כן! אני מכורה לחיים!!

גילוי נאות:

חברות יקרות,

לקח לי כמעט חודשיים ימים,

אחרי הפוסט של – "מה? אני מכורה?"-

לעכל את התגובות שלכן.

להתבשל עם מה שאני מבינה על עצמי—

ולנסות לתת לעצמנו תשובות.

השתתפתי גם כצופה שקטה בדיונים שנערכו על הפורום,

כאן בשבי רגע.

ראיתי כמה נשות ישראל נאבקות בציפורניים להיות הכי כשרות שיש, הכי מחוברות,

הכי לא מכורות.

ראיתי לנכון להמשיך לשתף אתכן בתהליך שעברתי עם עצמי.

לילה אחד כזה,

פשוט {?}

באמצע החיים.

כשאת מבינה מה את הכי רוצה בחיים.

מה באמת חשוב לך—

אולי תקבלו מזה קצת כח?

כי הזכות לבחור יורדת אלינו כל יום מחדש,

יחד עם הנשמה.

תודה על הזכות להיות חלק מהבמה הבוחרת הזאת.

חכחכ

מכורה לחיים—

ככה,

אני הולכת בעולם עם ידיעה,

שאני,

אפרת.

בת שלושים ושלוש.

אמא לחמישה.

מכורה.

תקראו לזה בכל כך הרבה שמות מכובסים.

תגידו, זו העבודה שלך.

תגידו יש לך חסימה הכי גבוהה.

תגידו –

יש לך גבולות.

תגידו,

זה זמני.

הנה, הנה, מחר—

מחר אני כבר לא אשב על המחשב שעתיים.

מחר אני כבר לא אציץ בו כל אחר הצהריים.

מחר אני אעשה שעות מסודרות.

מחר –

אני אהיה אמא מהאגדות.

וכל יום שמגיע אני מתרחקת ומתחספסת,

ובורחת –

ממי שרציתי להיות.

גגג

ואז מגיע הערב ההוא—

עעעע

בסוף יום ארוך.

ארוך מדי.

ישבתי על הספה בסלון.

הייתה כזו רוח נעימה בחלון.

ואני נתתי לה להיכנס אלי.

הייתי עייפה, מותשת, הפוכה.

פתאום היו לי כאלו כמה רגעים של חסד,

שאף אחד לא רצה ממני כלום.

פתאום יכולתי לחשוב מה אני רוצה מעצמי.

הסתכלתי על הבית שלי ככה מהצד.

המחשב היה לידי ולא הפסיק להבהב.

בהיתי במיילים נכנסים ויוצאים,

ורשימות, ופרסומות .

ודברים שאת חייבת לקנות, ולראות,

ולשלוח.

ואני בהיתי בכל זה חסרת כח.

כמה,

כמה הייתי נותנת להחזיר את הכל אחורה.

לפני שהמחשב נכנס אלי הביתה.

לפני שהמיילים, והאתרים והקניות.

שטפו לי את הבית מבפנים, בלי ששמתי לב.

כמה הייתי נותנת,

לחזור לימים ההם,

שמי שרצה לקחת אותי מהבית היה מתקשר,

 ואם לא הייתי עונה הוא היה מתקשר שוב.

כמה הייתי נותנת,

לחזור לתמימות ההיא,

לנקיות.

למי שהייתי לפני שהוא נכנס אלי,

ככה בסערה.

למי שהייתי,

לפני שנהייתי… מכורה.

וירדו לי כאלו דמעות טובות.

של חיפוש,

של בחירה.

וחשבתי לעצמי כמה קל—

כמה קל ליפול למקום הזה שאומר,

"הגיע הזמן להודות אפרת ,

זה גדול.

זה גדול עליך!

זה כבר כאן,

ואין לך באמת דרך להילחם—

חחח

ומה זה כבר משנה?

אם תגבילי, אם תורידי, 

אם תסנני, 

אם תנתקי, 

אם תתנתקי,

 אם תתנקי.

כמה גדולה המפלצת הזו—

כמה קטנה את!"

 – – –

ובתוך כל הסערה הזו,

דוידי שלי התעורר בבכי.

הוא חלם חלום רע.

הוא בא אלי,

וביקש שנגיד ביחד קריאת שמע.

חחח

ישבנו יחד על הספה בסלון,

הייתה כזו רוח נעימה בחלון.

המחשב היה לידי ולא הפסיק להבהב.

אבל באותו רגע שום דבר לא גנב לי את הלב.

ישבנו יחד אמא ובן,

קראנו במנגינה קריאת שמע.

הנחנו יד ימין על העיניים –

והוא שאל אותי –

אמא את בוכה?

אמרתי לו "לא, אני מתפללת".

באותו הרגע ידעתי,

שאני מוכנה להפוך את העולם,

בשביל הרגע הזה שקורה לי עכשיו בסלון!!!

בשביל שהעניים הטהורות האלו, 

ימשיכו להביט בי בכזו תמימות—

בשביל שכל החיים הם ירגישו ממני את החמימות—

בשביל –

ששום מסך בעולם, 

לא יפריד ביני לבין האמא שרציתי להיות.

חחח

סתם אמא כזאת,

 שיושבת על הספה, חצי מנמנמת,

 שהילדים שלי קוראים לי אמא,

ואני פשוט קיימת.

חחח

שנזכה להיות אמהות קיימות.

בוחרות.

מכורות.

לחיים.