הבית המאזן. וגם: לא תמיד "את נראית טוב" זו מחמאה

שבי ביקשה שאספר יותר על השהות שלי בבית מאזן. אז אני מספרת, ואגיד קודם כל, כל המילים שלי נכתבות הן מתוך חוויה אישית, ואין לקחת אותן ככלל. בבקשה.

הבית המאזן הוא מקום חלופי לאשפוז. זאת אומרת, הוא מיועד לבנות שמתמודדות עם הפרעת אכילה כלשהי וזקוקות למסגרת איטנסיבית ברמה כזו או אחרת של אשפוז. בנות שצריכות עזרה חזקה יותר ממה שיכלו לקבל בבית, עזרה חיצונית במסגרת מלאה.

אם כן, למה לא ללכת על אשפוז?

דבר ראשון התורים לאשפוזים ארוכים נורא. ולא תמיד אפשרי לחכות. עוד דבר שאני חייבת לציין – כאן זה לא בית חולים. כאן זה דירה שהיא במתכונת של אשפוז, אבל היא לא מחלקה, לא בשום אופן. בית חולים זה מקום לא נעים ולא כיף, בכל מחלקה באשר היא. ואם אפשר למנוע את זה, זה עדיף.

אני כותבת את זה כי באלי שעוד בנות שמתמודדות ואולי מחכות בתורים האיומים (כמוני) למחלקות בבתי החולים, ידעו שיש את האופציה הזאת שהיא מהירה בהרבה יותר, נוחה יותר, וגם: ביתית יותר. פחות מחלקתית. יש כאן שימת דגש גדול מאוד על האוירה שתהיה ביתית (עד כמה שאפשר), וזאת מעלה נוספת. כי בשונה מבית חולים, אפשר לייצר את זה, לפחות בכמות מועטה. לפעמים אני ממש מרגישה שהבנות האחרות שכאן הן ממש כמו אחיות שלי. אנחנו גרות באותו בית, לא?

חייבת להוסיף שכל הצוות כאן מקצועי מאוד מאוד. מרגישים את זה בכל צעד, בכל מהלך, הדאגה והמסירות היא מעל ומעבר, יכולה להעיד מחוויה אישית ממש שלי. המקום נקי ומטופח, מגיע למי שצריך אותו:)

ועוד דבר, שחשוב לא פחות מהכל, הוא הרמה הרוחנית.

רוב המחלקות בארץ הן חילוניות ואני חושבת שקשה נורא נורא לשהות במקומות כאלה עם בנות שלא דתיות. אווירה רוחנית זה אחד הדברים שמשפיעים יותר מהכל. כאן שומרים על דת, ויש צביון רוחני גבוה. יש קריטריונים מסוימים בנוגע לדת שצריך לעמוד בהם, מי שלא עומדת בזה – לא תתקבל.

ואני רוצה לספר גם על הבפנים של הבית.

בכל יום יש חמש ארוחות, כל אחת לפי תפריט שלה, לפי מה שהיא צריכה.

מי שלא מגיעה בזמן לארוחה – מקבלת עונש: אנשור בנוסף לארוחה, זה לא כיף בכלל בכלל, לא ממליצה על זה 😉

הזמנים מאוד מדויקים, אין פספוסים. האוכל שבצלחת צריך להיגמר עד הסוף, עד עד הסוף. רק אחרי שמקבלים אישור מהאחראית שיושבת איתנו לארוחה, אפשר לקום, להוריד את הצלחת…

ואני רוצה לומר! כאן הקושי הענק, כל בן אדם רגיל אוכל מה שמתחשק לו. לנו, מאחורי הצלחת, מסתתר הר ענק של כאב, של רצון למרוד, של רצון לברוח. של רצון לא לאכול עכשיו כלום. דחף כזה גדול להחביא את האוכל מהצלחת, לשים בו כנפיים, שיעוף…

דחף לא לעשות כלום. 

שבי ביקשה ממני לספר, לתת מידע לאנשים שצריכים את זה. אם למישהי יש שאלות נוספות – בשמחה.

רציתי לעורר עוד נושא שבער בי בלב.

אל תכאיבו לי בבקשה, גם אם נראה לכם שזה מה שנכון להגיד. לא תמיד זה מה שנכון.

כשאומרים לי "וואו, את נראית טוב" זה לא מחמאה בשבילי, לא טוב לי ולא נעים לשמוע את זה! להיפך, זה יכול לעורר בי כל כך הרבה טריגרים, כאבים ומחשבות, שקשה לי בכלל להסביר את העוצמה של זה.

זה אומר לי שהנה, אני עולה במשקל, שהנה, אני מבריאה. ואני לא יכולה לשמוע את זה. זה אומר לי שלא מספיק רזיתי, כי אם אני אהיה רזה מאוד אני לא אמורה להיראות כל כך טוב. אז בבקשה אל תגידו לי, אל תחמיאו: "העור שלך זוהר…" כי בשבילי זה יכול לטרגר כל כך, לגרום לי למרוד בחזרה, להדרדר שוב, לרצות ליפול, להיראות הכי זוועה שרק אפשר. וזהו.

אני מצטערת, אני לא מסוגלת בשלב שלי לשמוע את זה.

אולי בהמשך…

—

חגית.