כל יום אני מכינה להם אמא

אני רוצה לקחת אתכן כמה שנים אחורה, לתקופה שבה הייתי עמוק בתוך שגרת חיי – אמא במשרה מלאה, ובמקביל, מחנכת במשרה מלאה. באותם ימים הייתי אמא לחמישה ילדים קטנים, זה לא היה קל.

דמיינו אחר צהריים אחד, רגיל לחלוטין: אני נכנסת הביתה אחרי שאספתי את הילדים מהגנים, מותשת אחרי יום עבודה ומסע של עצירות, הרמות ותמרונים בין עגלת התינוק, תיקי הגב וידיים קטנות שמבקשות עזרה. אנחנו פותחים את הדלת, ומיד הבית מתמלא בשאון החיים. תינוקת על הידיים מתחילה לבכות, שתי ילדות רבות על בובה, והילד הבכור כבר בדרכו לאמבטיה, קורא לעזרה. ומה עם המטבח? קטשופ מרוח על הרצפה, ואני עוד לא הספקתי להוריד את הנעליים או לנשום. רגע אחד הכול נראה לי גדול מדי, ואני עומדת שם, מרגישה שכוחי הולך ואוזל.

ואז, תוך כדי כל הבלגן, דפיקות בדלת. חמותי הגיעה. נכון, זה היה מתוכנן, אבל בתזמון הזה? היא נכנסת עם חיוך רחב, קולטת את המצב "אל תדאגי, אסנת", היא אומרת לי בשלווה, מרימה את התינוקת ומרגיעה אותה במיומנות, וכבר מתחילה להאכיל אותה, הילדות שרבו  נרגעות – סבתא הגיעה. בינתיים אני מתאוששת, אוספת מגבת חדשה לבכור שיוצא מהאמבטיה ומנגבת את הקטשופ מהרצפה. תוך כמה דקות, בזכות שיתוף הפעולה הזה, הבית נרגע ואני מוצאת את עצמי לרגע מצליחה לנשום. המטבח, האמבטיה, הילדים – הכול תחת שליטה. אנחנו מתיישבות יחד על הספה, נושמות עמוק וצוחקות על כל הדרמה שקרתה כאן.

ואז חמותי מחייכת אלי ואומרת: "את יודעת אסנת, השבוע פגשתי אמא ל-19 ילדים." אני שומעת ושואלת בתדהמה: איך היא עושה את זה? איך היא מצליחה? אני כאן, עם חמישה ילדים, בקושי שורדת את השגרה, והיא עם כל כך הרבה? איך היא מסתדרת? ואם הייתי יכולה לדמיין, חשבתי לעצמי, אין לה יום ואין לה לילה – היא בטח עובדת מסביב לשעון… אבל אותה אישה סיפרה לחמותי על הסוד שלה: בכל יום היא עוצרת, ואומרת לילדים שלה: "אני הולכת להכין לכם אמא" – היא נכנסת לחדר שלה, לוקחת לעצמה רגע לנשום, לנוח, למלא מצברים – ואז היא יוצאת שוב ונותנת מעצמה לכל אחד ואחד מהם.

כששמעתי את זה, נפל לי אסימון ענק. משהו בפשטות של האמירה הזאת הכל-כך קלישאתית, אבל כל כך נכונה – "אני הולכת להכין לכם אמא," גרם לי להבין משהו כל כך עמוק. כל כך הרבה פעמים אנחנו נותנות את  כל כולנו – לכל ילד, לכל משימה, לכל פרט, ומשאירות את עצמנו מאחור, ריקות. כמה פשוט, כמה מתבקש, לקחת רגע, רק רגע, ולהכין את עצמנו מחדש.

ומאז החלטתי 'לקנות' את הרעיון. תוכלו לשאול את הילדים שלי, אין כמעט יום שבו אני לא הולכת להכין להם אמא. כל יום אני עושה הפסקה קצרה והולכת לנוח. גם בזמנים שהם היו קטנים, השתרעתי לי על הספה והשתדלתי לנוח ככל שיכולתי.

הדבר הזכיר לי את הדרכת הבטיחות הידועה טיסות – גם זה מוכר, אבל כל כך מדויק – במצב חירום, על ההורה לשים את מסיכת החמצן קודם על עצמו, ורק אחר כך על הילד. אם אני לא אטפל בעצמי, איך אוכל לטפל בילדים שלי? הבנתי שכשאני נותנת לעצמי רגעים של "מנוחה לנשמה", של זמן שבו אני פשוט נושמת – אני הופכת לאמא רגועה יותר, נוכחת יותר, אוהבת יותר.

כמה פעמים אנחנו דואגות לכולם ושוכחות את עצמנו?

ישנו ספר של שרה פכטר בשם "מי אמר אמא ולא קיבל?", ששואל בצורה כל כך פשוטה את השאלה הזו: מי לא קיבל? הילד עם הברך החבולה שחיכה לנשיקה – קיבל, הילדה עם שיעורי הבית שלא הצליחה – גם היא קיבלה. המתבגרת הזעופה שחזרה הביתה טעונה מכעס – קיבלה מקום לפרוק את העומס. וגם בן הזוג שהגיע רעב אחרי יום עבודה קיבל ארוחה. כולם מקבלים. ומי נשארת מאחור ולא מקבלת? אמא.

התחלתי להבין שזה לא עניין של מותרות. זה לא "כשיש זמן" או "אם אצליח לסיים הכול". רגעי זמן אמא הם הכרחיים. הם הדלק שלי. הם לא רק שומרים על הבריאות הנפשית שלי, אלא מאפשרים לי לתת לאחרים מכל הלב. מה שאני קוראת לו 'זמן אמא' – אותו רגע של קפה בבוקר, שיחת טלפון עם חברה, הליכה בחוץ, לשבת עם ספר טוב או כמה דקות לעצום עיניים ולנשום עמוק – כל אחד מהרגעים האלה נותן לי כוחות להמשיך.

אבל לפעמים זה גם משהו גדול יותר – כמו זמן ללמוד תחום חדש שאני אוהבת, לקרוא ספרים מעוררי השראה או להשקיע בתחביבים שגורמים לי לפרוח. זה לא תמיד חייב להיות משהו קטן – לפעמים זה הזמן לדברים שיעזרו לי לצמוח, ובסופו של דבר זה מאפשר לי להיות אמא טובה יותר.

ולא, זה לא תמיד קל. יש לנו המון סיבות למה לא – יש לנו כל כך הרבה "לא עכשיו", "יש לי יותר מדי דברים לעשות", "אני לא יכולה להרשות לעצמי את הזמן הזה". אבל דווקא כשהעומס מתחיל להצטבר, כשאני מרגישה שאני בקושי נושמת – דווקא אז אני זקוקה לרגע הזה של עצירה.

אז איך נראה רגע כזה שבו אנחנו דואגות לעצמנו? איך אפשר באמת להכין את האמא?

אני נזכרת בימים שבהם אפילו לפתוח את העיניים בבוקר הייתה משימה כבדה. אני מתעוררת, ולפני שהספקתי לנשום עמוק, הבית כבר רוחש. אחד הילדים צורח מהמקלחת, שניים רבים בסלון על מברשת שיניים, הקטנה מציירת על הקיר עם צבעים שאפילו לא ידעתי שיש לנו, ובדיוק כשאני מנסה להשתלט על כל זה – כוס שוקו נשפכת על הרצפה במטבח.

אבל אז אני נזכרת בסיפור על אותה אמא, שמדי יום דואגת לעצמה כדי שתוכל להמשיך לתת לכל אחד ואחת. אני נושמת עמוק, אומרת לעצמי, היום אני לוקחת רגע לעצור, להכין לי אמא. כי אם אני לא אדאג לעצמי, מי ידאג? ישנה אמרה: *לפני שאתה הולך לנבוע, תבדוק כמה דיו יש במיכל* – כי כדי לתת צריך להתמלא!

ובאמת, הילדים שלי יודעים – כשהם שומעים את המשפט "אני הולכת להכין לכם אמא", הם יודעים שזו לא סתם הפסקה. זה הרגע שבו אני ממלאת את עצמי מחדש, דואגת לעצמי כדי לחזור אליהם חזקה יותר, נוכחת יותר, אוהבת יותר.

וזה לא משנה אם את אמא ל-2 או ל-15 – כל אמא זקוקה לרגע הזה, לרגע שבו היא ממלאת את עצמה מחדש, כדי להמשיך ולהיות כל מה שהיא רוצה להיות עבור הילדים שלה.

אז בפעם הבאה שאת מרגישה שהכוחות שלך נגמרים, שאת ריקה, תני לעצמך את הרגע הזה. המיכל שלך צריך להיות מלא כדי שתוכלי להמשיך ולהעניק כל כך הרבה טוב בעולם שלך. ואם מישהו מבני הבית ישאל, תני לו חיוך קטן ואמרי, "רק רגע, אני מכינה פה אמא – תכף אני חוזרת, ותראו איזו אמא אני מביאה!"

הארה עצמית : ) -להכין אמא גם לעצמך

כשאני אומרת "אני הולכת להכין לכם אמא," אני לא רק עוצרת כדי לנוח – אני בוחרת להקשיב לעצמי. לשאול בכנות: מה שלומי עכשיו? מה אני צריכה כדי להרגיש טוב יותר? 

הרגעים האלה, שבהם אני ממלאת את עצמי, הם לא רק בשביל הילדים – הם גם עבורי. זה הרגע שבו אני מעניקה לעצמי חמלה, זמן ומקום להתחדש. כמו שאמא לא יכולה לדלג על שלב המנוחה שלה ולהמשיך לתת מעצמה, כך גם כל אישה צריכה לזכור: להכין אמא זה קודם כל להכין את עצמך. 

כי חמלה עצמית מתחילה כאן – בלתת לעצמי את תשומת הלב שאני מעניקה לכל האחרים.

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

לקראת חנוכה ניתן להזמין את ההרצאה המבוקשת של אסנת – ”משמעות האימהות”

 לערבי הורים, מפגשים משפחתיים, לצוותות ולנשים. 

ההרצאה מעצימה, חווייתית, מלאת כיף והשראה! 

לפרטים נוספים, חייגו: 054-8470042

להאזנה לקו התוכן 'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' חייגי: 02-3134108