לכל המרחמות על ילדי הצהרונים שלי-המכתב הזה בשבילכן!

לפעמים, כשמשקיפים מהצד על השעות הארוכות שנשים שורפות בעבודה להנאתן המרובה, ובאגואיסטיות מרובה עוד יותר, זה באמת נורא מפתה ושובה לב לשייך את זה אוטומטית לרדיפת מותגים או לקושי האנושי לוותר על רמת חיים גבוהה. כמה נוח ופוטוגני לקשור בין עבודה תובענית לבין חוסר יכולת לוותר על סטים לילדים. אבל הניסיון הלוגי המרתק הזה מייצר תמונה לא מדויקת בעליל, שמחמיצה לחלוטין את המציאות היומיומית, האפרורית של רובנו.
כי הדיון כאן הוא בכלל לא על מותרות! עם כל הכבוד לקטלוגים של איקאה וקידישיק גם יחד. כדי להחזיק בית ברמה הכי בסיסית, פשוטה והישרדותית שיש, בלי שום חופשות ובלי שום ניקור עיניים, נדרשים סכומים נכבדים בהחלט. החשבונות השוטפים של כולנו פשוט מסרבים בעקשנות להתרגש מהרעיונות הרוחניים הגבוהים, ולא מוכנים לקבל זיכויים על חשבון מסירות נפש. הם לא קשורים למותרות!! הם הצרכים הקיומיים של כל משפחה שבוחרת, ובצדק, להתפרנס בכבוד. לא לפשוט יד ולא לבנות על שום גבאי שכונה ושום ארגון חסד שיקים אותה מעפר.
לגבי הדוגמה שהזכרת על המשפחה שבוחרת בצמצום קיצוני כדי שהאמא תישאר בבית, אני באמת מכבדת כל דרך, אבל אני חושבת שאי אפשר שלא להציב מול המודל הפסטורלי-ורדרד הזה סימן שאלה אמיתי, ולא מתוך זלזול: האם הבחירה לחיות במחסור כרוני היא בהכרח הנוסחה המנצחת לגידול ילדים מאושרים? האם ילד שגדל בתחושת צמצום תמידית, שחסרים לו דברים בסיסיים ושמרגיש חריג ויוצא דופן בסביבתו, באמת גדל להיות מבוגר בריא בנפשו רק כי אמא שלו המתינה על מפתן הבית בשעה אחת בצהרים, קורנת בחיוך מנצחים? ואל תענו בשם הילד, בבקשה. את מה שיש לו להגיד על ההרננה הזו, הוא כבר יגיד בעצמו, בגיל מאוחר יותר, על ספת הפסיכולוג. סליחה על הציניות.
עוני ומצוקה כלכלית מביאים איתם קשיים, מתחים ותסכולים לא פשוטים שמשפיעים על הבית כולו, ועם כל הכבוד, ויש כבוד, קצת קשה לנפנף אותם רק בעזרת חיוך חם וארוחת צהריים מבושלת (פסטה סגפנית, בלי בשר, ובלי רוטב. זה הכי זול, הלוא?).
ממה שאני קוראת, אף אחת כאן לא מדברת על התפרעות כלכלית! מדובר על הרצון להעניק לילדים קרקע יציבה, סבירה ובריאה. מבחינתי, לעבוד קשה כדי לספק להם את הביטחון והשקט הנפשי הזה, זו חובה ממדרגה ראשונה.
וזו באמת גלות. לצאת היום לעבודה לשעות ארוכות, לתמרן בין הבית למשרד ולדעת שהילדים נמצאים במסגרות עד מאוחר, זו מציאות מורכבת, כואבת ורחוקה מאוד מהאידיאל. כולנו היינו שמחות למציאות אחרת, בועטת פחות. חבל רק שהבנקים, ערלי הלב וכל אותם גופים שטותניקים, חומריים וזללני כסף פחות זורמים עם החזון, ומשום מה מתעקשים לקבל כמה רובלים עלובים ומיוזעים במקום אידיאולוגיה מזוקקת.