ילד סרבן ועקשן – יחסינו לאן?

גם לך יש ילד סרבן עקשן? כזה שמיד עונה "לא" על כל דרישה? שמתפרץ ומשתולל כשכופים עליו שינוי בתוכניות שלו? שמתווכח עם כל בקשה שלך? ממורמר מתלונן ולא מרוצה? תרגישי בנוח, כמעט בכל בית יש נציג דומיננטי יותר להגדרה הזו, לפעמים זה גיל המרי, לעיתים זה גיל ההתבגרות, ציפייה לתשומת לב, אולי אפילו הפרעה מאובחנת (ODD)  ולא, אני לא הולכת להיכנס לשאלה אם הילד שלך הזה יאובחן ככזה או לא, משום שזה לא משנה. מה שכן משנה כאן זה מה עושים עם זה? או מה לא עושים כדי שזה לא יהיה בהמשך זה? כי הפרעת התנגדות יש בה קצת אופי והרבה קרקע פורייה שעוזרת לה להתפתח בלי שנשים לב.

ילדים רבים שעלולים היו להיכנס להגדרה המקצועית של הפרעת התנגדות נחלצו משם בכבוד בגיל רך וצעיר תודות למבוגרים שידעו איך למתן לווסת ולהרגיע במקום להסלים, ובעצם ידעו בעצמם לגדול ולגדל.

(אגב, חומרת התופעה מתבטאת ביחס למספר הסביבות הטבעיות, שבהן ההתנהגות באה לידי ביטוי, אם זה רק בבית, זה מצב קל. בשתי סביבות – בינונית, בשלוש ומעלה – קשה.)

מה גורם לו ל"לא" המיידי הזה לצוץ? מה מביא את ההתנגדות? הסרבנות? פשוט חרדה! ככל שזה נשמע לא קשור, זה הדבר. לכולנו לא נחמד כשמשנים לנו את התוכניות, כולנו עלולים להיות באי שקט כשאנחנו במצב "סטנד ביי" או חוסר בהירות, אבל יש ילדים שהנוקשות שלהם היא חלק מהאופי, והמעבר מתחום לתחום ומתוכנית אחת לאחרת הוא פרויקט לא קל מבחינתפ, ובאופן כללי בעיות התנהגות רבות מאוד במוסדות החינוך צצות דווקא ב"מעברים" בין שיעור לשיעור, בין הפסקה לשיעור, בין פעילות לפעילות באותו שיעור וכו'.

יש ילדים שמרגישים איום בכך שהם התכוונו לעשות דבר מסוים, ומישהו חזק מהם ביטל אותו בעל כרחם. יש כאלה שיפרשו את הסיטואציה הזו באופן ש"אין מתחשבים ברצון ובצורך שלהם העכשווי", יש שיצמידו לכך פרשנות של דחיה או חוסר אהבה, והנפש עוד רחבה ועצומה בתובנות שהיא מייצרת ובסיבות שגרמו לתובנות הללו להיווצר, וזה לא יהיה הנושא כאן. אלו ההסברים של הפסיכולוגיים להתנגדות של ילדים והיא מתכתבת עם הגישה ההתנהגותית המנסה להבין: האם זוהי התנהגות שמבקשת תשומת לב? או שהיא רצון לבריחה מדרישה. אנחנו ניתן מענה לשתי האפשרויות הללו, נעניק תשומת לב כהקדמה לדרישה, ונוודא שהדרישה היא מותאמת הגיונית ואפשרית לביצוע.

מה שחשוב הוא לזכור את המצב הרגשי המוזר שאותו הילד שלך חווה, כשאת אומרת, "עכשיו למלקחת! מיד!" כשהוא מתווכח, מתעלם או מסרב, הוא ככל הנראה מרגיש מאוים. אף אחד לא בא להזיק לו, את גם לא אחת כזו שמענישה, מקסימום מרימה קול או עוזרת ללכת, אבל הוא עלול להרגיש בסכנה! קשה להבין את זה ומוזר להסכים עם זה, אבל עצם העובדה שההתמודדות היחידה שעובדת במקרים הללו, היא התנהגות כמו אל ילד במצב חרדה שמשמעותה: יציבות, שלווה הכלה והבנת המציאות והקושי שלו, ורק זה מה שמצליח לגייס את הילד ולהסיר את ההתנגדות שלו. היא העובדה שגורמת לנו להאמין שאכן, למרות חוסר ההיגיון שבדבר, הוא ככל הנראה, חווה איבוד שליטה על חייו, שגורם לו לאבד התנהגות הגיונית, ואנו רוצים להחזיר לו את חוויית השליטה אבל, בלי להסיר את הדרישה!

שימי לב את אינך מתבקשת לוותר ולומר, טוב אני מוותרת לך על המקלחת, אלא לאסוף קצת סבלנות ולהכין אותו לקראת הדרישה: "אני יודעת שקשה לך לעזוב באמצע יצירת אומנות וללכת למקלחת. אתה אוהב ליצור ואתה ממש שקוע ביצירה, ותכננת ודאי לסיים עוד הרבה זמן. ומצד שני אני דואגת לך שתהיה נקי וריחני, ותישן מוקדם כדי שתהיה בריא וערני, אז כמה זמן אתה צריך כדי לסיים להיום?" (ולהשאיר למחר את ההמשך.)

לא התקפלת מהדרישה, אבל: 1. הבנת את הצורך שלו ונתת לו תשומת לב ונוכחות 2. שידרת לו את ההרגשה שאת חזקה ובוטחת ואינך מאבדת בעצמך עשתונות, 3. עשית לו מודלינג איך מתנהגים כשיש קונפליקט: מדברים מתוך הבנה ובנחת. 4. החזרת לו את תחושת השליטה על חייו. הוא מתחיל לתכנן את השינוי,  מכין את עצמו לכך, ותוחם את עצמו בעצמו לקראת הדרישה שלך.

"אז הוא מחליט או אני?"

מה זה משנה! העיקר מה עובד ולטווח הרחוק. ילדים כאלה, סרבנים עקשנים, כשנכנסים איתם למאבקי כוח, מסלימים את התנהגותם הסרבנית עקשנית ולומדים ממך את שיטות הפעולה: הליכה נקמנית ומענישה עד לקצה, כדי לקבוע מי הבוס כאן! וזה בדיוק מה שהם ימשיכו לעשות ובעקבותייך. (כבר כתבתי בעבר על סוגי הסמכות וההשפעה, וזו בדיוק הדוגמא לכך…)

תוך כדי האירוע, הילדים הסרבנים אינם מפנימים את התנהגותך כחינוכית אלא כמאיימת. הם לא מבינים שיש להם בעיה ושאת דואגת ש"מה יהיה איתם כשיגדלו, אם אינם מקבלים סמכות", הם פשוט בהישרדות ולא משנה מה אמרת להם, הם לא שומעים/מקשיבים. כן משנה מה נתת להם להרגיש! את זה הם מרגישים וגם זוכרים וגם לטווח הרחוק.

האם את פרטנר למצוקה שלהם? או שמא את בעצמך ה"אוייב" המאיים עליהם? ומצד שני האם את יציבה וחזקה או נבהלת מהתגובות ונמנעת מלהציב גבולות? הבלבול של ההורים עלול לחזק את תחושת החרדה, או מפני עולם עוין ותוקפני או מפני עולם חסר גבולות ואחזקה.

בפעם הבאה כשהבת שלך ה"סרבנית" אומרת מיד "לא רוצה! אני לא מסדרת את החדר!" נסי לחשוב רגע, מה עלול להיות קשור לחרדה ב"לא" הזה? אפשר להתפרע עם הדמיון, להמציא או לשאול אותה בעצמה. המטרה היא להרגיע אותנו מהכעס, מחוסר האונים והתסכול, ולגייס אמפתיה ונחת רוח. אם תצליחי לראות בה ילדה מבוהלת שמאבדת רוגע יציבות או ביטחון במקום לחשוב שהיא חצופה שרוצה לערער לך את המשמעת והסמכות ולשבור לך את המילה, תצליחי להגיב ברוגע הדרוש לך ליצירת בטחון ותחושת מוגנות אצלה, וזה מה שיחזיר לך את ה"סמכות" ולה את היכולת לשתף פעולה.  

וכמו תמיד, אנחנו חוזרים לכלל שעוסק בהקניית התנהגות חדשה: כאשר יש הקשבה, צייתנות או שיתוף פעולה ואפילו בדקויות ובעניין מזערי שלא אכפת לילד לציית בו ואפילו כשיש לו אינטרס להקשיב לך, ואפילו שהוא ציית רק משום שמשתלם לו, את תמנפי את ההזדמנות הזו כדי להדגיש את ההתנהגות הזו, כקיימת אצלו, כמוערכת אצלכם, הוא ידע מה את רוצה שישכפל, ידע שהוא יכול, ידע שהוא מוערך באופן הזה. "הקשבת למה שביקשתי בפעם הראשונה אפילו שהיה קשה לך מאוד! זה נקרא שיתוף פעולה, כיף לי כשאתה משתף איתי פעולה!" ההתמקדות ביישום ההתנהגות החדשה, תדחק את העימותים הצידה ותשנה את המאזן ההתנהגותי.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]