה לו עבודה ליד הבית בתנאים האולטימטיביים? (בשבילך-גם לא עבודה מהבית. רק קצת)
האם לכל אישה שילדיה גדלים והיא כבר יכולה לתת מזמנה ומרצה, האם אז שוק העבודה מחכה בזרועות פתוחות?
את, שיושבת מהצד ומרחמת על מציאות חיי הבלתי אפשרית- ויש ימים שהיא אכן בלתי אפשרית- האם יש לך אלטרנטיבה ריאלית להציע לי ולכשכמותי?
אני, בניגוד אלייך לאה, לא מוכנה להגיע לפת לחם-אף שאני די בטוחה שמשפטך נאמר בהלצה. אותי הוא לא הצחיק.
אינני רודפת אחר קריירה. אינני רודפת בצע. ואני מסרבת להתנצל על כך שאני נאלצת לעבוד תשע שעות ביום!
החיים עולים, ועולים הרבה. כדי להצטמצם, צריך קודם כל שיהיה ממה להצטמצם. כשאין ממה, צריך לצאת לעבוד, מבינה?
אין לי צורך לפרט לך כמה החיים שלנו עולים, כי גם את משלמת אותם, מן הסתם. ובכל זאת, לפעמים נדמה שיש מי שנוטה לשכוח: שכירות או משכנתא, חשמל, מים, שכר לימוד ומעונות, טיטולים, נסיעות, ומזון-עוד לפני שנגענו במותרות כלשהן, רק המינימום ההכרחי. תוסיפי לזה גז, טלפון, ביטוח לאומי לאברך, ובגדים ונעליים בסיסיים.
צריך לעשות השתדלות לפרנסה ולא לרעוב, ולא ללכת להיתמך, כי אם יש אפשרות להתפרנס ולפרנס בית של תורה, צריך לעשות זאת.
האמיני לי, הייתי שמחה לא לעבוד. להישאר בבית, ליהנות מהשקט, ללוות את הילדים למוסדות הלימוד. אבל זו מציאות חיי כרגע.
אינני יודעת איך את מפרנסת את משפחתך. זה לא מענייני, לאה, ואני גם לא אשב ואצקצק על הבחירות הכלכליות או החינוכיות שלך מהצד. מבטיחה.
תודה.
וואלה
לא חשבתי לרגע שאני אמורה להתנצל בפני מישהו על המקצוע שלי…
אני עובדת בתחום החשבונאות במשרה מלאה,
ואחוזי המשרה שלי הם עניין שלי ושל בעלי, ושל הבוסית..
מי שמעקם את האף, יהיה לו אף עקום.
לא ממש הבנתי איך דוקא הייטק קשור לכטן?
למה הכותבת החליטה לבודד את עצה בטרוניה הזאת?
ותאמינו לי שבתוך עמי אנוכי יושבת…
כן, גם אני נאלצת להשאיר ילד בצהרון, ולחזור ב- 16:00
ולא כי אני עובדת בהייטק
אל תפלו עלי אבל אני מרגישה שלאחרונה יש משהו 'בהיטק', שהעובדות בו [כמובן לא כולם]
נהנות 'לקטר' כמה הן נרדפות ומעונות, וכו…
כמו כל עבודה יש לה את הרווחים ואת 'הלא' שבצידה.
מה מטרת הפוסט הזה?
את לא שונה מכל עובדת משרד אחרת שנאלצת להשאיר ילד בצהרון וכו'
מה יש לציין 'הייטק'??
לגמרי
מסכימה עם כל מילה
היום רובן חוזרות מאוחר
בכל משרה- כמו הגננות שעושות גם צהרו, מורות באופק חדש,
מזכירות, הנה"ח חשבות שכר וכו'
סה"כ בהייטק מרוויחים טוב יותר
אז תפסיקו להתבכיין…
אפשר לראות את הטוב בכל דבר
את צודקת לגמרי שזה נכון לכל עבודת משרד ולכל אישה שעובדת 9 שעות (והאמת-גם פחות מזה!). הקושי, מסתבר, הוא אותו קושי וזו התמודדות לא פשוטה לשום אישה בימינו.
הסיבה שציינתי דווקא את ההייטק היא פשוט כי זה היה הטריגר למכתב. שמעתי באוזניי שיחה ספציפית ואמיתית שבה ריחמו על 'האימהות ההייטקיסטיות האלה', וזה מה שהוציא ממני את התגובה. בנוסף, בשיח הרווח, נשמע כאילו מי שעובדת בתחום הזה היא רודפת קריירה ובצע שיושבת על מרבצי שמנת על חשבון הילדים שלה, ושוכחים שמדובר בהישרדות כלכלית פשוטה ובמאמץ להביא לחם הביתה, בדיוק כמו כל אחת אחרת.
המטרה שלי בהצפת הנושא היא ממש לא להתקרבן או להרגיש מיוחדת, ובטח לא לפתוח בתחרות למי קשה יותר, וסליחה אם זה הרגיש ככה. המטרה היא לעצור את הצקצוקים והשיפוטיות כלפי כל אישה שעובדת שעות ארוכות, מפרנסת ולעיתים גם מחזיקה בית של תורה בשיניים. אנחנו לגמרי באותה סירה!
היא עובדת בהייטק אז היא כתבה הייטק.
מורה שמתלוננת של הורים תכתוב שהיא מורה, למרות שגם למטפלת/ גננת/ מרפאה בעיסוק/ מנתחת התנהגות/ פסיכולוגית גנ"י/ סייעת- יש הורים על הראש.
כדאי לראות בעין טובה.
די עם הקטע הזה לחפש איפה היא טועה כשאמרה שקשה לה, ובואו נוכיח לה שהיא לא היחידה.
רוצה להתלונן גם? תפתחי שרשור, גם איתך יזדהו מסתמא
אני חושבת שהיא כתבה הייטק כי חשבת שכר למשל אף אחד לא יחשוד בה שהיא עושה לקריירה של עצמה ומזניחה את הילדים
כי מהצד ההפוך לגמרי ממה שכתבתם – רק בנשים שעובדות בהייטק יעיזו לחשוד בזה (ולכן האווירה של המסכנות, בדיוק כמו המורות שחושדים בהן בשחרור-יתר…)
לא כתבתם דבר משמעותי מאוד!,
ילד שחווה עניות בבית זה לא פחות טראומטי מילד שאמא חוזרת ב4!
שמעתי בשם הרב קסלר שאחוז מאוד גבוה מהנשירה של הדור היום זה ילדים שחוו עניות בבית , ואבא שמביא ירקות חצי רקובים מהחלוקה.
אחיות – לתת לילדים שלי אוכל בשפע , בגדים חדשים לחג ונעליים איכותיות ולא שמעטס שהורסות את הרגל וקצת פינוקים פה ושם זה צורך בסיסי כל כך , למה מזלזלים בו???
ולמי שתוהה איך מסתדרים , אני יוצאת מאוד מוקדם וב4 אפס אפס אני בבית!!!
(רק חלק מהימים , יש ימים שמהבית)
ומנסיוני ,
הייתי מורה וכעת אני בהייטק,
אני מגיעה ב4 עם הרבה יותר אנרגיות מאשר ב2 אחרי 6 שעות לחימה מול התלמידות…
לבכות על העבר ועל החיים היפים של פעם זה היצר הרע הכי גדול שיש ,
אמנם סבתא הייתה בבית כל היום אבל רוב הזמן היא שחטה את העופות ולשה את הבצק ותלתה כביסה…
ואני היום בין 4 -7 נטו עם הילדים!!!
זהו אושר מזוקק וצרוף ולילדים שלי לא חסר כלום בגלל הצהרון!!!
בחנוכה הבנים שלי חזרו באחת והתעצבנו שבקושי הספיקו להנות בחיידר
ודבר אחרון – אל תחשבו שכל מי שעובדת בהייטק מרוויחה מליונים ,
גם שם יש חלוקה , טבלאות השכר ירדו משמעותית ,
ומי שבוחרת לעבוד בחברה חרדית מקבלת שכר הרבה יותר נמוך מהממוצע…
יש מספיק עבודות נוספות שציבור החרדי ,
והרבה נשים עצמאיות מרוויחות כמו בהייטק…
אשמח לשמוע לאן עברת
איך
איפה למדת
זה יעזור לי!
מוסיפה משהו –
כשהתלבטנו עם לקחת משרה שהוצעה לי התייעצנו עם רה"י של בעלי, ולדבריו, המשרה הזו היא מתנה משמים! למרות שהיא תובענית מאד הוא יעץ כן לקחת אותה, כי כשיש כסף בבית יש יותר שמחה בבית.
וההולך בעצת זקנים אינו נכשל…
אני גם עשיתי הסבה ואשמח לדבר איתך
054——
מחקנו את מספר הטלפון, אנחנו לא מאשרים תגובות עם מספר טלפון, אם הכותבת לא מזוהה אצלינו.
מאד מעניין הציטוט מהרב קסלר, כי ממה שידוע לי הוא דווקא לא מעודד רווחה כלכלית כמטרה. (לדוגמא, מתנגד שהאישה תכניס יותר מדי כדי שלא תרגיש מעל הבעל).
יש לך מקור?
לדוגמא, מתנגד שהאישה תכניס יותר מדי כדי שלא תרגיש מעל הבעל-לזה יש לךמקור? בעלי ישב אצלן פעם ושאל אותו משהו והא אמר לו שאומרים שהוא נגדזה
אז הרב קסלר אמר אם הייתי מכחיש את כל מה שאומרים בשמי לא הייתי עושה כלום כל היום ,רק מכחיש
גם אני ראיתי את הציטוט ממנו
בעיתון משפחה ציטטו אותו על זה
אם את סומכת עליהם תאמיני לזה
משתפת בחוויה שלי –
כשהייתי ילדה קטנה הייתי "ילדת מפתח",
לא היו אז צהרונים והייתי אצל כמו מטפלת
שממשלא סבלתי להיות אצלה –
הילדים שלה היו מציקים לי ובית מלוכלך…
וממש נגעלתי, אבל לא הייתה ברירה!
כשהייתי בכיתה א' כבר הייתי חוזרת לבית ריק
ושומרת על אחיי הקטנים…
והנה היום, אני אישה בריאה בנפשי ב"ה,
מוכנה להיות אמא טובה לילדיי,
אין לי חסכים וגם לא משקעים…
יש לי נקודה מסויימת שהייתה מעדיפה אחרת, נכון,
אבל אני כ"כ מעריכה את ההורים שלי שהתאמצו המון
בשביל לתת לנו ילדות שמחה וברווחה!
ודרך אגב, לפני כמה שנים הייתי גננת צהרון,
וגם שנה שעברה מורת צהרון,
וקודם כל – המצב שם הרבה יותר טוב ממה שהיה
כשאני הייתי ילדה,
האוכל אומנם לי הריח לא משהו אבל הילדות רבו על כל חתיכה…
היה להן כיף, שיחקו, עשו יצירות ועוד דברים ממש שווים,
הכול נקי ונעים…
לא צריך להילחץ:))
נכון, אף פעם לא טוב להגזים יותר מידיי,
אבל כ"כ התחברתי למה שכתבו כאן
שהילדים בצהרונים אבל כשאימא איתם בבית
היא עושה איתם חוויות מיוחדות –
לדעתי זה הרבה יותר נוכחות הורית…
בהצלחה לכל האימהות המסורות
שמוסרות נפש בשביל הילדים שלהן!!!!!!!!!!
דור של גאולה:))))
שלום לך
יקרה וכאובה….
ודאי שהיום לילדים יש צהרון…
גם אני שלחתי ושולחת
אלו החיים היום
וזה מה שיש
אבל בתור אחת שהיתה התוך הלופ הזה
לא מרצון אלא מהשרדות כלכלית
אני רוצה לשתף אותך
ממקום אישי
ולא ממקום מטיף חלילה
ילד זקוק לבית
גם אם אמא עובדת הרבה שעות
הוא זקוק ליחס לחום
להקשבה
ואפילו רק לאמא נוכחת
יש לי 2 כובעים להסביר את עצמי
הייתי עובדת בגן
עד 5
משכורת יפה
אבל הילדים היו מסכנים
בעיות בגמילה
{גילאי 5+!!!}
בעיות בשפה
בעיות בחשבון בסיסי!!!
ומי מדבר בכלל על בעיות חברתיות והתפרצויות…
ואז הולכים מאבחנים וכל ההורים מחפשים תרופות קסם של ריטלין וכו
שבהרבה מהמקרים כלל לא נצרכים
מספיק פעם בשבוע זמן איכות עם אמא
או לצאת מוקדם מהצהרון
ולא חייב לעשות כלום
מספיק לבוא הביתה ולצייר ציור…
אלוקים נתן לנו ילדים לגדל אותם
בלי לזלזל בצורך לפרנס..
והכובע השני
אני בשמירה כרגע
כבר 4 חודשים
ויש לי ילד מופרע ממש בן10
את השינוי שחל בו
איאפשר להסביר
הילדים מאושרים שאני בבית
מחכה להם עם אוכל חם
וחיוך
ושוב אני לא אומרת שאפשרי
אבל ודאי שפעם ב…
או כל ראש חודש …לפחות לנסות לעשות את המאמץ הזה
אולי להוריד חלקי משרה
אולי לצאת מוקדם לפעמים
אולי לעבוד מהבית
אני באמת לא יודעת מה תנאי ההעסקה שלך..
רק אומרת לך שבתוך ההישרדות כדאי גם לעשות חושבים לטובת הילדים..
ואצלי באפן אישי בעלי גם לקח עבודה קטנה מהצד שתתן לנו לנשום…
בשמירה עם אוכל חם וחיוך?
ימי גן עדן
הלוואי על כל מי שצריכה שמירה כאלו יכולות
ילדים לא מפונקים…
תחשבי שעבדתי עד 5 והסתדרו מבחינתם מרק חם עם קוסקוס זה המון…
זה אינדוודואלי כל כך
גם אני עובדת עד שלש וחצי ושמה בצהרון בשמחה,
הילדים שמחים ורגועים ויש להם אמא בבית מ4-7 רק שלהם!!
וגם אני הייתי בשמירה אבל זה לא היטיב עם הילדים שלי לראות אותי סמרטוט כל היום במשך 4 חודשים
כיך לכם שהילדים חוזרים מוקדם ומציירים
שלי כשחוזרים מוקדם – רבים, ואוכלים אחד את השני
או מציירים ב 5 דקות וכבר משתעממים
ואם אני בינתיים מנסה לעבוד – זה עצוב בשביל כולם.
ילדים שרגילים להיות הרבה זמן בבית יודעים יותר להעסיק את עצמם מכאלה שזה קורה להם רק פעם בחודש.
ומעבר לזה, ככה זה ילדים, נכון? לא יודעים להתרכז הרבה ולא יודעים לנהל את עצמם.
קל לומר בבית הם משועממים אז נשלח לצהרון.
כאילו יש איזה קסם שקורה בצהרון שהופך אותם לילדים מתעסקים ומאושרים.
אה לא?
פשוט יש שם תוכנית, ותעסוקות שונות, ומורה אחראית.
אז גם בבית צריך.
לתעסוקה מספקת. כשרואים שנמאס להם להציע משהו לאכול, ואחר כך רעיון לתעסוקה שונה. להתחיל משחק איתם או יצירה ואחרי כמה דקות שהם נכנסים לעניין אפשר להשאיר אותם לבד.
עם הזמן היכולות שלהם גדלות. וזה מיומנות שגם כן חשוב להתנסות בה, לדעת להיות עם עצמי ולא רק עסוק כל הזמן עם הפעלות חיצוניות וקבוצות חברים.
יש לי תמיד איתי את הסיפור של מיה קינן "תנו מקום לאימא".
מדברת שם שהרבה נתנו באהבה כל השנים עבור התורה.
ובדור שלנו, הנשים נותנות את הדבר היקר ביותר להן: את האימהות שלהן.
אני כותבת בדמעות.
יושבת עכשיו בעבודה אחרי שיצאתי באשמורת מהבית, מביטה בילדים הישנים והלב שלי נקרע. רוצה לחבק, להעיר אותם, לצחוק ולהלביש ולסרק ולשלוח אותם מטופחים ונקיים עם חיבוק אוהב.
רוצה ליטול להם ידיים ולארוז להם אוכל ולדבר איתם ולשיר להם.
עוד רגע עומדת בפתח החדר, ואז קורעת את עצמי משם, לוקחת את התיק ויוצאת.
נוסעת רחוק.
לעבוד קשה. לעבוד המון.
לפגוש אנשים שלא הייתי רוצה להיפגש איתם, לשמוע ולהיחשף לדברים שהנפש שלי מואסת בהם.
לשמור על עצמי חזק, כל יום, כל רגע.
חוזרת עייפה, עייפה, עייפה.
פורסת שמיכה עם משחקים. בראש שלי יש מגירות מסודרות של תוכניות. יצירות. אפייה. בריכה במרפסת.
אני נרדמת על השמיכה. מישהו קופץ עלי. עוד מישהו מסיע עלי מכוניות.
מושכת את עצמי, משחקת, מאכילה, מקלחת.
לילה טוב. חיבוקי. עוד אחד. המון המון המון נשיקות פה ופה ופה.
כל האהבה שעולה על גדותיה ורוצה לצאת ולהישפך, ויש לה רק פתח צר של שלוש שעות עייפות ביום.
ואז הוא חוזר, הלוחם שלי, ואני אוזרת כוחות עיזוז וגבורה לקדם את פניו כפי שמגיע לו.
ואז אני נופלת, לוחמת עייפה. מנצחת.
נכון אלף פעמים, ילד צריך אמא.
ואמא צריכה ילד.
והעיניים האלה שהיא תולה בי, התינוקת המהממת הזאת,
והבכי הזה של "אמוש, אל תעזבי אותי, בואי אלי" שאני לאאאאאאא מסוגלת לשמוע.
לא יכולה להסתובב וללכת, אבל אני מסתובבת, והולכת.
המקום שלי, בעיקרון, הוא בבית, לגדל ולטפח את המתנות האהובות והמדהימות והיקרות שהשם נתן לי,
ואת כל זה אני נותנת, כדי להיות ממחזיקות התורה של הדור האחרון.
הדמעות האלה שיש לי עכשיו בעיניים, זה לא הדבר הכי יקר שיש לקב"ה בדור המבולבל הזה?
כתבת כל כך יפה.
אבל זה רק על מה שאת נותנת.
לא על מה שהילדים מקריבים.
מכל הפורום הזה בכלל, והדיון הזה בפרט, המילים שלך נכנסו לי הכי עמוק ללב. אולי כי הן לא ניסו לייפות, ולא להסביר בשם אידיאלים גדולים… הן פשוט שיקפו, בדיוק כמעט מפחיד, את החיים עצמם. את החיים שלי.
התיאור הזה של לקרוע את עצמך מהבית באשמורת הבוקר, להביט בילדים הישנים, לשמוע את הקטנה בוכה שלא אלך…אוף. זה להישבר כל יום מחדש…והנסיעות הרחוקות לעבודה ו..כן, לפגוש רדידות כזו שמשגעת אותי, ולוותר על נוחות ואיכות חיים בסיסית רק כדי שהוא יוכל ללמוד….
הפיצול הזה בין הלב שרוצה רק להיות אמא ולשיר להם, לבין הרגליים שיוצאות בכל זאת החוצה, זה המחיר הכי כואב בעולם.
בכיתי
אבל מי אמר שזה שווה את המחיר? שאלת פעם רב על זה?
זה לא רק המחיר שלך. זה של הילדים
השארת אותי בלי מילים
וחיזקת אותי המון המון המון אם היית יודעת כמה כוחות שאבתי עכשיו…
תודה לךך!
בהחלט הדבר הכי יקר שיש לקב"ה בדור האחרון…
אמא.
זו אני שכתבתי את התגובה. תודה על המילים הטובות, חברות לחוויה…
כן, שאלנו רב.
זו החלטה משותפת שלי ושל בעלי, שמעודד אותי ללכת אחרי ההרגשה שלי ולהחליט בעצמי מה הכוחות שלי.
ואני רוצה, רוצה, רוצה!!! בית של תורה.
ולמי שכתבה על ההקרבה של הילדים, כשהאימא מקריבה, גם הילדים מקריבים.
וכשהאימא נותנת באהבה, הם גם מהנותנים, ומהמקבלים.
בית של תורה זה הדבר הכי ענק שאני יכולה לתת לילדים שלי.
ואני מוסיפה שמה שאני החרתי לעשות לא מתאים לכל אחת.
זה מה שנכון בשבילי, בנתונים שלי, מתוך מודעות עצמית עמוקה ועבודה עצמית.
אני יודעת שבשבילי מורכב יותר להתמודד עם מחסור, מאשר להתמודד עם עבודה ועומס.
כך שמבין האופציה של להיות אמא נוכחת יותר, אבל פחות רגועה בגלל העו"ש לבין אמא עייפה ועמוסה יותר, אבל רגועה ופנויה נפשית לבעלה ולילדיה, הבחירה שלנו הייתה באופציה השניה.
הכל בהתייעצות עם דעת תורה והרבה בירור פנימי.
מאחלת לכל אחת הרבה הצלחה במקומה היא!
זה שלאמא אין סבלנות וכוחות לילדים זה מצב לא טבעי,
אנחנו בגלות והנשמות חלשות בגוף ונפש,
אבל לא להפוך את סולם הערכים ולקרוא למצב שילדים חוזרים הביתה ב4 "אידיאלי".
זה ממש גלות,
כשאני חוזרת ב4 ורואה איך בעלי מטפל בילדים ואחרי האכלת ארוח"צ וכו'… אני ממש נזכרת ב"עבודת גברים לנשים ונשים לגברים" כמו שהיה במצרים…
וכואבת מאד מאד את המצב,
הייתי מתלוננת הרבה לבעלי עד שהפסקתי כי ראיתי שזה מוריד לו את החשק לצאת ללמוד (אברך ב"ה),
אני משתדלת לזכור שאני עושה את תפקידי וד' שם אותי ואת ילדי במקום הזה ובדור הזה.
מעריצה את כל האמהות הסבלניות שפה, שכל הבוקר בעבודה מתגעגעות לילדים שלהם וסופרות את הדקות עד לשעה 1:30 כדי לקחת אותם סוף סוף הביתה, ואז הן מגישות להם ארוחת צהרים מלאה בכל אבות המזון והילדים כמובן אוכלים הכל הכל ואז הן יושבות איתם על השטיח ומשחקות איתם, מקריאות סיפורים, לוקחות לגינה, מדברות איתם, משוחחות, מחבקות ומנשקות, ואז מקלחות, משכיבות לישון את המלאכים עם חיוך ונהנות מעוד יום של עשיה, סיפוק ותחושת אמהות מרוממת.
כל הכבוד לכן ואשריכן!
תדעו שיש אמהות שגם השעות בין 4-7 קשה להם ברמות ואין להם סבלנות בכלל לא לשחק, לא לפטפט, לא להאכיל ולא לחבק ולנשק, אמהות שסופרות את הדקות, שאוכלות את הלב שלהן שאין להן סבלנות, שמייסרות את עצמן במיטה כל לילה מייסורי מצפון למה הן לא האמהות ההן המושלמות.
וזה האמהות ששולחות לצהרון לא רק כי הן עובדות (והן עובדות קשה מאד להביא אוכל לפי הטף) אלא הן שולחות לצהרון כי לילדים טוב להיום עם חברה ולהן אין טיפת סבלנות להיות עם הילדים מ1 וחצי עד 7-8.
לכל מי שבהלם שיש אמהות כאלו בעולם, ושחושבות שצריך לקחת מהן את רשיון האמהות, אולי אתן צודקות.
מעריכה על הכנות!
הקב"ה נותן לכל ילד בדיוק את האמא שמגיעה לו. לפחות את מודעת לזה ואני בטוחה שיש זמנים יותר טובים!
חלילה
עצם הנוכחות של האמא בחיים של הילד היא משמעותית
כל השאר בונוס
אל תמעיטי בערכך
עצוב לקרוא את זה.
רוצה מאד לעודד אותך מניסיון אישי שזה יכול להשתפר כשמבינים ומטפלים במה שיושב מתחת.
לפעמים מה שיושב מתחת זה ילדים צפופים עם המון אנרגיות + גיל שבודק גבולות וזהו… זה מספיק בשביל ש3 שעות יהיו מאוד קשות לאמא ויגמר לה הסבלנות.. לא צריך ישר לקחת את זה ל"מה שיושב מתחת"
כל כך הרבה אשמה וכאב בין השורות, זה לא נראה רק הקושי שסוחט פיזית.
זה משהו פנימי שמונע מהאהבה והסבלנות לצאת. חוסר פניות נפשית או משהו אחר.
הזדהיתי כל כך עם הכותרת.
הייתי שם.
והאמת… יצאתי מהמירוץ.
גם אני אמרתי את כל התשובות היפות
אבל האמת, בפנים הרגשתי שאני מפסידה כל כך הרבה חוויות באימהות שלי.
גם אם הם הכי הכי מטופלים בעולם. אני עצמי.
לא יכולה לוותר על זה.
והילדים שלי גם בצהרון, ועדיין, עשיתי שינוי משמעותי ואני יכולה לאמר שקבלתי את ההורות שלי בחזרה.
אני לא חושבת שיש מה להאשים, הנושא הוא לא קרייריסטיות מול הורות.
הנושא הוא אילוצי החיים ומנגד- הבחירות שיש לנו גם בתוך המקום העדין הזה.
לדעתי כותבים דווקא על הייטקיסטיות פשוט כי במקצוע הזה באמת מורכב למצוא משרות של פחות משמונה שעות.
מאחלת לכולן החלטות ובחירות מדויקות
תוכלי בבקשה לפרט עוד? יעזור לי ומאמינה שיעזור לעוד הרבה שנמצאות בתוך המירוץ הבלתי פוסק של החיים
האמת שאין לי בשורה או חידוש לצערי.
בעלי פשוט לקח עליו בעידוד גדול בישראל גם חלק בפרנסה.
ובאמת אני מרגישה שקבלתי את ההורות שלי בחזרה.
מה שלדעתי הכי חשוב זה הבוקר.
אני אישית הייתי יוצאת בחושך… כדי להספיק את האוטובוס הראשון. ליבי היה נחמץ. באמת. כולם ישנו כשיצאתי, הייתי חוזרת שוב כמעט בחושך. כן בארבע בחורף כבר מתחיל להחשיך…
אחרי שעשינו שינוי ראיתי שבאמת הבקרים פשוט עושים את ההבדל.
היכולת להעיר את הילדים בחיוך, נשיקה של בוקר טוב, ממתק קטן חדרך לילד עם המבחן, התרגשות עם הילדה שיש לה היום מסיבת שבועות. לסרק את הבנות ולטפח אותן. בעיני זה עולם ומלואו.
אני חושבת שכדאי לכל אחת לבחון את החיים שלה ולבדוק אולי נכטן לעשות שינוי. אפילו קטן.
כל אחד והדרך שלו כמובן.
אבל כל כך מודה לה' שפתח לי את העיניים בזמן והבנתי שזה לא מה שה' רוצה מאיתנו.
ולא. אני לא באה לעודד כאן יציאה לעבודה, אבל כן חושבת שיש מה לבדוק את עצמינו ולראות מה הכי מדויק למשפחה שלנו היום. וחאו דווקא לפי הבחירות שבחרנו והתאימו לנו אי אז.
אז אולי יתאים למישהי לעבוד שעה בערב ולצאת מאוחר יותר?
אולי אםילו להיע בחמש אבל לצאת לפעמים מאוחר יותר
כלומר לשחק עם זה.
שלא יהיה חלק שלם בחיים של הילדים שלנו שאין לנו מקום בו בכלל.
אני עברתי דירה למקום שקיצר לי את הדרך לעבודה בחצי שעה,
חצי שעה שהיא מתנה לי, לבעלי ולילדים
אני מצליחה לארגן אותם בבוקר, לחבק ולנשק ולאחל יום טוב
פתאום אני מבינה כמה היה קשה להם להתראות איתי רק בצהריים
תודה רבה על הפירוט, פתח לי את העיניים!