ליבי שוב מביטה לעבר החלון, נוף יפה, רענן וירוק. הרבה יותר צח ופורח מהנוף שחיכה לה במגוריה במרכז, קרוב למשפחה ולחיי העיר הסואנת.
אבל לליבי יש ילדה בשם ריקי, והעיניים שלה לא מספיק מוארות. ריקי בכתה ד' ובקושי יוצרת קשרים עם חברות. היא מתגעגעת לסבתא, לבנות דודות, לשבתות המלאות.
זה כל כך קשה לסבול, זה פי אלף קשה לראות בת שסובלת. זה בלתי אפשרי כמעט מבחינתה. ריקי, ילדה שובת לב, ממיסה במתיקותה ובעדינותה. אולי לא היינו צריכים לעבור בכלל?
היא הסבירה לה שהכל זה עניין של זמן, והסבירה לה כמה נחמד לגור במקום עם גינות. וכמה בעיר הקודמת לא היה לה כמעט לאן לרדת לשחק, אבל ריקי כאילו נאטמת מלשמוע.
היא הגיעה אלי, קצת נואשת. כמו אמא שרוצה לעשות הכל בשביל הבת שלה, ומגלה שבעצם לא הכל בידיים שלה. הבטתי בבית המרובע עם הגג. בשורות הישרות שהבת שלה שרטטה עם סרגל וכתבה עליהן. בפרפרים. בעץ עם הפרחים שעומדים ישר בלי לזוז.
"יש לך ילדה מתוקה ומוכשרת מוכשרת כמו ששוחחנו"… פירטתי את מעלותיה של ריקי, את אהבתה הנדירה לילדים, את הלב הטוב שבו ניחנה והרצון שלא לגרום צער (ובמיוחד לך, אמא!) הרצון למסגרת, לגבולות. הלחץ שהיא נתונה בו כעת, הפחד לייצר חיי חברה תוססים. הדריכות, המעצור.
ליבי מקמטת את הגבות ואנחה קפוצה משתחררת מבין שפתיה.
"יש לך כתב שלך להראות לי?" שאלתי.
ליבי חופרת בידה בתיק, שולה טישו מקומט. תהילים. ארנק. רשימות הספקים ומתכון לפיתות. היא מגישה אותם ומחייכת "כדאי לך לנסות את הפיתות האלו, הן מעולות".
הבטתי בכתב שוב ושוב.
"תראי ליבי. איך את בעצמך מרגישה לגבי המעבר שלכם?"
ליבי נושמת. "זה פחות חשוב, העיקר שריקי תשמח…"
"ובכל אופן?"
"השכירות כאן זולה הרבה יותר. יש לי עבודה מצוינת. יש כולל חזק."
הבטתי בצפיפות הכתב בשורות האחרונות. בכתב היפה, התאמץ והעגול. חייכתי אליה. "שתיכן דורשות שלמות… אפילו מתקרבות לפרפקציוניסטיות. כשבן אדם כל כך מתאמץ על מנת להגיע לשם, לרוב גם יש אכזבות. תמיד יהיה פער בין הרצוי למצוי. בייחוד אצלה – העץ המצויר במרכז והפרופורציות התואמות מסמנות את האיזון שהיא משקיעה בו, וזה מצוין. אבל אצל ילדים – בדרך כלל יהיו אכזבות…"
היא הביטה בי.
"תראי, הכתב שלך – יש בו המון נתינה, אפילו ריצוי. את נותנת לה את כל כולך כנראה. אבל לא זה מה שהיא מבקשת. לא את הריצוי שלך ורק את הפינוקים והתחושה הזו שאת מתאמצת לייצר – שאין כמו העיר הזו בעולם"
"הכתב שלך גם מספר חוסר שביעות רצון".
ליבי לוקחת נשימה. "האמת? אם הכתב מספר אין לי ברירה… אני באמת קרועה מגעגועים, ממש. אני רוצה לבלות גם אחרי צהריים אצל אמא שלי… אני לבד. אני עוד לא התרגלתי לעבודה. אני… זה קשה. זה קשה".
אני קשובה. "זה הכי נורמלי שיש, ליבי… כולנו אוהבים קרוב ובמרכז כנראה".
הגוש עדיין חונק לה בגרון.
"ומסתבר שיש לילדה שלך רדאר רגיש. ריקי כל כך חכמה, כמו שכבר אמרתי לך, היא בטח לא קונה את השקר הזה. היא פשוט רוצה אותך, כאמא. את השיתוף שלך, את הרגש שלך, את ההבנה".
"היא יודעת שלא כל החברות רוצות להיות חברות שלה, כי למה שכולן תרצינה? מה חסר להן? היא לא חושבת שבעצם המורה שלה הכי אוהבת אותה. היא לא מאמינה שהגינה טובה לה יותר מבת הדודה".
ליבי מכניסה את הרשימה והמתכון לתוככי התיק. "תגידי," היא שואלת. "לא כדאי להרגיע אותה שהכול זמני ויעבור ויהיה לה פה הרבה יותר טוב? לזה את קוראת שקר?"
חשבתי לרגע.
"את מרגישה לפעמים שהמעבר היה פזיז מידי, אולי אפילו שגוי." הצצתי שוב על הכתב. "את מלאת נקיפות מצפון. יש לך לב ענק שאת לפעמים מידי אוכלת אותו. אם את לא בטוחה בעצמך- השקר שתגידי לה, כך אני חושבת, יעשה את פעולתו ההפוכה. לא? "
היא התקשרה אלי חודשיים אחרי. "את שומעת?" היא אומרת. "הפסקתי לספר לה כמה הכל טוב. רק חושבת אתה איזה יצירת פלסטלינה אפשר לעשות יחד אחר הצהריים כשמשעמם ולהראות את זה לסבתא כשניסע לשבת… כי אנחנו כל כך מתגעגעים כבר. דיברנו מה עושים כשפוגשים חברה מגובשת. גיליתי לה שגם לי משעמם בשבתות הארוכות בלי אחיות שלי…
היום – לא תאמיני – היא הלכה לחברה. פעם ראשונה!"
ברור. אפשר כבר לסמוך עליך – אמא.
יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.
היא מעבירה סדנאות, הרצאות ותוכניות גרפולוגיה מובילות בציבור ועוסקת בהוראת עקרונות הגרפולוגיה.
לקבלת מדריך מתנה: איך להביט על ציור של ילד בלי להיות גרפולוגית לחצי כאן.
תגובה אחת
נהניתי לקרוא!
איך העברתי יפה את המסר בתוך סיפור מרתק בפני עצמו.
הזכיר לי מקרה שבו הבן שלי היה מאוכזב ממשהו ואני השתתפתי איתו באמת (כי גם אני הייתי מאוכזבת מאותו דבר)
ואח"כ ראיתי איך הוא התאושש בצורה מהירה ועמוקה הרבה יותר מפעמים קודמות,
למרות שהן היו אכזבות כביכול הרבה פחות משמעותיות.
כנראה היה תפקיד חשוב לדרך שבה השתתפתי ברגשותיו באמת ולא רק ניחמתי אותו וניסיתי להעביר נושא.