פרק 34: היא בסלון

מה קורה בחדרים?

יחיאל הציץ בחדר הילדים. המיטה הנפתחת תקועה באלכסון, מכנסיים מוכתמות על הרצפה, חולצה זרוקה, עטיפה קרועה של ופל מצופה, חלקי משחק מפוזרים בכל מקום, וליד שידת המגירות טיטול וקרעי נייר.

"ריקי!" הוא קרא.

"רגע, אבא." היא הגיעה מהמטבח.

"מה את עושה עכשיו?"

"מדיחה כלים."

"סבתא מדיחה. לא?"

"סבתא בבשרי ואני בחלבי."

"תעזבי שם ובואי לכאן, זה יותר חשוב."

"לשטוף קודם את הצלחות שכבר סיבנתי?"

"כן, מהר."

הוא הרים את הטיטול מהרצפה, ואז גילה עוד אחד מתחת למיטת התינוק. זה לא נורמלי!

לדיני הוא כמעט ואינו מעיר על דברים מהסוג הזה, כי היא נפגעת, אבל דיני טיפלה הבוקר בארי בחדר שינה, כך שהטיטולים הללו הם מאתמול.

"כמה פעמים אמרתי לא להשאיר בשום אופן טיטולים על הרצפה?" הוא אמר לריקי שנכנסה שוב לחדר.

"אבל הייתי צריכה לשמור עליהם אתמול כל הזמן לבד."

"זה לא קשור, לא כל כך קשה לזרוק טיטולים לפח!" הוא הטיל את הטיטולים לפח שבאמבטיה, וחזר אל החדר. "תסגרי את המיטות, ותאספי את הבגדים המלוכלכים לכביסה. את המשחקים אל תמייני עכשיו. אין לנו זמן לזה. שימי הכל מעורבב בתוך הקופסאות."

הוא פנה שוב לאמבטיה, לגרוף מים, ולפני כן הציץ בשעון. עוד חמש עשרה דקות.

טכנית, נס שחמותו לקחה פיקוד במטבח.

מה עם חמיו, לבד בבית?

ליבו נחמץ כשגרף את המים.

איזו זוועה שכך חיים של ילד מסתיימים. פרידה בלי פרידה, בלי משמעות להיאחז בה ולקבל נחמה. אי אפשר לדמיין מה עובר על הוריה של דיני, ונראה גם שהם במצב קשה מדי מכדי לתמוך זה בזה.

אולי לכן חמותו באה להדיח כלים, אולי היא חייבת לעשות משהו כדי לא לקרוס נפשית. טוב שלא אמר לה כלום.

מאחורי הדלת הוא גילה נעל קטנה, הנעל של אילה.

איך אילה הלכה הבוקר לגן אם הנעל כאן?

"אלישבע!" הוא קרא. "בואי קחי כאן משהו למקום."

היא לא ענתה.

"אלישבע!" הוא הרים את קולו יותר. מדי הרבה היא מרשה לעצמה להתחמק.

שוב לא הייתה תגובה.

נרגז, פתח את דלת האמבטיה. "אלישבע, לא שמעת שקר – "

ריקי מיהרה לקראתו, סמוקה כולה. "העובדת הסוציאלית הגיעה." לחשה. תערובת של ריגשה וחשש בעיניה. "היא בסלון עכשיו."

*

"חזרנו אתמול מאוחר ולא הספקנו לארגן את הבית." אמרה דיני.

לפני כן החליטה שלא תתנצל, תכננה שתקבל בצורה טבעית את העו"סית כי כך הכי טוב. אבל היא שיערה שהבית יהיה במצב נסבל איכשהו, לא העלתה בדעתה שהעו"סית תקדים, ומה שיקבל את פניה יהיה סלון מפוזר, שהרצפה שלו היא תערובת של משחקים, שיירי אוכל, וקרעי נייר, ושעל השיש החלבי במטבח ייראו גושי מטרנה שהתייבשו, וקליפות מלפפון צמוקות שננטשו עליו אתמול.

אדווה, העו"סית, נראתה המומה במקצת.

אמא הניחה את המחבת הבשרי, מקורצף בחלקו. נגבה את ידיה במגבת, והגיעה גם היא לסלון.

"זאת אמא שלי." אמרה דיני, מחפשת במהירות דרך למזער נזקים. אדווה אמורה להתרשם מהבית, היא בוודאי תכנס למטבח עוד מעט, ותראה את הקטסטרופה מקרוב. בבשרי הכיור עמוס, אבל לפחות את השיש אמא הספיקה לנקות. היא הייתה צריכה לומר לפני כן לריקי שתתחיל גם היא מהשיש, לא מהכלים.

היא עצמה לא הצליחה לעשות כלום. רצתה לפני כן לארגן את חדר שינה לכל הפחות. לא היה אף אחד פנוי לבקש ממנו, אז היא ניסתה להניח בעדינות את שיר על הספה, אבל אחייניתה לפתה אותה בחוזקה, ולא היה לה לב להרחיק אותה ממנה בכוח.

אולי כן הייתה צריכה להשאיר את שיר על הספה. זה היה עדיף בשבילה, מאשר אם התוצאה של הסיור עכשיו יהיה שהבית שלהם ייפסל מלקלוט אותה אפילו באופן זמני.

אמא הנידה בראשה לשלום בחיוך שנראה שהגיע במאמץ.

"הצטערתי מאוד לשמוע על האובדן הנורא שלכם." אמרה אדווה בעדינות.

ריקי ואלישבע עקבו אחריה בערנות, האגודל של שושי היה תחוב שוב בפה. יחיאל עדיין ניקה באמבטיה.

הכאב בשולי גבה של דיני התחזק. היא היטיבה את תנוחתה של שיר, אולי זה יעזור.

"איך קוראים לכן?" שאלה אדווה את הבנות בנחמדות.  

היא הנהנה כאשר כל אחת מהן הציגה את עצמה.

ראשה של שיר נשען על כתפה של דיני. עיניה עוקבות אחרי המתרחש.

אדווה רק חייכה אליה קלות. שיר לא הגיבה, כצפוי.

"את יכולה לשבת." הציעה דיני, אינה בטוחה מה עליה לעשות. אם הייתה יכולה להתיישב בעצמה על אחד הכסאות, ההצעה שלה הייתה נשמעת טבעית יותר.

"תודה." אמרה אדווה ונשארה לעמוד. מבטה שוטט על הרצפה המטואטאת חלקית, הבעת פניה אינה מסגירה דבר. "אתן בעצם יושבות שבעה עכשיו?"

"כן. ברור." דיני חפשה מילים כדי לענות על השאלה שלא נשאלה במפורש. "אין כאן כסאות אבלים כי עוד לא הספקנו להתארגן."

"יש לך אחים?"

אדווה בוודאי מנסה לקלוט מה קורה. משפחות הרי יושבות ביחד בשבעה.

עירית לא עדכנה אותה בהכל?

"כן." ענתה דיני.

אדווה הביטה בה, מצפה להמשך.

"יש לי חמישה אחים." אמרה דיני, רק כדי שהשקט לא יימשך.

מה היא יכולה עוד לומר?

שתסביר שאבא שלה לא רצה שהאחים ידעו בגלל החתונה של רחלי?

זה נשמע לא טוב.

אדווה כן הייתה אמורה לקבל מידע מקדים מעירית. כנראה שהנקודה הזו התפספסה.

דיני שינתה שוב את התנוחה של שיר. הגב כואב לה ממש, אבל יהיה חסר טעם שהיא תתיישב שוב על הרצפה. היא צריכה להסביר לאדווה מה קורה. אולי תספר ותסביר שאבא שלה טעה, אבל אמא שומעת עכשיו. פטישים של עייפות הלמו בראשה של דיני. היא לא מצליחה לחשוב.

אחייניתה זעה בזרועותיה.

"שיר אכלה היום רק קצת." שמעה את עצמה אומרת. "אני אלך איתה רגע למטבח."

כששיר בזרועותיה היא פתחה את הארון הפינתי.

"סבא שלנו לא רוצה שהדודים שלנו ידעו, כי מחר יש חתונה." שמעה את אלישבע מסבירה בסלון לאדווה.

"חתונה של מי?" שאלה אדווה, בו זמנית לריקי שקראה במחאה: "אלישבע!"

"אני רק מסבירה לה." הצטדקה אלישבע. "חתונה של בת דודה שלנו. סבא וסבתא שלנו לא הולכים לחתונה כי הם יושבים שבעה, ואמא שלנו אמרה שגם אנחנו לא נלך."