במפגש טעון בארצות הברית שעסק בנושאי זהות היהודית, פנה המנחה לנציג האורתודוקסים ושאל: "תגיד, אתה שומר שבת?" ענה לו הנציג האורתודוקסי: "בוודאי. אך לא תמיד אני מצליח לא לעבוד בשבת. ובדמעות, הוסיף: זורקים אותי מעבודה לעבודה ויש לי משפחה לפרנס", וקולו נשבר ממש כשאמר: "אני לא מאמין שזה קורה לי. ואני משתדל ומתאמץ כמה שפחות להיכשל".
ואז פנה המנחה אל הנציג הרפורמי ושאל: "האם אתה שומר שבת?"
ענה הרפורמי – "בוודאי שלא, מה הבעיה, אני עורך סעודות אחרי העבודה, שילוב מצוין".
באותו מפגש נכח הרב כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' המעטירה, הוא לא יכול היה לעצור בעד עצמו ושאל אם הוא יכול לומר משהו. רשות הדיבור ניתנה לרב והוא עורר את כולם:
"שימו לב, הוא צעק, כיצד ענו שני הנציגים??
כיצד ענה הנציג האורתודוקסי – כמה בושה וכאב היו בקולו, כמה רצון לשינוי. כמה חיבור אמת לשורשים ותקווה לימים יפים שיבואו.
ואיך ענה הנציג הרפורמי – באיזו התרברבות וזלזול. באיזה ניתוק…!
איפה אתם נמצאים? באיזה צד?
האמת צועקת לשמים, גם כשהיא מבוישת…"
העיקר זה המנוע הפנימי, הכיוון. הדרך.
בהרצאה למנהלות שאלתי אותן:
מה המנוע שלך?
מה הערך שעזר לך להקים את העסק / הארגון או להכנס לתפקיד תובעני כזה?
ובעיקר – מה המנוע שממשיך להחזיק אותך בתפקיד?
עשיתי ממש סקר, וביקשתי גם לבדוק אם יש הלימה בין הערך שסייע להן להיכנס לתפקיד הניהולי לבין המנוע הנוכחי שמלווה אותן ביום יום.
לא הופתעתי – על השאלה הזו ענו מעל 80% מהמנהלות – שיש הלימה גבוהה ממש בין הערך הראשוני לבין המנוע היומיומי.
והנה התשובות שהמגוונות על המנוע הבסיסי, מפרטת לך כאן:
- יושרה בלתי מתפשרת
- חיבור לערכים
- שליחות קודש
- הותרת חותם
- הקמת מוסד חסר
- הקמת נישה חסרה בשוק העיסקי
- כישורי ניהול ומיומניות ניהול גבוהות ונסיון
ואז ביקשתי מהן לבצע תרגיל ערכים שאני עושה הרבה בסדנאות ואפילו בהרצאות ממש גדולות מבחינת היקף המשתתפים.
ביקשתי מכמה מנהלות לתאר את הערך שלהן ולהגדיר אותו.
ופה כבר היה ממש מפתיע. הבסיס של הערך היה אצל כולן: חיבור פנימי, אמונה פנימית מאד חזקה בדרך!
ניסיתי בעדינות לברר (לחפור, קוראים לזה? טוב, למרצה מותר) האם אכן זו התחושה שמלווה אותן ביום יום.
והתשובה? שוב אחידה:
זאת ממש לא תחושה שמלווה ביום יום! להיפך –
בחלק גדול מהזמן מתעסקים בתסכולים, באכזבות, בתקלות, בניהול פרויקטים מאתגרים,
או בתקשורת לא פשוטה מול עובדים, בהודעות קשות אל המערכת ומהמערכת, בהפסדים, בצורך גבוה ביצירתיות שוברת שוק.
או – בניהול קונפליקטים ובהוצאות כבדות, במקרים חריגים וגם בהרבה סיפוק ונחת ואפילו משוב שווה לפעמים.
אבל מתי צצה התחושה הבסיסית והערך הראשוני? דווקא ברגעי המשבר, כשלפעמים מתחשק לעצור ולברוח –
המנוע נדלק במלוא העוצמה- האמת הפנימית של החיבור והשליחות.
אז עולה השאלה למה אני פה? והתשובה ברורה:
אני בשליחות, אני מחוברת אליה, אני רוצה אותה!
התחברתי לזה גם ממקום מאד אישי, שלי, כאמא מנהיגה.
כשאני מתפקדת כמנהלת- מנהלת שטח נקרא לזה, אני עלולה הרבה פעמים להיות מתוסכלת מכל הרשימה העמוסה של התביעות היומיומיות שהמנהלות הציגו בפניי, היא קורית אצלי בבית, בסלון, במטבח ובחדרים, ובמרפסת…
אבל כשאני נעצרת ושואלת: איך הגעתי לפה, למה אני בתוך כל זה, דווקא שם המנוע נדלק, מנוע שקוראים לו: אם יהודייה בישראל… מנוע יקר ערך שכמעט כל מחיר שאשלם עליו משתלם לי –
גם באמצע הדרך.
הצלחות בדרך אל היעד!
גיטי ויספלד היא יועצת ארגונית, מנחת קבוצות, ומנהלת 'מחלף' לפיתוח ארגוני לארגונים וחברות.
למידע על הקורס הייחודי להנחיית קבוצות כאן
