"ברור שאם אתה לא מסכים אנחנו לא נגדל אותה." נראה כאילו בעלה מודאג ממשהו שלא התכוונה אליו. "אני לא מתכוונת ללחוץ עליך וגם אני לא החלטתי סופית שהייתי באמת רוצה שנקבל אותה אלינו, אבל כן יש לי הרגשה חזקה כזו."
"למה?"
"כי היא בת של אחותי. הכי טבעי זה לרצות לגדל אותה. ברור שאם הייתי צריכה לקבל עכשיו החלטה מעשית הייתי שוקלת את זה עוד, ומביאה בחשבון את כל הצדדים ואת המחיר שנצטרך לשלם לפני שאחליט, אבל אני מתארת לעצמי שבסוף זה מה שהייתי רוצה."
"טוב, אז את באמת לא צריכה לקבל החלטה מעשית, וגם לא תצטרכי."
ידעה שהוא לא מתכוון להכאיב לה, ובכל אופן פגעה בה הנחרצות שבמילים.
יחיאל קם למטבח, להוציא את הטוסט. דיני הרימה את ארי, מנסה לשאוב נוחם באופן כלשהו ממגעו בין זרועותיה.
"זה נכון שאין סיבה שדווקא אנחנו נהיה חייבים לקחת אותה, אבל גם אין סיבה שדווקא לא אנחנו." היא לחשה כשבעלה חזר עם הטוסט המוכן.
"זה לא זמן טוב לדבר על זה עכשיו, דיני."
"אבל אנחנו צריכים להחליט."
"אנחנו יכולים להחליט גם אחרי החתונה, אחרי שאחים שלך ידעו גם כן. זה לא דחוף ללילה הזה."
ידעה שהוא צודק, שניהם על הקצה של הקצה, לא יהיה טוב להיכנס עכשיו לשיחה מורכבת כזו, אבל הכל בעבע בה.
הכריחה את עצמה לשתוק. העבירה את שערותיו הרכות של ארי בין אצבעותיה, מנסה להתייצב בתוך המערבולת שהיא שוקעת לתוכה.
הלוואי שיחיאל היה נחרץ פחות, שהיה מוכן לשקול את זה.
מה האחים שלה יגידו?
לישי ורחלי נראה שמתאים להסכים, הם אנשים שיודעים להסתדר עם אתגרים. חזקי כנראה יירתע יותר ממנה מהרקע החילוני של שיר. מוטי? ישראל? – קשה כל כך לשער מה כל אחד יגיד, ומה אשתו. ואולי דווקא נחום ואביגיל ייקחו את שיר בסופו של דבר. להם יש רק שני ילדים בינתיים, ילדים קטנים משיר. זה אולי קל יותר עכשיו, אבל לטווח הארוך יכול להיות שהוויתור גדול יותר.
מישהו יצטרך להסכים בסופו של דבר, זה מה שבטוח.
ואם לא?
"בואי תטלי ידיים." יחיאל לקח ממנה את ארי, והיא קמה מהשרפרף. הכל עוד רחש בתוכה, כשהיא ניגבה את ידיה והתיישבה.
אולי זה כן לטובה, שאחד מהאחים שלה יגדל את שיר, ולא הם. עם כל מה שהיא עצמה מוכנה ורוצה להתאמץ, אולי בכל זאת זה יהיה בשבילם יותר מדי, וגם לילדים.
היא ברכה ובלעה בקושי חתיכה מהטוסט.
ובכל זאת, היא כן הייתה רוצה לקחת את שיר אליהם. יחיאל צודק שעוד לא היה זמן לחשוב על כך, אבל זה מעשה טבעי ונכון ומתבקש. גם לאחים של נרצחים בפיגועי טרור שהשאירו יתומים 'עגולים' אין זמן לחשוב, ואם ההורים מבוגרים מדי, האחים מן הסתם לוקחים את הילדים אליהם מיד, בלי לשקול הרבה, כי פשוט אין זמן לשקול. זה הדבר היחיד שמשפחה אחראית עושה.
יחיאל החזיר את ארי לזרועותיה. ארי הושיט ידו אל הטוסט, והיא הרחיקה אותו ממנו.
"מסכנים ההורים שלי." אמרה ליחיאל כשהוא התיישב שוב מולה. "הם… היה להם כל כך קשה… אחרי כל השנים האלה עם טובה -" המילים נתקעו על שפתיה. "אני מפחדת לקטרג עליה."
"את יכולה להגיד מה שאת חושבת."
"אסור להגיד לשון הרע על נפטרים."
"יש חרם קדמונים לא לדבר על נפטרים, אבל דווקא על אנשים חיים חמור יותר לומר לשון הרע, כי זה איסור דאורייתא. בכל אופן – את עוברת עכשיו משהו קשה, מותר לך לדבר, אם זה עוזר לך."
'מי זוכר איפה עצרנו בשבת שעברה?' אבא מוציא מהארון את הספר בצבע בורדו, הספר ממנו הוא מלמד בכל שבת.
טובה גוררת ברעש את הכסא אחורנית.
'למדנו על השבת גזל.' עונה חזקי.
אבא מתיישב בראש השולחן, טובה נוחתת על הספה בבת אחת.
הדופק של דיני בת השבע נעשה מהיר. אחותה הגדולה עושה את זה בכוונה. זה בטוח. דיני מעבירה את העיניים מאבא לאמא ובחזרה. אבא מדפדף בספר, אמא נראית מתוחה.
'כן, בשבת שעברה למדנו שיש מצווה להחזיר גזל.' מאשר אבא. 'למדנו כבר מאה ושלושים מצוות.' הקול שלו חגיגי. 'היום נלמד על מצוות הרמת הדשן מהמזבח.'
'אף אחד כאן ממילא לא כהן.' משמיעה טובה מהספה.
'טובה, תפסיקי עם זה!' אומרת אמא בקול עצור.
'גם למי שלא כהן יש מצווה ללמוד.' חזקי נחלץ לעזרתו של אבא.
'אל תתייחסו אליה.' אומר אבא. הוא פותח את הספר. 'ישראל ומוטי, תפסיקו לרגע עם הקלפים, בואו להקשיב. מי יודע להסביר מה זה דשן?'
'לפחות שבשבת הם ישחקו כמה שהם רוצים.' מתערבת טובה.
מוטי ממהר להתיישב ליד השולחן.
'אנחנו לא צריכים עזרה בחינוך.' אומר אבא.
'הלוואי שלא הייתם צריכים.'
'טובה!' נחרדת אמא.
'איך שהוא מדבר אלי, לזה את אפילו לא שמה לב.'
'טובה!'
'אני שונאת אתכם.'
מזלג נשמט מידו של חזקי.
נחום הופך מכונית על הרצפה.
'את לא נורמלית.' מוטי חיוור.
אבא קם מהשולחן, שפתיו הדוקות בחוזקה.
רגע אחר כך נסגרת הדלת של חדר ההורים.
רק המזגן של השכנים נשמע במשך רגעים שמתארכים בלי סוף. אחר כך מניח חזקי דף לסימניה בתוך הספר הפתוח, נושק לספר, ומשאיר אותו סגור במקומו של אבא.
דיני עצמה את עיניה.
אם רק היה אפשר לכבות את הזיכרונות.
"זה כאילו איבדתי אותה כבר לפני הרבה שנים, אבל כן חשבתי שזה לא יהיה לתמיד. היא – " היא מצמצה בחוזקה. "אני פוחדת לקטרג עליה."
הוא הקשיב. "מותר לך להגיד מה שאת חושבת, דיני. את לא מדברת כדי להגיד עליה משהו רע, את רק מספרת מה שאת עברת."
"ומה שההורים שלי עברו." בכי כלוא הכאיב לגרונה.
"הלוואי שזה היה אחרת." היא שאפה אוויר במאמץ. "הלוואי שלפחות בשנים האחרונות היה אחרת."
לדעתי יחיאל מתנגד כי הוא מרגיש שריקי רוצה לקחת את שיר רק בשביל ההורים שלה, שהיא לא חושבת באמת על ההשלכות, אלא חושבת מה כולם ירצו ממנה ואיך יסתכלו עליה…
יחיאל מצטייר כאן כבעל מושלם וסבלני, בפרק הזה זה מודגש, ורק בנושא של שיר הוא שם וטו, נראה שהוא חושב שאם הוא לא יעצור את זה ריקי תיקח את שיר בלי אפשרות לחשוב רגע על הענין…
מסכימה איתך על הדיסוננס בין הרגישות והסבלנות הכללית של יחיאל לבין הנוקשות שהוא מפגין בנושא גידול שיר.
מעניין אם הסיבה היא כפי שאת משערת,
שהוא רוצה לשים ברקס לצורך האינסופי של דיני לרצות את הוריה
או שיש סיבה אחרת שעדיין סמויה מעינינו כמו אירוע כלשהו מהעבר שלו עצמו.
נחכה ונקרא…
אני לא חושבת שהיא רוצה לרצות את ההורים, היא יותר רוצה לגונן עליהם. כבת שראתה את הצער והכאב לאורך השנים- היא רוצה להגן על הוריה מפני כאב נוסף בלתי נסבל. יחיאל היה פחות מודע לנושא הזה ולכן גם הנקודה הזו פחות משמעותית בעיניו. מובן שאתגר כזה של גידול ילדה שבאה מרקע לא דתי, ובטראומה לאחר שאבדה את אמה- זהו אתגר משמעותי מאד שצריך רצון מאד חזק כדי להכנס אליו
מאוד לא אהבתי איך האבא מדבר לטובה ככה לא מקרבים בת שנמצאת במצב קשה רגשי והיא צריכה יחס אחר מההורים
גם לי מאוד קשה עם היחס של ההורים
אני לא דנה ולא שופטת
אבל לא מתפלאת שהיא קמה ועזבה וניתקה כל קשר
וכמובן שהסיפור הוא פה להרבה מקרים אמיתיים לצערנו
נערה מתבגרת עם נשמה גבוהה שפשוט לא התנהלו איתה נכון
מסכימה שהתיאור קשה, אבל אני לא אוהבת שאומרים "לא מתפלאת שהיא קמה ועזבה וניתקה כל קשר",
לטובה ולנערים כמוה יש בחירה חופשית, והם האחריים הבלעדיים לבחירות שלהם. נכון שההורים לפעמים טועים, אבל גם הרבה פעמים לא. אי אפשר להאשים את ההורים תמיד בכל.
לא חסר אנשים שגדלו בבתים קשים וצמחו בתלם ואף התחזקו מזה, ומנגד יש הרבה שגדלו בבתים מקסימים ופנו לשדות זרים…
וכן, הורים הם בני אדם, כדאי לזכור את זה.
נשמה גבוהה?
מה הקשר?
כולנו נשמות גבוהות חצובות מתחת כיסא הכבוד.
מה זה קשור לבחירה שלה לקום ולנטוש?
אני לא חושבת שההורים התנהגו איתה הכי מכוונן,
ומנגד יכולה לגמרי להבין אותם מהצד שלהם ואותה מהצד שלה.
אבל בסופו של דבר זה לא מתיר לה לקום ולעזוב. יהיה מה שיהיה.
ומי שרוצה למצוא תירוץ לעצמו או לכל מיני קרובים שלו שיהיה לו בהצלחה,
לא חושבת שזה מעוגן בדעת תורה.
הילדים האלה הם נשמות גבוהות. חד משמעית!
יש להם רגישות גבוהה לאמת, וקשה להם פה בעולם השקר.
הם לא מסוגלים להכיל את זה.
אני רואה את זה לא אחת ולא עשר!
תשאירו את השיפוטיות בצד.
אין לה בכלל מקום, גם אם עברתם משו דומה, …עד שתגיע למקומו.
בתור אחות, שעברה את זה, ראיתי את ההורים שלי מהצד, ונשרפתי בשבילם.
הם חסרי אונים לא פחות מהילד/הילדה שנמצאים במצב הזה.
ייאמר לשבחם שמהר מאד אספו את עצמם וחיבקו את האח שירד.
ורק בזכות זה הוא נשאר היום בבית ולא זרוק באיזה חור בעולם.
עדיין חילוני, אבל שומר ומכבד.
כי הוא קיבל כבוד, והחזיר בכפל כפליים.
אבל לגמרי מבינה הורים שמתוך סערת רגשות מגיבים איך שמגיבים.
איתך!
גמני עברתי את זה, מצד אחי, כמה האבא חושק שפתיים, הוא מאוד מעביר על מידותיו. תחשבי על האחים שרואים אחות מתחצפת ועוברת גבולות והאבא חייב להגיב כדי שלא יגררו מצד אחד, מצד שני לעטוף באהבה,
תודה שרי, את מביאה את זה ממקום מאוד בריא.
פעם כעסתי על ההורים שלי על הכפפות של משי מול אחי, מצד שני היו פעמים שכן הגיבו, פחות לידנ, ואני לא בטוחה מה יותר נכון,
אוי להורים שאילו הדילמות שלהם, אף פעם אל תדונו, לא הייתם רוצים להיות במקום (גם אם חכמים מאוד וגם אם הם פחות, בטוח הם נשרפים מבפנים ועוברים טלטלות של עבודת המידות)
לא מבינה איך אפשר להאשים הורים.
כבר בשחר ההיסטוריה היה לאברהם אבינו, יצחק אבינו ודוד המלך בנים שלא הלכו בתלם.
זה קורה לצערנו במשפחות הטובות ביותר. אין טעם לתלות זאת בטעויות ההורים.
מסכימה איתך.
מאחלת לכולן שאף פעם, אף פעם, ילד שלנו – שילדנו אותו, והנקנו אותו, וקמנו אליו בלילה, וחיתלנו, וליטפנו, ושרנו, ודיברנו, והאכלנו, ונתנו לו כמעט את נשמתנו לגמרי –
שלעולם ילד כזה לא יאמר לנו "אני שונאת אותך", בטח לא בסעודת שבת מול כל האחים שלו.
ועד אז – בואו לא נדון אף אחד עד שנגיע למקומו – ולעולם לא נגיע.
לא נכנסת כרגע לסוגיה החינוכית-טיפולית, אלא רק על התגובות השיפוטיות על ההורים של טובה (כמה אירוני זה להגיב בשיפוטיות על שיפוטיות..)
ואם כבר יש לנו "מבחנת נשמות" אולי נבחן גם את ההורים?
אולי גם להם יש נשמות גבוהות?
– – –
וכן, אני מכירה את הדיבורים האלו על נשמות גבוהות, יש לזה מקורות תורניים (הרב אורי זוהר זצ"ל כתב על זה קונטרס שלם 'אבות על בנים')
אבל חברות, לא להיסחף!
לא יתכן שכל נושר וחוטא (חובה להעמיד דברים על דיוקם, הוא חוטא אחרי הכל) הוא נשמה גבוהה, וכל ילד צדיק והולך בתלם הוא נשמה נמוכה…
דיבורים כאלו נועדו לתת כח להורים, ואולי גם לשבר את התופעה הקשה של דורנו, וכאמור אפשר למצוא לה מקורות תורניים.
אבל בואו לא נהפוך את סדרי עולם הפשוטים ונעוות את המציאות הישרה.
כל מילה פנינה!
למה את חושבת שאם נוער בסיכוי הוא נשמה גבוהה אז נוער שהולך בתלם הוא נשמה נמוכה?
זה לא סותר אחד את השני
כן, הם נשמות גבוהות אין לך מושג כמה?
ומי שלא נפל וממשיך בתלם ולא עושה בעיות הוא גם נשמה גבוהה
לא סתם רבי עקיבא הגיעה לדרגות גבוהות במובן שמ"ר ראה אותו בשמים וחלשה דעתו, כי הוא היה (רבי עקיבא) במקום מאוד מאוד נמוך,
אני לא מאשימה את ההורים שלא נדע ואני מכירה מקרוב סיפורים כאלו, מקרוב מאוד!
כשמחבקים את הילד ומכילים אותו ונותנים לו מקום גם אם השכנים והדודות מרכלים
רוב הסיכויים שהוא ישאר בקשר! ויכבד ויעריך וגם אם לא יקיים תורה ומצוות אבל לפחות יכבד את הדת.
יש הנחיות ברורות בנושא מהגרי"ג אדלשטיין זצ"ל לא על הדוגמא שבת אומרת שהם לא כהנים (כמו בסיפור) על מקרים הרבה יותר כואבים וקשים וההנחיות שלו ברורות! לחבק את הילד, לתת לו מקום, להכיל את הכאב
והורים שמצליחים לעשות את זה הם גדולים מהחיים ומראים שהם באמת מאמינים שכל זה – זה פיקדון בידיים שלהם
ולמי שכתבה על אברהם ודוד המלך אז תחפשי קצת מקורות, על דוד המלך נאמר: "כי לא עצבו אביו מעולם"
זה שילד מתנדנד ובודק לא מראה אות קלון על ההורים שלו, וכבר חז"ל אמרו: שנה ופירש קשה מכולם…
מילים בסלע!
לא אתפלא אם המגיבות כך אינן אימהות לילדים עדיין.
בדיוק ככה!
צודקת ממש!
רק רוצה להדגיש
יש בשנים האחרונות עיוות הזוי,
נכון, הילדים שיורדים מהדרך, הם מתמודדים, ונכון גם שאנחנו נשתדל לא לשפוט, ועוד יותר נעשה עבודת מידות ענקית- וניתן להם חום ואהבה על אף הסבל הנורא שהם מעבירים את ההורים והסביבה
אבל מכאן לעוות את הענין ולהגדיר את הילדים שירדו מהדרך כילדים עם נשמות גבוהות,
בעצם כאן נור עיוות הזוי-
כל יהודי הוא נשמה גבוהה מעצם היותו יהודי,
כן גם, גם אותו נושר(על אף! שנשר)
אבל לא! לא לחלוטין הוא נשמה גבוהה בגלל וכי! חלילה!- מי שירד מהדרך, עושה חטאים ובחירה שגויה שהיה אסור לו לעשותה,
אנחנו לחלוטין נשתדל לא לשפוט כלום, אבל מכאן להעצים אותם בגלל ענין הנשירה זה אבסורד ועיוות גדול
הדבר הזה צריך הבהרה גדולה!
כל מילה פנינה
מהיכרות קרובה ושאף אחד לא יתנסה!
היטבת להסביר.
מסכימה בכל מילה
וואו בתור אמא צעירה קשה לי לדמיין חלילה סיטואציה כזאת. אבל תכל'ס אנחנו נותנים את הנשמה לילדים שלנו עוד מלפני שהם נולדו ונורא לחשוב שחלילה נקבל פעם כזה יחס מהם..
תודה נעמי, מסכימה עם כל מילה שלך.
התנהגותה של טובה היתה נוראית. לא באשמת איש, ודאי לא באשמת הוריה.
גם אם הוריה טעו, עדיין טעויותיהם הן לא הסיבה להתנהגותה הקשה, אשר אינה מקובלת אף בבית חילוני תקין.
תודה על העמדתך את הדברים על דיוקם,
ועל קריאתך לקיים את ראשונת ברכות השחר: "ברוך הנותן לשכוי(=הלב, לפי הזוה"ק) בינה להבחין בין יום וּבין לילה", בין טוב לרע, בין טמא לטהורבין אמת לסילופה, בין נכון לשגוי, בין דרך ה' לתועה-טועה. בוראנו העניק לנו יכולת זו, מחובתנו להשתמש בה וּלהשמר מפני העיוורון והבלבול.
את הנ"ל מחזקת העובדה שכל אחיה ואחיותיה של טובה חיו וחיים חיי תורה מבחירה, ולא מפאת פחד או חשש מפני הוריהם.
כמו כן לאורך כל הסיפור מודגש יחס האחים(בפרט של דיני) אל התנהגותה של טובה. כולם נחרדו מהתנהגותה. גם בעת התרחשותה, וגם בראיה לאחור.
אין ספק שמצד הורים כאלה יש מקום רב לשתף וּלהתייעץ, בראש וּבראשונה לטובתם, וּלטובת כל הצדדים, אולם בשום אופן לא ממקום של אשמה.
יהי רצון שנזכה תמיד להבחין בין יום וּבין לילה, ברוך פוקח עיוְרים, אמן.
לא מסכימה איתך…
לפעמים מרוב שנשמתם גבוהה ומיוחדת קשה לי עם ה'מרובעות' שהולכת בסימנרים ובישיבות, שזו הדרך היחידה לעבוד את ה', הם צריכים למצוא את דרך עבודת בה' לבד…
כשאת באה בגישה לילד כזה שהוא נשמה גבוה ומיוחדת ובהתאם לזה את אוהבת אותו ומקרינה את זה….. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרוא בינכם
תודה נעמי, כל מילה פנינה!
שרי, תודה שאת מפרגנת פרק כל שבוע!!!
בלי לפספס.
חג. שבת. חג.
אין מה לדאוג
הפרק כאן.
אלופהההההה
היום עם הנסיון הרב שיש בציבור שלנו למרבה הצער, ברור לגמרי שכל ה"נושרים" או כמעט כל הנושרים, סובלים מבעיות רגשיות קשות. זה ניכר גם מההתנהגות הקיצונית של טובה.
מובנת גם לגמרי התגובה של ההורים למשמע משפטים כאלו, ועוד ליד כל הילדים בשולחן שבת.
זאת תגובה אוטומטית של הורים שלא קיבלו יעוץ והדרכה צמודה, מה שלא היה קיים לפני שלושים שנה, וברוך השם קיים היום.
עוד נקודה חשובה שלא הוזכרה כאן:
מדובר על ההורים של טובה בתקופה של לפני 30 (!) שנה. אז, המודעות לנוער הנושר לא היתה כמו שהיא פורחת ומלבלבת כיום. לא היו קבוצות תמיכה, לא סיפורים, לא הדרכה. אפילו לילדים עם תסמונת דאון או אוטיזם קראו מונגולידים והחביאו אותם בחדרים סגורים…
יהיה מעורר השראה לכתוב שהם התייחסו אליה בהכלה, רק שהמילה הזאת, וההתנהלות הזאת, כנראה עוד לא באו לעולם בשנות ה80.
ואוו איזה דיון מרתק נהיה כאן (לדעתי לא קשור ישירות לעלילה אלא יותר לרקע של טובה [שלא תואם את המציאות של הנושרים של ימינו])
לדעתי שיר תישאר אצלם, אחרת מה תהיה העלילה של הספר?
אני קלטתי טוב מאוד את הסגנון של אמא של דיני , ולא בקשר לטובה אלא בקשר לשיר.
אם הייתי שיר – לא הייתי סובלת אותה!
מאוד מבינה את המקום של דיני שרוצה לגדל את שיר , גם לרצות את אמא שלה ולמצא "תיקון" לטובה.
ולא ברור ההתנגדות הברורה והקשה של יחיאל, הוא יכול היה קצת למשוך אותה ולהסביר לה את זה בהיגיון רגשי של נשים. ולשכנע אותה שזה לא מתאים הוא פשוט לא מתייחס לדעתה ולרגשות שלה כבר מההתחלה, שהיא הייתה בדרך לראיון. – הוא פשוט מחליט עליה.