על שולחן עם לב פועם

בהתחלה זה היה שולחן קטן.
שולחן מטבח פשוט – עץ בהיר, פינות מעוגלות, שתי צלחות, זוג סכו"ם, שתי כוסות, וקערת הגשה אחת.
היינו רק שנינו. זוג צעיר.
שבת ראשונה לבד. כלים יפים שקיבלנו לחתונה, מפה לבנה שהתרגשתי לפרוש.
הכול היה קטן. תמים. מתחיל.

עם השנים – כל שנה הביאה איתה כיסא חדש לשולחן.
עוד ילד עם חיוך מתוק, עוד ילדה עם אור בעיניים.
והשולחן? התרחב בלב לפני שהתרחב במידות.
ואז הגיע השלב שבו השולחן באמת לא הספיק.
אז קנינו שולחן משפחתי, גדול יותר, כהה יותר, עם עוד כיסאות.
הרגשנו שהתבססנו, התרחבנו.
אמרנו לעצמנו – זהו. זה השולחן של החיים.

אבל אז… הגיעו החתנים. והכלה.
ואחריהם – הנכדים.
ושוב, כל שבת הייתה אתגר לוגיסטי:
לגרור שולחנות מהמרפסת, לאסוף כיסאות מכל קצות הבית,
לסדר, לדחוף, לקוות שכולם איכשהו ייכנסו.
ראיתי את אחת הבנות מנסה להכניס רגליים מתחת לשולחן,
צלחות נדחסות כמו נוסעים באוטובוס מלא,
והמרק? גולש בעדינות – כי אין איפה לשים את הקדרה.
והשולחן ניסה. באמת ניסה להכיל.
אבל החלומות שלנו גדלו, וגם המשפחה – והשולחן כבר לא הספיק.

הגיע הרגע הגדול.

אז פניתי לבעלי ואמרתי:
"די, הגיע הזמן לשולחן שלא צריך לדחוף אליו כיסאות – שולחן שיכול פשוט להיפתח ולהכיל את כולם."

ויצאנו ביחד – לקנות אותו.
שולחן אמיתי.
חזק, מרגש.
לא עוד טלאים. לא עוד פשרות.
כשהוא סגור – רק שני מטרים. עומד לו בצניעות בפינת הסלון.
אבל כשפותחים אותו…
הוא נפתח כמו הלב שלנו: פלטה ועוד פלטה, ועוד אחת ועוד אחת.
ופתאום – שישה מטרים של מקום.
שישה מטרים של נשימה, של רווחה, של משפחה.
מהכניסה עד למרפסת.

שבת עם אורחים.

ואז הגיעה שוב השבת הזו.
שבת עם אורחים – מלאה כמו תמיד.
דפיקה בדלת. אחד הנשואים הגיע.
הוא עוד לא הספיק להוריד את התיק – וכבר מתחיל מופע קבלת פנים:
"אני ראשונה עם תמר!"
"מה פתאום? אני אמרתי קודם!"
הבנות עומדות בעיניים נוצצות, וגם הבנים  הקטנים – איך לא – מתייצבים בשורה.
תור ספונטני נוצר ליד העגלה, כאילו מדובר באטרקציה הכי נחשבת בשכונה.
וכל אחד, בתורו, רוצה להרגיש רגע את הרוך הזה בידיים.
ותמר הקטנה?
מציצה מתוך השמיכה, מחייכת חיוך קטן – והלב מתמלא.
כמה רגעים אחר כך, הבית כבר שוקק חיים.
התאומים רודפים אחרי האחיינים, הצחוק מתגלגל בין הסלון למטבח,
מישהו פותח את המכסה של הסיר "רק להריח", ומישהו אחר בודק אם הקינוח עוד קיים.

נשענת רגע אחורה, מבט מהצד, חיוך קטן מתגנב –
ובלב לוחשת: "ברוך ה', לא משעמם פה."
כי באמת – מתי כן משעמם בבית שיש בו ילדים, נשואים, ונכדים?
תמיד מישהו צריך משהו,
תמיד מישהו רב עם מישהו,
ותמיד, אבל תמיד – מישהו קטן בוכה ומישהו גדול עסוק במשהו חשוב,
ואני?
מתמרנת בין הצחוק לרעש, מנסה להחזיק את הסדר בלי לאבד את השפיות,
מביטה בשולחן שעומד מוכן – לא רק לארוחה, אלא להכיל את כל הרעש, החום, האהבה, ואת מה שביניהם.
מרגישה את הלב מתמלא בעוד מקום לכולם.

ומתמלאת ברגשות הודיה לד' על כל הטוב הזה שנשלח אלי.

עוד סיפור קטן שמתגלגל, עוד חיוך שמתפזר בחדר,
ועוד זוג ידיים קטנות שמחכות בסבלנות (או פחות) שאגיש להן מנה.

שבת של שקט
ואז, באחד הימים, אמרתי לעצמי – רגע.
אולי… רק פעם אחת… נעשה הפוגה? ננשום??
לא תכננו אורחים, לא הזמנו אף אחד…
רק שבת אחת של שקט. של יחד.
והבת שלי, בת ה-9, ניגשת אלי ושואלת בתמימות:
"אמא, מי מגיע לשבת?"
אז עניתי: "אף אחד, זה רק אנחנו."
והיא, עם עיניים מופתעות: "מה?! נהיה לבד?!"
שיתפתי את אמא שלי – והיא צחקה ואמרה:
"כן, לבד… אתם ועשר או אחד-עשר מהילדים. ממש בדידות מזהרת…" 😉
ואז נכנס הבן שלי, מציץ על השולחן הקטן והקומפקטי,
עוצר, חוזר לאחור ושואל:
"מה זה, שולחן כזה קטן? אין אורחים?"
חייכתי אליו ואמרתי:
"לא, חמוד. הפעם זה רק המשפחה המצומצמת שלנו."
כי יש זמנים שגם זה מתבקש.
קצת שקט, קצת רווח, קצת אנחנו.
בלי להוסיף כיסאות, בלי להוציא את כל הפלטות,
רק להקשיב לילדים, לעצמנו, למעגל הקטן והיקר של הבית.
אבל אל תדאגו – כבר בשבת שאחר כך,
הכול חזר לקצב הרגיל.
עם בלגן, עם בכי, קולות מתערבבים, וידיים קטנות שמושכות תשומת לב.

---

השולחן שלנו – הלב של הבית

זה לא סתם שולחן בסלון.
זה הלב של הבית.
הלב שמרחיב את עצמו ומכיל את כל מי שזקוק לו.
זה המקום שבו כל אחד מוצא את מקומו – בין הצחוק, בין הסיפור, ובין השקט…
שולחן שמזמין את כולם לשבת יחד, גם בלי להוסיף כיסאות,
ומאפשר לכל אחד להרגיש שהוא חלק – מהמשפחה, מהבית, מהלב…

השולחן שלנו הוא הרבה יותר משולחן לאכול.

זה שולחן שמספר סיפור – על הדרך שעשינו:
מהשולחן הקטן של זוג צעיר,
לשולחן של בית פתוח – שמזמין באהבה את כל מי שאנחנו אוהבים,
ויודע להכיל אותם. בשמחה.
זה שולחן של חיים,
שאוסף סביבו נשמות — כל אחת והסיפור שהיא מביאה אתה.
זה המקום שבו כולם נפגשים:
עם העוגה, עם הוויכוח הקבוע על מי יטאטא הפעם,
עם התינוק שזורק כף ישר לתוך הסלט.
זה המקום של החיוכים שמתגלגלים בין הכיסאות,
של זמירות שבת שנאמרות מכל הלב,
של הוויכוח הנצחי — סלומון או מושט,
של הבת שפתאום מבקשת: "תעבירו לי את הדיבור",
ושל הסיפורים על הילד שהתחיל ללכת.

שולחן של החיים
זה שולחן שיש בו הכול:
דברי תורה ורעיון של פרשת שבוע,
בדיחות פרטיות שרק האחים מבינים,
ומישהו שתמיד נשאר עם  מזלג ביד — כי עוד לא סיים.
סביב השולחן הזה מתנהלות השיחות הכי עמוקות על החיים,
וצחוקים שמתגלגלים עד מאוחר בלילה.
יש בו קליפות פיסטוקים, ויש בו לב פתוח.
יש מישהו שמבקש עוד אורז,

ואחרת שפתאום משתפת איך עבר השבוע שלה.
ומספר ילדים משחקים יחד, בהתרגשות.

כמה שמתרחבים – ככה מתקרבים.
וכמה שיש יותר – נהיה רק יותר שמח.
וכמה רעש – ככה לב.
אז כן, לפעמים רועש,
לפעמים מבולגן,
ולפעמים צריך לנשום עמוק. מאוד.
אבל זה השולחן שלנו.
זו המשפחה שלנו.
זה הבית שלנו – בדיוק כמו שהוא.
והלב?
הלב פשוט שמח.
כי בסוף, זה לא רק שולחן אוכל.
זה שולחן של משמעות,
של משפחה.
וכשיש משפחה –
יש על מה לברך,
ויש על מה להודות.

__________________________________________________________________________________________________________

הארה עצמית –

אז שנים סידרנו שולחנות מתקפלים,

הזזנו כיסאות,

הדחקנו מרפקים,

אמרנו לעצמנו: "מה כבר הבעיה? מסתדרים."

אבל האמת?

לא נעים להודות — זה היה צפוף. מבולגן. מעייף.

ואז יום אחד, בלי הרבה דרמה,

נכנס שולחן חדש.

 גדול. מרווח.

מתאים באמת למה שאנחנו.

ופתאום הבנו:

רגע… איך לא עשינו את זה קודם?

וזה בדיוק זה – חמלה עצמית –

לפעמים אנחנו האחרונות בתור.

 רגילות "להסתדר",

"לא להכביד",

"לא לבזבז כסף על עצמנו"…

אבל מגיע לנו שולחן,

מגיע לנו נוחות.

מגיע לנו שיהיה לנו קל יותר – גם בלי שנצטרך לקרוס כדי להצדיק את זה.

אז אם את שואלת את עצמך אם זה "מוגזם",

או "בשביל מה עכשיו",

תזכרי את השולחן.

איך הוא שינה את כל האווירה,

בלי הרבה מילים – רק כי היה מקום לכולם. גם לך.

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.