סיפורה של אינקה

זה סיפור על שחור ולבן, ועל כל גווני הצבעים שבאמצע.

סיפור על מורכבות, על ערכים מוחלטים; על מטרה ועל אמצעים.

הסיפור מתחיל באבא אמא ותינוקת קטנה, בעולם שלא נתן סיכוי, בפולין המזרחית של 1941.

מנסים לשרוד. מפקידים את התינוקת אצל משפחה לא יהודית. מסתתרים באסם סמוך. אבל פורעים אוקראינים מגלים אותם ומעלים את האסם באש.

ובאין הורים, מול אלימות ורצח שהולכים וגואים, מחליטה המשפחה אצלה הופקדה התינוקת להיפטר ממנה והיא ננטשת במרתף. בלי אוכל, בלי מים. בתוך ים הרצח ששטף את פולין, היא הייתה עוד אחת; עוד ילדה מתוך כמיליון ילדים שלא תשרוד.

השמועה אודות תינוקת נטושה מסתובבת באזור, אנשים יודעים. אבל יש מישהי אחת שעשויה מחומר אחר, ששומעת גם כן: נטליה רוזטרופוביץ’, אישה ואמא, שומעת והתינוקת נוגעת לה בלב. היא קמה והולכת לראות את הילדה הזאת. ”לעולם לא אשכח מה שראיתי”, היא כותבת ביומנה על המצב בו מצאה אותה. והתינוקת הזו, בלי סיכוי של אחד למאה לשרוד, נלקחת לבית האוהב והמטפח ביותר שניתן להעלות על הדעת. חוויות הגידול שלה, ההתקדמות שלה, נרשמות ביומן של נטליה. החיוך הראשון של התינוקת העצובה הזאת. הצעדים. כמה מצחיקה היא יודעת להיות. אינקה הופכת להיות עוד ילדה של יוזף ונטליה רוזטרופוביץ’.

המלחמה מסתיימת. גבולות פולין משתנים ומשפחת רוזטרופוביץ’ עוברת מערבה. איש לא בא לבקש את הילדה; ולאחר תקופה מחליטים בני הזוג לאמץ את אינקה כביתם באופן מלא – אבל אז קורה משהו.

על דלתם של בני זוג רוזטרופוביץ' מתדפקים שליחי הקואורדינציה – הגוף היהודי שהוקם בפולין על מנת להשיב ילדים יהודים אל העם היהודי. הם מסבירים שהילדה הזו צריכה לשוב לעמה. אליו היא שייכת. זה היה רצון הוריה. ובני הזוג, אנשים ערכיים ומאמינים, מצליחים להעמיד את טובתם האישית ורגשותיהם בצד, ומתלבטים בדילמה נוקבת: האם לקרוע את אינקה ממשפחה שאוהבת אותה והיא חשה חלק ממנה, לטובת בית ילדים מוסדי בלודז’??

הם בוחרים בהחלטה שקורעת גם אותם וגם את הילדה, אך חשים שהיא הנכונה, היא המוסרית, היא הרצויה בעיני האלוקים והוריה של הילדה שכבר לא ישובו, היא טובת הילדה החיה חברה אנטישמית: אינקה תשוב אל העם היהודי.

נטליה מקבלת הוראות ברורות להביא את הילדה אל בית הילדים בלודז’, ולהיעלם… לתת לילדה להתאקלם במקום החדש, לא להכביד עליה, לא לטלטל אותה נפשית. וכך נוסעת אם לכל דבר, על מנת להיפרד מילדה שלא רוצה ללכת; שאין לה מושג מיהם יהודים ואינה מכירה עצמה כיהודיה; שיתכן ולא תסלח לה לעולם על הנטישה הזו, שאין כלים לאף ילדה בת שבע כדי להבין את הקרקע המורכבת עליה התקבלה. אני אוהבת אותך אינוש, היא אומרת לה: אבל אנחנו חייבות להיפרד. בבקשה אינוש, אל תכעסי. יום יבוא ותביני. כאם שניתנה לך מאלוקים, שמרי את אלוקים בליבך.

אינקה נשארה לבד, בבית ילדים יהודי שאינה מכירה את מנהגיו ואת שפתו: מבית פולני-קתולי, עם תרבות ומנטליות שגדלה אל תוכה והיא זו שהפכה להיות חוויה ראשונית ושפת האם, הגיעה אל מקום זר מהותית מן היסוד: זר בכל השפה. זר באורחות החיים. זר במעבר קיצוני מבית יציב ואוהב לחיי מוסד בו מקבלים אותה אנשים זרים, מוזרים אפילו; לחיי עם שמנהלת אותו הטראומה. והילדה הזו, הרכה, חיה באובדן משתק, באבל עמוק לכל דבר ועניין על אם שלא מתה, אך נעלמה מחייה ללא שום הסבר שיכולה ילדה להבין. היא אמרה שהיא אוהבת, אך נעלמה ומעולם לא שבה, מעולם לא השמיעה אות חיים. מה זה אומר לאבד משפחה ובמיוחד אמא, ללא טקס. ללא חיבוק. ללא כל הכרה ממישהו על דרמה נוראית שמתרחשת בלב של הילדה הזו שפועלים עליה, על גורלה ועל רווחתה האישית כוחות גדולים מדי, והיא חסרת אונים מולם, ואין אף אחד שיבוא לחבק ולומר, אנחנו אוהבים אותך. אמא אוהבת אותך. היא לא שוכחת אותך. איך יכולה לשכוח!!! אמא מתגעגעת אליך גם כן, ילדה…

את האמת תגלה אינקה רק עשרות שנים מאוחר יותר. כילדה החיה בתחושת הנטישה הנוראה ביותר שניתן לחוות, ולא ידעה כלל על הדאגה בבית רוזטרופוביץ’. על מכתבים ששלחה נטליה שוב ושוב אל מוסד הילדים בלודז’, ובהם ביקשה לדעת שאינקה בסדר. שהיא בריאה. מתאקלמת. מרגישה טוב. נטליה מבקשת לשמוע כל פרט ופרט מחיי הילדה הזו, ונענית בשתיקה.

וכך נכתב במכתב אותו שלחה בספטמבר 1949:

מכתבי ממשיכים להיענות בשתיקה, ולמרות זאת, אני פונה שוב לוועדה עם השאלה הבאה: בבקשה מסרו לי מידע לגבי הילדה שהחזרתי לקהילה היהודית לפני שנה, אינקה קאגן (רוזטרופוביץ'). אנחנו, מצידנו, קיימנו את ההסכם בינינו, כלומר, נסוגנו…  מחייה. אבל אתם, חברי הוועדה, לא מילאתם את הצד שלכם של העסקה. הובטח לי שאקבל עדכונים שוטפים, אולם – למרות שפניתי שוב ושוב – לא שמעתי ולו מילה אחת.

הגורל של אינושקה רובץ על לבי כאילו הייתה בתי ממש, ועל כן אני פונה אליכם שוב ומבקשת: היכן היא עכשיו? האם היא בבית ילדים או בבית פרטי? כיצד היא נראית – האם שלומה טוב? מה מצב בריאותה, והאם עברה את הניתוח באפה, שבו דובר בשעתו? כל פרט ופרט חשובים לי. בבקשה אל תחשבו שאנסה לראות אותה – לא אעשה כך. בריאותה הנפשית יקרה לי, ואין לי שום רצון לפגוע בה.

רק עוד שאלה אחת: האם היא יודעת את האמת לגבי מוצאה? ואם כן, כיצד הגיבה לחדשות, והאם הסתגלה אליהם? האם היא זוכרת אותנו ואת העבר שלה? אני, מצדי, מתפללת לאלוקים שהיא תסתגל למצבה החדש מהר ככל האפשר, וששלומה בקרב בני עמה יהיה הכי טוב שאפשר. אבקש מכם גם לשלוח לי תמונה שלה…

וכשבאופן עקבי אינה מצליחה ליצור קשר, נטליה חולה ומתה משברון לב.

בין הסבל הילדי של אינקה, לבין הכאב, הדאגה, הגעגועים ותחושת האשמה של נטליה, ישבו אנשים, מוכי טראומה בעצמם, בעידן כאוטי וחסר תקדים, בלא כלים, בלא היערכות, בלא הבנה מספקת, מתוך כוונות טובות; אנשים שידעו כמה שברירי הוא המיקום והזמן, באיזו קלות תשוב אינקה, קרועה מגעגוע, קרועה מכאב- למשפחת רוזטרופוביץ’ ולא תהיה הזדמנות שניה; באיזו קלות יכולה הילדה הזו ללכת לאיבוד לעם היהודי, ולעולם.

האנשים האלה, אידאליסטים, מוכי אובדן וחדורים בהכרה בצדקת דרכם, שמו להם למטרה להילחם  על הילדים האלה. דורות של משפחות יהודיות חבים להם את זהותם היהודית; את יהדותם בכלל.

אבל בדרך היו ילדים.

ילדים שחלקם חוו גאולה של ממש ברגע בו הוציאו אותם ממשפחות מתעללות, מתעמרות, שונאות ואנטישמיות; ממעגלי אלימות, עוני ומצוקה קשה; ממנזרים בעלי חינוך נוקשה וחסר מגע רגשי. אפילו ילדים כאלה חוו לעיתים את הניתוק כמאיים, מטלטל וטראומטי; אבל היו ילדים אחרים. דווקא אותם ילדים שגדלו באהבה, למשפחות יציבות, ערכיות ומתמסרות שבאו והשיבו אותם לעמם משיקולים מוסריים בלבד – כאן, אם לא נעשה השינוי באופן מאד רגיש, מאד מכוונן, מאד מקצועי – כאן בא הסבל האמיתי לקבוצת הילדים הזו.

השואה האמיתית של אינקה באה לאחר סיומה. הסיפור הזה, שלא סופר מספיק, על ילדים שלא היה מי שיעצור וישב איתם להקשיב, שידע להסתכל למורכבות הסיטואציה שלהם בעיניים, לעומק האובדן, לעומק הנזק הנגרם להם ברגעים אלה ממש; שיעצור הכל כדי לשבת וללמוד מה קורה פה, כדי לחשוב כיצד לפעול באופן מותאם ומוכוון סיטואציה; הסיפור הזה על כל מורכבותו, ראוי שיסופר.

יותר מכל, זקוקה הייתה אינקה לאמא: לאמא נטליה שנעלמה פתאום באופן שהכרחי שיצור זעזוע נורא ושאלה קיומית על העולם, על טיבם של בני אדם, על מה זו משפחה ומי בכלל אני; ואם אמא נטליה נעלמה באופן חד וסופי כל כך, עבר הצורך לכל דמות שתוכל לבוא ולהיות בשבילה לאמא.

והאם החדשה הופיעה. רופאה שעבדה במוסד, לקחה אותה יום אחד לצד ואמרה לה בעיניים טובות: ’’אינקה, מהיום אני אהיה אמא שלך’’. ’’ואז,’’ אומרת אינקה, ’’התחלתי חיים חדשים’’… שוב היתה מישהי שאהבה אותה, דווקא אותה, יותר מכל ילדה אחרת. שוב הייתה מישהי שבאופן המפורש ביותר בעולם אמרה, ’’אני אמא שלך’’. אינקה יכולה הייתה לחיות שוב.

ילד שנאהב בגיל הצעיר בעוצמה כזו, ימצא אנשים אוהבים נוספים במהירות רבה יותר, בסבירות גבוהה יותר, מילד שלא ידע אהבה. הרופאה ובעלה, הזוג גושצ’בסקי, בוחרים לאמץ את אינקה כבת, ותחת השם סבינה גושצ’בסקי היא עולה איתם לארץ ישראל.

באיזו מידה תוכל אינקה לתת אמון בהורים חדשים?

כיצד תיראה השקפת עולמה לאחר טלטלה נפשיות מזעזעת כזאת?  

ושאלת השאלות… האם טלטלות כאלו, בעוצמה ובטוטאליות בהן התרחשו, היו מוכרחות המציאות?

האם עם מעט יותר קשב, הבנה עמוקה, רגישות, פניות ולב, כן, גם בפולין הקרועה, חסרת התנאים, חסרת הרחמים של לאחר השואה – ניתן היה למנוע את הכאב הילדי הנורא של אינקה; את הכאב המשפחתי שקרע את משפחת רוזטרופוביץ’?—

חולפות שנים. סטנקה רוזטרופוביץ’, ביתה של נטליה, ממשיכה בחיפושים אחר אינקה. היא פונה למכתבים לכתובות בארץ, ביניהם פורסם מכתבה לשגריר ישראל בפולין –

"אדוני השגריר,

בימים אלו, בהם מתקיים "מצעד החיים". הייתי רוצה שבת משפחתינו, שחיה עם המשפחה בימים המלחמה והיא כיום אשה בת 52 שחייה במקום לא נודע, תוכל להשתתף – לפחות מבחינה סימבולית – בצעדות האלו. כמי שנגזלה מידי המוות בעודה ילדה תמימה, אשה זו היא הוכחה חייה לניצחון של הטוב על פני הרע.

מסיבות אלו אני מוסרת לך כאן היסטוריה קצרה של החיים שלה. זוהי מחווה אחרונה, מלאת רגש, המוקדשת לעובדה שהיא גדלה במשפחתנו.

בתוך כל הגורל הנורא של המלחמה, גורלה של ילדה זו האיר לה פנים. אני מאמינה שחייה הבוגרים הם מאושרים."

חיפושיה נועדו לכישלון, כי איש לא קישר בין סבינה גושצ'בסקי לאינקה. אך חוקרת ישראלית, אמונה נחמני גפני, נחשפה לסיפורה ולקחה אותו כפרויקט אישי; ובגיל 57, אותרה אינקה. רק אז גילתה את סיפורה האמיתי; את האמת עד כמה היתה אהובה. עד כמה לא ויתרה עליה האם שלקחה אותה אי אז ממרתף חשוך ואספה אליה באהבה, כמה נלחמה עליה; עד כמה לא נשכחה כאשר קרע אותה הכאב.

ולאחר שנים רבות כל כך, יכולה היתה להתקשר למספר האלמוני המופיע במסמכים; וקול נשי ענה בפולנית. והיא שאלה: ”סטנקה?… מדברת אינקה…"

ומן הצד השני ענתה סטנקה בקולה: ”אינקה… חיכינו לטלפון הזה חמישים שנה—-”

זה סיפור כל כך כואב שהתרחש בשולי תקופת השואה.

סיפורה של ילדה שכנגד כל הסיכויים, שרדה את השנים ההן באופן המיטבי ביותר שניתן היה להעלות על הדעת;

סיפורה של אישה שנלחמה על תינוקת חסרת סיכוי מעם אחר, מבלי שפנה אליה איש לבקש, תוך סיכון ממשי ובלא שהובטחה לה כל תמורה;

שהביאה את היקר לה מכל אל בית הילדים בלודז’ מתוך אמונה, מתוך ערכים טהורים – ונבגדה על ידי נציגי העם היהודי שבאו איתה במגע; נציגים חדורי אמונה, אידאליסטים… אידאליסטים ניצולי שואה פגועים בעצמם; יגעים, חסרי פניות, פועלים במשימת חיים ובלהט הרגע;

סיפורה של ילדה שהצליחו להציל מן השואה שלמה בגופה ובנפשה – ונפגעה באופן עמוק אחריה – מתוך שיקולים קריטיים, נכונים, מתוך כוונות טובות;

סיפור על אינסוף סיטואציות הקיצון שנגזרו משנות השואה, גם לאחריה; על אנשים וילדים שהמשיכו לשלם מחירים נפשיים יקרים גם לאחר שהיא באה אל סיומה; על הבנת תקופת הכאוס הזו של שנות השיקום הראשונות שלאחר המלחמה;

על קולו של כאב וקולם של ילדים; קולם של אנשים טובים, רחוקים ממחוזות השפעה וכוח, שאחרים קבעו את גורלם תוך שהם שועטים קדימה, בלא פניות לשמוע ולראות; על הכאב של אלו כמו אלו, על האירוע הגדול הזה שגזר תוצאות מורכבות כל כך, בעלות השלכות מכריעות כל כך, בעוד ועוד מעגלים מחוץ לשנות המלחמה.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112