"אנחנו נוהגים שלא משתתפים בחתונה בזמן שהורה יושב שבעה." מהמטבח שמעה את יחיאל מגיע לסלון, "לכן גם הילדים לא ילכו לחתונה."
דיני נשענה על השיש, וניסתה לפתוח עטיפה של ופל מצופה, כאשר שיר בזרועותיה.
אמא נכנסה למטבח.
"אני יכולה לפתוח." היא הציעה לדיני, קולה כבוי.
"יופי, תודה."
אמא הושיטה לשיר את הופל הפתוח. בתגובה עצמה שיר את עיניה והצמידה את ראשה לכתפה של דיני.
"ייקח לה עוד זמן להתרגל." שמעה דיני את עצמה אומרת.
כאילו שהמילים יכולות לשנות או לפצות.
"זה בסדר." אמא נתנה לדיני את הופל. מבטה פוגש בה. "את צריכה לשתות משהו." היא אמרה לדיני.
"שתיתי."
"וגם לאכול." אמא לקחה שוב את המחבת. "קחי לך משהו."
"אני בסדר, אמא. תודה, את לא צריכה לדאוג לי." דיני הושיטה לשיר את הופל הפתוח. היא הייתה מחבקת את אמא, אם לא התחושה העמומה שחיבוק עכשיו עלול לשבור משהו באמא.
מה כבר טובה יכולה הייתה לומר על אמא???
ולילדה בת שש? הנכדה של אמא?
כל כך הרבה אמא שתקה וספגה ובלעה מול חוצפה ועוינות של טובה. אמא אחרת הייתה מאבדת עשתונות וצורחת בלי שליטה, אם לא יותר גרוע. אמא הבליגה שוב ושוב ושוב, נתנה בכל פעם הזדמנות חדשה בכוחות נפש שאי אפשר להבין מאיפה גייסה אותם.
ולא שזה עזר במשהו.
"היא עוד תתרגל אליך, אמא." קולה היה צרוד.
"בעזרת השם." אמא קרצפה את המחבת.
"זה ענין של זמן." אמרה שוב דיני, לא בטוחה במילותיה, נראה שהיא רק מכבידה על אמא עוד יותר.
היא ניתקה את עצמה מהשיש.
"בגלל שאמא יושבת שבעה גם לא ניסע לשבת שבע ברכות?" בסלון הייתה אלישבע מוטרדת.
"כנראה שלא ניסע, נדבר על זה אחר כך. ריקי ואלישבע, תסדרו בינתיים בחדר הילדים." יחיאל הניח סמרטוט יבש על המגב. "סליחה רגע." הוא אמר לעו"סית, והלך משם לאמבטיה.
אדווה חייכה קלות, היא פנתה לדיני. "יש לכם אירוע בשבת?"
"כן, אחי הבכור עושה שבע ברכות, בשבועות ובשבת." תוך כדי תשובה, צפתה דיני את השאלה הבאה. אדווה דתית, אז היא יודעת.
"בחג ובשבת מותר לכם להשתתף באירוע, נכון?"
"כן, נכון, אבל כנראה שנשאר בבית, בשביל שיר. לא יהיה מוצלח בשבילה לפגוש – " אדווה יודעת ששיר לא מכירה את המשפחה? "להיות עם כל המשפחה ביומיים הללו."
אולי בסוף הם יחליטו כן לנסוע לשבועות ושבת, עוד לא ממש ישבו שניהם, היא ויחיאל, ודנו וקבלו החלטה. יכול להיות שיחיאל ירצה לנסוע, חבל ששיר שומעת עכשיו את השיחה הזו שלהן.
"אני מתארת לעצמי שזו אכזבה גדולה לילדות, להפסיד את האירוע." אמרה אדווה.
"עוד לא ממש דברנו על זה." אולי זו תהיה טעות להישאר בבית. אולי זה באמת הפסד גדול מדי בשביל ריקי ואלישבע. אבל מה הם יכולים לעשות?
האחיינית שבזרועותיה נגסה בוופל.
עיניה של אדווה שוטטו שוב על פני הסלון.
"את רוצה להיכנס לראות את החדרים?" דיני התאמצה להתעלם מהכאב המחריף בגב.
"אם אפשר." אדווה חייכה חיוך שלא מסגיר דבר. "אשמח שתראי לי איפה שיר ישנה."
"בחדר בנות. הנה, זה כאן." למרבה המזל היה החדר במצב סביר איכשהו, ובכל זאת, חבל כל כך. כמה דקות היו מספיקות כדי לאסוף את הבלגן השטחי ולתת תחושה טובה הרבה יותר.
דיני הראתה על המיטה המשולשת, הסגורה. "פה שיר ישנה, במיטה התחתונה."
"עד עכשיו המיטה הייתה ריקה?"
"שושי ישנה כאן." שושי בת השבע עקבה אחריהן מהפרוזדור. "אתמול היא עברה לחדר הילדים, הייתה לנו שם מיטה פנויה."
אדווה הנהנה באותה ארשת פנים שאין לדעת מה מאחוריה.
"למה העדפתם ששיר תישן דווקא כאן?"
הם חשבו שלא כדאי ששיר תישן באותו חדר ביחד עם יונתן, בפרט בהתחשב בכך ששיר לבושה כמו שהיא לבושה.
אם היא תגיד לאדווה שהיה להם חשבון מסוג זה בנוגע לילד בן חמש וחצי, אדווה תהיה בטוחה שהם פנאטים גמורים.
"חשבנו שכאן יהיה לשיר נעים." ענתה דיני, מרגישה שקרנית. הייתה לה דווקא מחשבה ששהות עם תינוקות וילדים קטנים יכולה אולי לעזור לשיר להשתחרר.
הזרועות הקטנות הקיפו את צווארה, נתלות עליה.
הם חייבים למצוא דרך לעזור לשיר להיחלץ מההלם הנורא ולהתחיל לדבר, אבל קודם כל הם זקוקים לאישור חוקי להחזיק אותה אצלם במשך השבועיים הללו.
"איפה הבגדים של שיר וכל החפצים שלה?"
"בינתיים בתיק." דיני העבירה יד על שערותיה של האחיינית שעל ידיה. "שיר לא רצתה אתמול להוציא את הדברים. אחרי שהיא קצת תתרגל אלינו, נעזור לה לסדר את כל הדברים שלה בארון."
"יש לכם מקום בשבילה?"
"נפנה לה מקום, בעזרת השם."
עיניה של אדווה פגשו בדלתות הארון הסגורות.
"את רוצה לראות גם את חדר הילדים?" שאלה דיני.
"אשמח, תודה."
אדווה פנתה אחריה לשם. כשהן נכנסו, התרוממה אלישבע עם חלקי דופלו בידה, וריקי סגרה את המגירה של נעלי הבית, לחייה מאדימות.
נראה שבזמן הקצר שהיו שתיהן בחדר, הן הצליחו ללקט את עיקר הבלגן מהרצפה. ובכל זאת היו חלקי משחק זרוקים במיטת התינוק, והמיטה התחתונה לא הייתה סגורה עד הסוף. כנראה שמשהו תוקע אותה מאחור.
"כמה ילדים ישנים כאן?" שאלה אדווה.
"שלושת הקטנים שלנו, ועכשיו גם שושי. אז ארבעה."
מבטה של אדווה שוטט מסביב. "קשה לכם עם הצפיפות?"
10 Responses
וואו מהמם!
שרי,
מאד התחברתי לסגנון הכתיבה שלך!
יש לך ספר שכבר יצא שאוכל לקנות?
תודה על המשוב, בתיה!
על קו התפר של מבוגרים/ נוער בוגר יש את הספר הזה –
https://shvirega.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8/
וספרים לנוער: יסכה, מסתורין בחצר ופחד בהרים.
בקרוב בעזרת השם יצא ספר חדש, על קונפליקט משפחתי בזמן של משבר רפואי, התמודדות מנקודת מבט של בחורה – הספר 'ברגע הקריטי'.
וואי שרי,
כל שבוע השאלה הנצחית בין כל הבנות בחבורה בבית שלנו ביום רביעי היא: "היא מתה?" (סליחה על הגסות…) אף פעם לא היה סיפור פופולארי כל כך, ואנחנו חובבי קריאה מושבעים… מינה וכולם פשוט קיימים, הדילמות, החיים.
התיאורים שלך שובי לב! החידוד של הדמויות, על התכונות השונות שלהם פשוט 'עושה את זה' ומגרה לקרוא לא פחות מ'נותנת מקום'. מאמינה שקהל היעד של הספר הוא נוער, אבל גם הבוגרים יותר לא מדלגים!
שרי,
מתי ייצא הספר אומרת שלום?
מחכה בקוצר רוח,
בבקשה תעדכני פה בהוצאת כל ספר חדש שלך,
בהצלחה!
מה זה הסיפור "ברגע הקריטי" ?
איפה הוא מתפרסם?
קודם כל תודה על הסיפור במרתק!!
מחכה לו כל יום…
רק משהו אחד – העוסיו"ת בסיפור מתוארות די קשוחות ומלחיצות,
כעוסי"ת בתחום – יש היום הרבה עוסיו"ת אנושיות ונעימות שרוצות רק לעשות טוב…
מה הקטע של העו"סית הזאת??
נשמע שהיא מנסה להוציא מדיני שקשה לה, שהם חרדים מוזנחים ומסכנים…
יש מספיק עו"סיות חרדיות,
למה שלחו את החילוניה המעצבנת הזאת..
רוב תודה לכולן על המשוב, המעורבות והתגובות.
מתחילה מהסוף – –
ביחס למה שנכתב פה וגם בפרק הבא על העו"סית:
מרגע שהסיפור נכתב השיפוט של הקוראות רלוונטי באותה מידה לשיפוט שלי, כי הדמויות כביכול כבר עומדות בפני עצמן. אז השאלה היא על הפרשנות של כל אחת לחיים, ולא על הכוונות שלי בכתיבה…
אני רק מסבה תשומת לב לכך שהסיפור נכתב דרך נקודת המבט של דיני. אין פה אמירה אובייקטיבית, אלא שיקוף של התחושה של דיני. אם דיני לכתחילה בסיטואציה קשה ומלחיצה, זה כמובן משפיע גם על התחושה שלה מול העו"סית, ועל האופן שבו היא רואה אותה.
(ויחד עם זאת, צדקה למשל מי שציינה שהעו"סית לא הרגיעה את דיני בעצמה עד שהיא שאלה, זה כן נתון 'יבש'… וגם הוא נתון לפרשנות, איך ולמה התגלגל ככה.)
אגב, זה נכון גם לגבי אינספור דברים אחרים. לדוגמה – אם יחיאל מכה את הילדה הקטנה על היד, זה לא משקף דעה של הסופרת לשום כיוון. כי זו לא כתבה, אלא סיפור. כך גם לגבי התגובה שלו לטיטולים שעל הרצפה ועוד…
הסיפור 'ברגע הקריטי' – איך נחמד לקבל משוב…. תודה רבה:)
מתפרסם ביתד שלנו – עד שבוע זה בדיוק.
יש עוד כחמישים פרקים עד לסיומו של הסיפור (מדובר על פרקים בני עמוד אחד) ובעצם הסיפור לא הגיע לעיקר הדרמה.
אבל ביתד עורכים עכשיו שינוי גדול בעיתון, וקיבלו שם החלטה להפסיק את הסיפורים בהמשכים הקיימים. כך שאני עושה כעת מאמץ להוציא את הספר בהקדם, בעזרת השם.
אומרת שלום – כמובן וכמובן שהקוראות היקרות שכאן, יהיו הראשונות להתעדכן. בסיעתא דשמיא.
אני ממש בהלם מהרעיון!
איך מותר להם להפסיק את הסיפורים בהמשכים ולהשאיר אותנו עם לשון בחוץ!
מצער אותי באופן אישי ומרגיש לי לא הגון כלפי הקוראים:(
ממש כל הסיפורים יופסקו?
לאחרונה הם התחילו סיפור ועצרו אותו פתאום.
ממש מאכזב שמזלזלים בקוראים, אפילו אם הכוונה היא שיפור ושדרוג – שיש בהחלט מה.
בנוגע ליתד –
כל הסיפורים שלא הגיעו לסיומם נקטעים.
זה אכן לא מקובל… וכבר הגיעה אלי ביקורת על כך. אבל לא היה תלוי כלל בסופרות וגם לא בהחלטת העורכות. ההחלטה הגיעה מהדרגים הגבוהים יותר בעיתון.
בנוגע לסיפור שלי, אני לא רואה את העיתון ולא יודעת מה קרה שם השבוע. שבוע שעבר היה אמור להתפרסם הפרק הכמעט אחרון לעיתון, ונאמר לי שהוא בטעות לא פורסם. הוא היה אמור להופיע היום, עם כמה מילות סיום (לעת עתה) לקוראים. אני מקוה שזה התפרסם.