אני אמא עשר!!!

מגיע לי מזל טוב!

על מה?

אני אמא!

לכמה?

מה זה משנה?

אני אמא לילדים.

כבר עשר שנים,

וזה נס וזה פלא וזה מדהים וזה…..

אני!

וזה….

תובעני.

אז תגידו לי בבקשה מזל טוב.

כי בדיוק עכשיו מלאו עשר שנים לאמא שבי.

והיום,

ככה ממרום גילי, אני רוצה לומר לאמא הזאת ולילדים שלה, כמה מילים.

מילים טובות.

מילים-אוהבות.

רוצה לומר לכם תודה, ילדים מדהימים שלי –

 על כל אחד ואחת מכם.

תודה שהרחבתם לי את הלב בזה אחר זו.

תודה שלימדתם אותי להיות ערה בלילות,

לרוץ לרופא בבקרים,

ובערב לקפוץ לאסיפת הורים… 

תודה שלימדתם אותי לאהוב אתכם ככה, כמו שאתם,

ילדים מדהימים וכל כך לא מושלמים.

תודה שגדלתם איתי ככה תוך כדי החיים,

תודה שגידלתם אותי בכל כך הרבה חלקים.

תודה שנתתם לי במתנה גמורה –

את המפלצת הכי אמהית שקיימת.

אני ישנה איתה בלילות, קמה איתה בבקרים, מכינה איתה שבתות, מפרישה איתה חלות, בוכה איתה ליד הנרות…

כן, תודה! תודה שנתתם לי את המצפון במתנה!

תודה שלימדתם אותי לחיות יחד איתו, ולהיות אמא טובה דיה.

די?

אההההההההההה!

תודה שאתם סולחים לי, 

שאני לא יורדת אתכם לגינות, לא מאכילה מרק בכפיות,

לא יושבת אתכם אחרי הצהריים על השטיח עם קוביות,

לא מקריאה לכם סיפורים בלילות (רק ממציאה לבד חיקויים וקולות},

תודה שאתם מבינים אותי שאני לפעמים בורחת לחדר,

תודה שאתם אף פעם לא מקשיבים כשאני מבקשת לסדר את החדר…

תודה שאתם לומדים איתי את הספוקן וורד שלי בעל פה,

ומתרגשים איתי לפני כל מופע כאילו זו הפעם הראשונה…

תודה שאתם מנערים אותי לפעמים,

מהעבודה, מהשטויות, מהטכניות של החיים.

וגורמים לי להסתכל לכם בתוך העיניים,

לדבר אתכם על מה שאתם רוצים.

תודה שאתם סולחים לי שעזבתי את ההוראה, ועכשיו אתם כבר לא יכולים להתגאות בי,

תודה, שיחד אתכם,

יום יום, שעה שעה,

אני לומדת להיות יותר אמא –

יותר שלימה עם מי שאני לא.

יותר מחוברת למי שאני כן.

תודה שאתם יודעים בדיוק מתי לפנות אלי, ואיך לנגן לי על כל המיתרים,

תודה שאתם יודעים מתי לעקוף אותי, ולפנות לאבא בקול בוכים.

תודה שאתם מקשיבים לנו בלילות לשיחות,

וככה בשקט-בשקט מסיקים מסקנות.

אבא ואמא יודעים הכל, זאת לא קלישאה –

מוכרחה להודות…

תודה על כל המריבות שלכם, יום יום, שעה שעה,

תודה גם שכשאני כועסת, אתם הופכים להיות החבורה הכי מאוחדת ודביקה ; )

תודה שאתם סולחים לי שאני תמיד, אבל תמיד, שוכחת –

לקבוע לכם תורים, 

לחוגים, לרופאים, למאבחנים, לשיעורים פרטיים…

תודה על ייעוץ הסטיילינג שאתם מעניקים לי,

כל פעם כשאני יוצאת מהדלת:

"אמא תלבישי נעל אחרת"

"אמא הפאה לא מסודרת"

"אמא את נראית משונה"

"אמא איזה בושות"

"אמאאאאאאא"—-

תודה על מאות אלפי אלפים של פעמים, 

שאתם פשוט קוראים לי אמא,

בכל המנגינות שבעולם.

אני אוהבת,

אני קיימת, 

אני שמחה לשמוע אתכם,

מהאמבטיה עם המגבת,

בצהריים כשאני חוזרת,

בשבת על הספה,

"אמא", זו תמיד מנגינה אהובה.

תודה שאתם גורמים לי כל פעם מחדש,

לעשות בשבילכם את מה שאני הכי אוהבת בעולם –

לבשל לכם סירים חמים מלאים באהבה,

ולגלות שאתם לא אוכלים ולהתמלא באכזבה,

ולחזור ולבשל –

אפילו שזה מתסכל.

לא מוותרת על התענוג בשום מחיר בעולם!

תודה שלמדתם ממש לבד,

באוטו-דידקטיות מופלאה,

שכשעונים לטלפון לסבתא – מצד אבא – כמובן,

בחיים לא אומרים לה – "אמא ישנה או נחה או יושבת",

אמא שלכם תמיד עובדת. נכון?!!

תודה על האמון שאתם נותנים בי, כשילד רב אתכם למטה,

ואתם חוזרים אלי בוכים, עצובים ובטוחים—

שאני ארד ככה עם הכפכפים להילחם לכם,

 ואתם ? תחרישון…

תודה שאתם קוראים את השורות האלו ומחייכים להנאתכם –

זה בהחלט שלכם!

תודה שלימדתם אותי בדרך הקשה, שלא תמיד אוכל להיות שם בשבילכם,

 שלא משנה כמה אני אוהבת, כמה כואבת, כמה רוצה— 

בסוף בסוף אני מוגבלת,

לא תמיד יש לי יכולת או מקום או מילים או כח להיות שם.

ואז?

אני שוב מתפללת.

תודה לך השם על המתנות האלו,

שאין לי,

אין לי,

איך להודות,

אין לי איך למנות,

אין לי מספיק דמעות,

לבכות.

על ההודיה הזאת שיש בי עכשיו,

אמא.

כבר עשר שנים ברצף.

תודה!

אפרת אבוקסיס היא אומנית ספוקן וורד ויוצרת תוכן.