פרק 38: שום דבר שתלוי בך

"חשוב גם בשבילה לא להיות צמודה אליך כל הזמן." עירית חשבה קצת. "מי נמצא עם שאר הילדים כשאתם הולכים לנוח?"

"הבת הגדולה שלי."

"הצעתם לשיר לשחק איתה?"

"כן, כמובן. היא לא רוצה כלום."

מגדל המגנטים של אילה התרסק ברעש שהפר את השקט הלא טבעי שבסלון. הבנות מקשיבות לכל מילה, מנסות להבין מה קורה.

"שיר חווה עכשיו חרדה עמוקה מאד, ואדווה אומרת שניכר שהיא שואבת ממך בטחון." נימת הערכה זלגה לענייניות הרגילה של עירית. "יוצא מן הכלל שהצלחת ליצור איתה קשר. היא צריכה ממך עכשיו גם את הביטחון להיפרד לזמן מה."

אצבעותיה של דיני רפרפו על שערותיה של שיר. "איך?"

"לפי מה שאת מספרת אני מבינה שאין טעם לשאול אותה מה היא רוצה לעשות בזמן שאת נחה, וגם לא לתת לה להבין שזה תלוי בהחלטה שלה. יהיה טוב יותר בשבילה שתגידי לה בצורה פשוטה בדיוק מה לעשות. תני לה את הבחון שאת שומרת עליה, ואת יודעת מה טוב בשבילה. אל תשאירי שום דבר שהיא צריכה להחליט בעצמה. פשוט תראי לה איפה לשבת עד שאת קמה, ותגידי לה מה לעשות בזמן הזה."

"השאלה אם זה יעזור."

"אני מקוה שכן. תאמרי לה שעכשיו את ובעלך הולכים לישון, והילדים משחקים. תגידי לה שכך זה בכל יום, ושעכשיו היא אצלכם, אז גם היא נמצאת עם כל הילדים. תגידי לה בברור שברגע שתקומי היא יכולה לבוא אליך שוב. תאמרי לה את זה במפורש, כדי לחזק לה את הביטחון."

שיר כרכה את כף ידה סביב שתיים מאצבעותיה של דיני.

"שימי לב רק לא לתת לה תחושה שהשהות שלה אצלכם קבועה," שמעה את עירית מוסיפה מעבר לקו. "כדי שלא ייווצר לה משבר גדול יותר כאשר היא תצטרך לעזוב. ואם יש בעיה תתקשרי אלי, כמובן. אני אשמח לעזור בכל מה שרק אפשר, אם אוכל."

הייתה שאלה בעיניה של אמא, כאשר היא סיימה את השיחה, ויחיאל הגיח מחדר השינה. "בשביל מה עירית צריכה את כתובת המייל שלנו?"

עירית בקשה את כתובת המייל בתחילת השיחה. דיני החליקה על מצחה של שיר, מנסה להתמקד בתוך הבליל שהציף אותה. "עירית שולחת לנו מסמכים לחתום עליהם."

"לא בתור משפחת אומנה?!"

"לא. לא. בתור משפחת קלט. אני אסביר לך עוד רגע." דיני רכנה מול אחייניתה. "עכשיו יחיאל, אבא שלנו, הולך לישון. וגם אני הולכת לישון. ריקי שומרת פה על כל הילדים, בסלון. וסבתא – "

"גם אני שומרת." התערבה אלישבע.

"גם אלישבע שומרת, כמובן. ריקי ואלישבע ישחקו עם כולם, וגם שושי עוזרת, והיום גם סבתא נמצאת אצלנו. כל הילדים משחקים ביחד. יונתן ואילה וארי." דיני הצביעה על כל ילד שהראתה עליו, מחפשת את המילים כדי להמשיך. "עכשיו גם את אצלנו, אז גם את משחקת ביחד עם כולם."

"רוצה מגנטים?" אלישבע גררה את הקופסה עד לשיר.

שיר נצמדה לדיני עוד יותר.

דיני הביטה בעיניה. "אני שומרת עליך, שיר. עכשיו את אצלנו ואני שומרת עליך." ועוד פחות משבועיים תצטרכי לעבור מכאן לבית אחר.

שיר החזירה לה מבט. דיני לקחה נשימה עמוקה. "אני הולכת לישון כדי שיהיה לי כוח. כשאקום אנחנו שוב נהיה ביחד, ותוכלי גם לשבת עלי."

היא ניסתה להרפות קצת משיר, ואז קלטה את חוסר האונים שבעיניה, ונזכרה בדבריה של עירית.

דיני אחזה בידה והוליכה אותה עד לספה.

"שבי פה. אלישבע, תביאי טופים לכולם." יחיאל החליט כבר מזמן להוציא מהבית לגמרי סוכריות טופי, ובכל זאת לאחרונה קנו שוב, לכבוד יום ההולדת של אילה שרצתה דווקא טופי. דיני סיגלה לקולה נימה בטוחה עוד יותר. "שושי, לכי תביאי את הבובות. ריקי, שבי פה עם ארי ליד דיני. תהיו פה ביחד עד שאני אקום."

שיר היססה ליד הספה, ידיה כרוכות סביב כף ידה של דיני.

"אני יכולה לספר סיפור." התחילה אמא.

אחיזת ידה של שיר התהדקה.

"סבתא מספרת סיפורים מאד יפים." אמרה דיני במהירות. "סבתא, את מסכימה לספר עכשיו ליונתן? שיר, את לא חייבת לשחק ולא לעשות שום דבר, את רק צריכה לחכות לי בינתיים פה, על הספה."

היא לקחה סוכרית טופי מידה של אלישבע, הרימה את שיר בעדינות אל הספה, והגישה לה את הטופי. "הנה, תחכי לי פה ומיד כשאקום תבואי אלי שוב."

'טוב?' היא כמעט הוסיפה. ועצרה. שיר צריכה ממנה עכשיו בטחון חד משמעי.

מבטה נפגש עם זה של אמא. "אני מצטערת." היא אמרה, וקלטה את ריקי נדרכת, מנסה להבין מה קורה.

"את לא צריכה להצטער, לא על שום דבר שתלוי בך." מרירות שלא הכירה הייתה במילותיה של אמא. "אין משהו אחד שאת היית צריכה לעשות אחרת."

 *

"יפה איך שהצלחת איתה בסוף." הוא אמר לדיני ברגע שבו יכלו שניהם לדבר בפרטיות.

דיני חלצה את נעלי הבית. "אני כל הזמן רק חושבת מה היה קורה אם הייתי מתקשרת לטובה."

"מתי היית מתקשרת?"

"שבוע שעבר, או בחודש שעבר, או בשנה שעברה. באיזשהו זמן."

הוא הביט בה נדהם. מאיפה זה מגיע עכשיו פתאום?

"לא היה לך את מספר הטלפון שלה, והיא ממילא לא רצתה קשר." הזכיר לה. בכזה כאב היא סיפרה לו בשעתו על כך שאחותה הגדולה מתעקשת להתרחק. כנראה ההלם הוא זה שמעלה לה עכשיו רגשות כאלה.

"יכול להיות שהייתי מצליחה להשיג את המספר."

"באמת, דיני. את לא ניסית כי היא לא רצתה, וזה לא הדבר שצריך לחשוב עליו עכשיו."

דיני רק נאנחה בקול. נראית עייפה ומודאגת וכואבת כל כך.

להתחיל לדון עכשיו במה שהם ממילא לא יכולים לשנות, זה הדבר האחרון שיעזור.

"היא בטח לא הייתה עונה לך." הוא הוסיף. בפעם האחרונה שבה טובה הגיעה לבית של חמיו וחמותו, היא אמרה במפורש שהיא לא רוצה להיות יותר בקשר. "מה הסיפור של המסמכים שעירית שולחת לנו?" הוא שאל.

"מסמכים של משפחת קלט, אנחנו צריכים לחתום, ולשלוח לה בחזרה."

"על מה לחתום?"

"זה בעיקר טכני. אנחנו אמורים לקבל תשלום מביטוח לאומי על הזמן שבו שיר נמצאת אצלנו, ולכן חשוב להגיש את המסמכים מיד."

"כמה התשלום?"

"לא יודעת, הבנתי מעירית שזה לא סכום גדול."

דיני משכה אליה את שמיכת הקיץ, ועיניה פגשו בו. "יכול להיות שהיא כן הייתה עונה לי לטלפון?"