שניהם התיישבו על ספסל בצד הרחוב.
"זאת הרגשה נוראית, כאילו הכל בעצם קרה סתם. בגלל בנות בעייתיות שהיא נמשכה אליהן." נראה היה שדיני נשאבת לזכרונות.
הוא הקשיב, שוקל את דבריה. "הייתה כנראה איזו סיבה שהיא רצתה להתחבר איתן."
"לפני כן הייתה לטובה חברה שהייתה כנראה שקטה מדי בשבילה. הבנות שהיא התחברה איתן אחר כך היו הרבה יותר תוססות. זה יותר התאים לאופי של טובה. היא גם למדה דרכן כל מיני מושגים שהיא לא הכירה קודם, התחילה ליסוע איתן לתל אביב, ודברים כאלה. זה משך אותה."
"חברות באמת יכולות באמת להשפיע מאד."
"כן, והבעיה גם שכמה שהיא יותר התחברה איתן, היה פחות סיכוי שהיא תוכל לחזור לחברות הקודמות שלה, כי היה ברור שהן כבר לא ירצו אותה."
ארי כבר נרדם, דיני נענעה עדיין את העגלה. "אני זוכרת בעיקר חברה אחת שלה, חנה. אליה טובה גם ברחה בסוף, כשהיא עזבה את הבית."
רוח לילית נשבה ברחוב החשוך.
"את כל זה את זוכרת מגיל שמונה?" הוא הופתע.
"אי אפשר לשכוח דברים כאלה."
"זה לא גיל שאפשר לקלוט בו את כל מה שאמרת."
"יש דברים שהבנתי כבר אז, ויש דברים שנצרבו לי בזכרון בלי ממש להבין, וכשגדלתי תפסתי את המשמעות שלהם." אורו של פנס הרחוב נפל על פניה של דיני, היא הניחה את המרפק על משענת הספסל. "הלילה שהיא עזבה, אבא ואמא שלי השתגעו מדאגה. בערב לפני כן טובה רבה עם אמא שלי בצעקות. היא אמרה… היא אמרה כל מיני דברים קשים. ואמא… אמא שלי נשברה. היא כבר לא יכלה. היא צעקה עליה בחזרה. זה היה…"
דיני פתחה את רוכסן התיק, הוציאה ממנו טישו.
"אבא שלי לא היה אז בבית. טובה עזבה באמצע… באמצע כל מה שקרה עם אמא שלי. אבא שלי הגיע אחר כך. בהתחלה הם היו בטוחים שהיא תחזור. ואחר כך… אני חושבת שכל הלילה הם היו ערים. בבוקר אבא שלי הצליח לגלות שטובה אצל חנה, והוא התקשר לסמינר."
"למה?"
"הסמינר היה צריך לעצור את זה מזמן. לא אמור להיות שבסמינר יהיו כאלה חברויות."
"היא הייתה כל כך בעייתית, חנה?"
"מאד. היא באה אלינו כמה פעמים, בתקופות שעוד היה קצת יותר רגוע. אני זוכרת כל מיני דברים. הצורה שהיא דיברה, ואיך שהיא התלבשה, וכל מיני דברים שהיא אמרה והיום אני מבינה אותם. גם המשפחה שלה הייתה… זה היה סוג אחר לגמרי של משפחה. היא לא הייתה אמורה ללמוד בוולף עוד מההתחלה."
שלושה בחורים עברו לפני הספסל. אחד מהם החזיק ספר פתוח, מעיין בו תוך כדי הליכה.
"מהסמינר הזהירו את חנה, נראה לי." שמע יחיאל את דיני ממשיכה. "אבל זה היה מאוחר מדי בשביל טובה. היא לא חזרה הביתה כל היום, וגם לא בלילה הבא. ההורים שלי פנו למשטרה. נראה לי שאמרו להם שאם בלילה הקודם היא ברחה לחברה, הם לא מתגייסים כל כך מהר כדי לחפש לאן היא ברחה שוב, היא נהייתה בת שמונה עשרה בדיוק לפני כן."
"מאז היא לא הייתה בבית?"
"היא הגיעה שוב, באיזה בוקר. אני לא הייתי. הייתי בבית ספר. אבא שלי היה בעבודה, טובה כנראה באה בכוונה בזמן שהוא לא נמצא, היא באה בשביל לקחת דברים שהיא רצתה. אמא שלי הייתה עם הילדים בגן. וזה היה…"
במרכז הכביש נסע ילד ברעש על בימבה.
צופר של אמבולנס נשמע ממרחק.
"ישראל היה בבית." קולה של דיני נשמע שוב בחושך. "הוא לא הרגיש טוב ביום הזה. הוא לא סיפר כלום. אני זוכרת שהוא היה עצבני וחשבתי שזה רק בגלל שיש לו חום ובגלל שטובה עזבה את הבית. אחר כך שמעתי את ההורים שלי מדברים, את אמא שלי מספרת לאבא. הם היו כל כך שבורים. כאלה… כאלה חסרי אונים."
הילד עצר בחבטה ליד שפת המדרכה.
דיני ניגבה את עיניה.
יחיאל גישש אחרי המילים. היא מצפה ממנו למשהו שיגיד?
אף פעם היא לא סיפרה לו כך הכל.
היא כן דיברה בעבר, ספרה לו כמה פעמים על הצער מהעזיבה של טובה, אבל לא את הפרטים האלה.
"בבית היא לא חיללה שבת, לפני שעזבה." דיני דיברה שוב. "עכשיו אני שומעת שהיא הלכה ל'הלל'. אז בגלל זה היא נהייתה ככה."
קבוצת ילדים הגיחה בריצה מהמשך הרחוב.
"אני לא מבינה למה חזקי כועס על ההורים שלי, על השנים שלא היה קשר. הם עשו כל מה שהם יכלו, וטובה הייתה כל כך… אני לא רוצה לדבר עליה, אבל הכל באמת היה נורא, והיא זאת שהתעקשה להתרחק."
"חזקי היה בקשר איתה כבר כמה שנים, אז מובן שהוא יותר מזדהה איתה."
"אבל עם מה הוא מזדהה? הוא ראה בעצמו שהיא הייתה אשמה ב… בהכל. היא התחצפה בצורה נוראית. לא היה להם איך להתמודד עם זה. אמא שלי ניסתה הרבה פעמים לדבר איתה יפה. זה לא עזר בכלום. אבא שלי תמיד ניסה לשכנע את אמא שלי לא להיפגע. הוא היה אומר לה שזאת רק ההשפעה של החברות של טובה, ושהיא לא מדברת בהגיון ושצריך להפסיק להתיחס לכל מילה שהיא אומרת. הוא התאמץ להסביר לאמא שלי שזה לא משהו שתלוי בהם, ואין מה לעשות, אבל אמא שלי נשברה כל פעם מחדש."
"הורים באמת לא יכולים הכל." הוא ודיני נמצאים עדיין בשלב שבו נראה שהדברים בשליטה, פחות או יותר. אבל מה אם אלישבע הייתה מתריסה יום אחד שהיא שונאת אותם? מה הוא היה עושה? מעניש? – כשילד מדבר ככה, עונש רק ממריד אותו יותר. מוותר? – זה לא משהו שאפשר לוותר עליו.
"פשוט גומר אותי הרעיון שיכול להיות שלפי ההלכה לא היה צריך לשבת עליה שבעה. בעצמי אני לא יודעת למה." קולה של דיני נסדק. "זה נורא. זה… זה פשוט מזעזע."
13 Responses
בפרק של הלוויה היה כתוב על אישה אחת שהפגינה בוז כלפי דיני והאמא היא דמות משמעותית בסיפור? עוד נקרא עליה?או שהיא סתם עוד משהי מהרקע
אני לא זוכרת אבל חוץ מטובה ודיני יש עוד אחיות?
זה סיפור מצמרר וואי איך היא זוכרת מגיל שמונה זה סימן שצרכים להיזהר ממש ממה שקורה בבית ילדים מגיל צעיר יכולים לזכור הכול לטוב ולמוטב .
אין עוד אחיות.
רואים שממש נכנסת לסיפור… "איך היא זוכרת.. זה סימן" – זה לא קרה באמת… אז צל"ש לשרי
אבל בהחלט, לילדים יש זכרונות גם מגילאים יותר צעירים, וחשוב ליצור להם זכרונות טובים, ואם קורה משהו מעיק- לא להדחיק אלא לדבר על זה ולעבד.
וואו איזה פרק יפה,וכואב
בהמשך לתגובות על הפרק הקודם,
אם את רוצה שהילד שלך יעיז לחזור הביתה לביקור גם באמצע הזמן,
את צריכה לעבוד על זה כבר מעכשיו, גם אם הוא עוד לא חלאקה.
כשילד חווה ביקורתיות רבה, הוא מפחד לספר על כשלונות.
היה לנו פעם שיח מרתק על כך עם איש חינוך מיוחד,
שסיפר על אבא שלו ועל הגישה המיוחדת שלו אליהם,
בלי ביקורת, עם הרבה הבנה ויכולת לרוץ איתם ברחוב ולשחק איתם כדורגל.
הוא סיפר שפעם אחת כשהוא היה ילד הוא וחבריו עשו מעשה אשר לא יעשה,
המנהל אסף אותם ואמר להם שהעונש שהם יקבלו יהיה שהוא יעדכן את ההורים שלהם על כך.
כל הילדים שקשקו מפחד, חוץ ממנו.
כי הוא כבר סיפר על כך לאביו מיד לאחר מעשה…
להפסיק להיות ביקורתיים זה תהליך ארוך, שלא קורה ביום אחד.
אז בואו נתחיל עכשיו.
מיוחד במינו!
והרעיון של לפרסם פרק דווקא בתחילת שבוע כשעוד קשה להתניע…
עוזר לי מאוד.
במיוחד כשהסיפור כל כך מוצלח וקולע.
עמוק ומדויק ואמיתי.
נכון, בלויה היתה מישהי מהמשתתפות שאמרה לדיני משפט קשה: "תתביישו לכם!" איך שאני הבנתי, זה מראה שטובה טרחה גם לספר לחברותיה כמה קשה היה הבית שגדלה בו… אותה אחת הטיחה את המילים הללו דוקא בדיני שהיתה ילדה קטנה כ"כ כשהיא עזבה את הבית
מענין אם תהיה לסיטואציה הזו התיחסות בהמשך הסיפור, או שסתם היא באה להראות את השיפוטיות של הסובבים אותנו לכל דבר שאנחנו שומעים או רואים גם בלי לבדוק נכונות או לנסות לאמת
בהצלחה שרי
אותה חברה מהלויה, אאל"ט קראו לה קשת, והיא אמרה "תתבישו לכם" אחרי שהיא ראתה שרק דיני וההורים הגיעו ושאלה איפה האח. לדעתי היא פשוט ידעה שיש לטובה אח שבקשר איתה. חזקי. וכשהוא לא בא היא הבינה שלא סיפרו לו…
שרי, אני רוצה להגיד לך תודה על היחס להורים בסיפור הזה.
בשנים האחרונות כולם מדברים על זה ש"אין ילד רע, יש ילד שרע לו", כביכול כל ילד שעוזב את הדרך כנראה סבל מהפרעות קשב, בעיות בחברה, וכמובן ההורים לא היו מספיק חמים/מכילים/ אוהבים וכו'
לפעמים שוכחים גם את הבחירה החופשית..
כן, יש כאלה שבוחרים בדרך אחרת למרות שיש להם משפחה חמה, ואין להם שום בעיה שגרמה להם להיפלט מהמערכת.
יש בלי סוף משפחות מקסימות שכל ילדיהם הולכים בדרך הישר ואחד הילדים החליט ללכת בדרך אחרת, והכאב הוא כל כך גדול! ואז החברה גם מאשימה את ההורים..
הסיפור כאן נותן את המקום של ההורים הטובים, שגם אם עשו טעויות פה ושם (וכולם עושים) הם לא אשמים!
חיבוק גדול לכל ההורים שנותנים את כל הלב והנשמה לילדים שלהם
הקב"ה אוסף את כל המילים הטובות, החיבוקים, הדמעות ויסורי הנפש
תהי משכורתם שלימה
הרב דסלר כותב שכאשר יש נערים שסטו מדרך הישר אות וסימן הוא שלהוריהם יש כוחות נפש מיוחדים וגישה מיוחדת בחינוך. אני לא זוכרת כרגע מקור מדויק. זה מופיע במכתב מאליהו. הרעיון הוא שהקב"ה צריך כביכול להוריד נשמות אלו לעולם והוא מחפש בפינצטה היכן להניח אותן כדי שייעשו כמה שפחות טעויות בחינוכם ושיוכלו להכיל את הצער הנורא של הניסיון הנורא הזה ולכן כל שיפוטיות כלפי ההורים פשוט אינה במקומה.
יתירה מזאת, תחשבו שהורים מגדלים משפחה עם 10 ילדים, 9 הולכים בדרך הישר ואחד יורד מהדרך, אתן לא חושבות שזה פשוט מגוחך לשפוט את ההורים? למה לא תסתכלו על 9 הילדים שכן הצליח חינוכם? ההורים עושים את אותה ההשתדלות אצל כולם אבל הפוקוס מופנה אל הילד ששם זה לא הצליח כאילו השתדלות היא מתכון להצלחה ואין עוד גורמים מסביב.
באופן נורמלי, לא מכירה שום הורה שפוי שנעמד בבוקר מול המראה ואומר לעצמו: היום אעשה רע לילד פלוני שלי….
הורים רוצים את הטוב ביותר עבור כל ילדיהם ואם טעו-אין מקום לשפוט וכל השופט – כלום לא עשה בעצמו טעויות בחייו? או שאולי יש לו כרטיס ביטוח שאצלו זה לא יקרה?
יישר כוח על היחס המכבד להורים!!
באמת הנושא של השיפוטיות להורים, זה נורא, לצערי אני אמא לכמה מתמודדים, (ב"ה היום הם נשואים ויראים, ועדיין מתמודדים בנושאים מסוימים., לצערי אחד, מהם עדיין לא לומד, אך עוד חזון למועד בעז"ה)
דרך החתחתים שעברנו עם כל אחד מהם קשה מנשוא, ניסינו להפוך את העולם להתייעץ עם בעלי מקצוע הטובים בתחומם, ולשמוע את הביקורות לפעמים מהרבנים שלהם אפי', זה נורא ומחליש, כאילו שגם ככה ההורים לא מלאים בייסורי מצפון, ובודקים כל הזמן איפה הם לא היו בסדר…. וזה לבדו הורג ומחליש. ואגב גם נותן כח לנערים להמשיך במרים, כי הם הרי לא אשמים אלא ההורים….
וגם אם זה כמה ילדים ולא רק אחד מתוך…
קיצר, מאחלת לאף אחד לא להכנס לפרשיה כואבת זו.
שרי את אלופה הסיפורים שלך מטלטלים בכל המשמעויות
לא זוכרת איזה רב אמר את זה, אולי החזו"א או הרב שך – הוא שמע פעם שמישהו ציין על ילד שנשר 'התפוח לא הפל רחוק מהעץ…' שזה נכון ברוח מצויה, אבל בעקבתא דמשיחא – יש רוח שאינה מצויה.
באמת בדור שלנו כל נערה או בחור שהם בפנים – זה נס, רק טיפה להציץ על הנוער החילוני או על הבינה המלאכותית ולהבין לאן העולם הולך – פחד פחדים!!!