הכי כמוס

רותי מספרת:

כל הערב אפרת היתה שקטה, מכונסת.

 אני הייתי עסוקה ממש, פרויקט ענק להגיש בלימודים שאני עוד בכלל לא בדרך לגמור, ונשאר לי עוד שבוע…

אני יושבת ליד המחשב, בוהה, לא מרוכזת. שרי לא הגיעה היום, ואתמול היא חייכה חיוכים מטופשים לכל עבר ובהתה באוויר להנאתה. אנחנו, החברות החלפנו דריכות על הרגליים וקריצות סביבה.

זה היה שקוף,

גם שרי מתארסת.

החברה הכי טובה שהייתה לי מחוץ לכיתה, למדנו יחד בהקבצה במתמטיקה ואחר כך בהתמחות, יש לנו קשר קרוב כל כך.

שרי לא אמרה מילה.

מצחיק, כי מירי נחשבת לחברה הכי טובה שלי, אבל היו דברים ששתפתי רק את שרי.

בהתחלה הקשר שלנו היה סתם חביב, ידידותי. ישבנו אחת ליד השניה בהקבצה, נהנינו לפתור משוואות, גילינו שיש לנו אותו ראש.

אחר כך, סתם באמצע יום רגיל בכיתה י', פגשתי אותה בגאולה הולכת עם ילדה נמוכה שדיברה בקול רם מדי, שונה מדי. אמרתי לה בטון הכי רגיל שהצלחתי להפיק "הי, מה נשמע?"

היא הסמיקה, אחותה סובבה את הראש, הפנים שלה היו מעוותות קצת.

אני התעלמתי מהכל ושאלתי בטון חביב:

"אחות של שרי?" כן, כי למרות הכל הן היו דומות ממש.

"כן," היא ענתה באותו קול רם "אני ריקי".

שרי הייתה נבוכה ממש, מלמלה שהן ממהרות והסתלקה באלגנטיות.

ואני?

אני נשארתי עם המון מחשבות…

עברו עוד כמה שבועות עד שהעזנו לדבר על המפגש ההוא, וזה היה סתם כשנשארנו ללמוד בסמינר למבחן במתמטיקה. 

למה בסמינר? היא אמרה שאי אפשר בבית שלהם היום וכך גם אני.

אחרי שגמרנו את רוב דפי התרגול והתווכחנו נואשות על פתרון של משוואה מסוימת, יצאנו לקנות לנו משהו לאכול, ופתאום, פתאום היא פתחה את הפה משום מקום ואמרה:

"אז ראית את ריקי אחותי…"

"כן," אמרתי, "חמודה".

"מאוד." שרי היתה מרירה.

"אני לא מביאה אף חברה הביתה, לא מסוגלת שיראו אותה, חוץ מכמה חברות שבאו איתי מהיסודי, הן מכירות, יודעות."

כמו סכר שנפרץ היא התחילה לדבר בשטף. סיפרה על ריקי שהית אחות חמודה, קטנה ממנה בשנתיים.

"בשנתיים?" קטעתי אותה בתדהמה, "היא בכיתה ח'? היא נראית בת 10!" גם זה לא.

"כן," עונה שרי, "בגיל 9 גילו לה גידול במוח, ההורים שלי טסו אתה לחו"ל לניתוח, הניתוח הצליח, המוח נפגע."

היא מרצה בשטף, מספרת איך בהתחלה לא ידעו, חשבו שהכל בסדר, קיוו שעם ההחלמה, הפזיותרפיה ושלל הטיפולים הכל יסתדר, אבל לא, יש פגיעה קוגניטיבית, עיוות בתווי הפנים והאטה בגדילה.

"היא תיגבה עוד קצת, בדקו את זה, היא כן תגיע בסוף לגובה די סטנדרטי, אבל מה זה משנה בכלל."

שרי מסיטה מבט, נבוכה מהשיתוף.

 שתינו לבד בכיתה ריקה,

"יש לי אחות אוטיסטית," אני אומרת פתאום, מניחה את היד על הפה, זה הרי הסוד הכי כמוס…

עוד לא מסוגלת לספר לה ממש על אפרת, שהיא כאילו רגילה וכאילו לא,

אחותי הגדולה, שלפעמים התפקידים שלנו מתחלפים…

אנחנו חוזרות לדפי התרגול, מקשקשות עליהם צורות מצורות שונות,

חוזרות לבעיות המילוליות, שטח יותר בטוח .

בדרך לתחנה שרי והאומץ שלה אומרים לי:

"לא יודעת למה שיתפתי אותך, הרגשתי שאת תביני…"

"אני מבינה…" אמרתי בשקט, לא היה צריך יותר מזה

המון שעות מתמטיקה עברו עלינו מאז, גם המון שיחות נפש, המון שיתוף.

"אחיות של," זה דבק חזק כל כך.

החברות הזו העלתה המון תגובות משעשעות במחזור, שתינו התמודדנו עם חברות מהכיתה שעיקמו קצת את האף, אבל החברות הזו הייתה יקרה מדי מכדי שנוותר.

ועכשיו, עכשיו שרי מתארסת,

ככה בלי התרעה מראש???

טלפון.

שרי.

"והקול עליז כל כך, מתרגש כל כך, חושש כל כך…"

"רותי, את באה. נכון? את אמא שלו פגשתי כבר, אבל נשאר לי את כל האחיות שלו, ועוד שתי גיסות, דודות וסבתא חביבה… תבואי בבקשה, אני צריכה אותך…"

אני הולכת לאמא, מעדכנת בחדשות, אין לי עוד חברות לשתף אותן ולקבוע איתן, זאת שרי.

 אני מתארגנת במהירות, רואה את אפרת עדיין בשקט, קוראת עוד סיפור היסטורי.

"את יוצאת?" אפרת שואלת.

"כן," אני עונה, "שרי מתארסת".

"שרי בחורה טובה ממש," עונה אפרת בשקט.

אני יודעת שאני אמורה לשאול אותה מה קרה. היא בדרך כלל לא שקטה כל כך. היה מתאים לה להציף אותי בשאלות, לספר שוב על כל המפגשים שהיו להם, והיו הרבה.

שרי הראשונה שנתתי לה ממש לדבר עם אפרת.

שרי.

שרי היחידה גם שיודעת שאני לא ממש יודעת אם אני בשידוכים או לא, ושגם ההורים שלי עוד לא ממש יודעים.

כשאני מבררת בעדינות,

בטח בעדינות, כי ברור לי עד כמה זה נפיץ,

 אני שומעת תשובות מעורפלות:

"אנחנו מעדיפים שתסיימי את הלימודים, אם תגיע הצעה טובה ממש, אנחנו לא ממש בשלב הזה…"

ואף אחד לא ממש יודע באיזה שלב אנחנו…

אפרת מתכנסת שוב בספר,

אני רואה שהיא לא קוראת באמת, לא מרוכזת.

פתאום ליבי יוצא אליה, אפרת כבר סיימה עם השלב הזה, הטלפונים המרגשים והמפתיעים ש"X מתארסת".

כבר אין לה חתונות כמעט, רובן נשואות.

משיחות מהוסות של ההורים, כאלו שאני לא אמורה לשמוע אני מבינה שיש לה הצעות, "אבל זה מורכב כל כך," שמעתי את אמא נאנחת, את אבא שמנסה לעודד "אנחנו עושים את ההשתדלות". את אמא שאומרת "אני רוצה שהיא תהיה מאושרת, את הדהוד של אבא, "הכי חשוב שיהיה לה טוב…"

"אפרת," אני אומרת בלי לחשוב יותר מדי, מלווה קצת מהאומץ של שרי, 

"הם עושים היום רק ווארט קטן, תבואי איתי לאירוסין? את יודעת כמה שרי מחבבת אותך…"

לתגובות, ולכל הפרטים על הסדנא שלי –

בתיה, או בעצם שולמית: [email protected]