פרק 28: אם היה אפשר לכבות

"ברור שאם אתה לא מסכים אנחנו לא נגדל אותה." נראה כאילו בעלה מודאג ממשהו שלא התכוונה אליו. "אני לא מתכוונת ללחוץ עליך וגם אני לא החלטתי סופית שהייתי באמת רוצה שנקבל אותה אלינו, אבל כן יש לי הרגשה חזקה כזו."

"למה?"

"כי היא בת של אחותי. הכי טבעי זה לרצות לגדל אותה. ברור שאם הייתי צריכה לקבל עכשיו החלטה מעשית הייתי שוקלת את זה עוד, ומביאה בחשבון את כל הצדדים ואת המחיר שנצטרך לשלם לפני שאחליט, אבל אני מתארת לעצמי שבסוף זה מה שהייתי רוצה."

"טוב, אז את באמת לא צריכה לקבל החלטה מעשית, וגם לא תצטרכי."

ידעה שהוא לא מתכוון להכאיב לה, ובכל אופן פגעה בה הנחרצות שבמילים.

יחיאל קם למטבח, להוציא את הטוסט. דיני הרימה את ארי, מנסה לשאוב נוחם באופן כלשהו ממגעו בין זרועותיה.

"זה נכון שאין סיבה שדווקא אנחנו נהיה חייבים לקחת אותה, אבל גם אין סיבה שדווקא לא אנחנו." היא לחשה כשבעלה חזר עם הטוסט המוכן.

"זה לא זמן טוב לדבר על זה עכשיו, דיני."

"אבל אנחנו צריכים להחליט."

"אנחנו יכולים להחליט גם אחרי החתונה, אחרי שאחים שלך ידעו גם כן. זה לא דחוף ללילה הזה."

ידעה שהוא צודק, שניהם על הקצה של הקצה, לא יהיה טוב להיכנס עכשיו לשיחה מורכבת כזו, אבל הכל בעבע בה.

הכריחה את עצמה לשתוק. העבירה את שערותיו הרכות של ארי בין אצבעותיה, מנסה להתייצב בתוך המערבולת שהיא שוקעת לתוכה.

הלוואי שיחיאל היה נחרץ פחות, שהיה מוכן לשקול את זה.

מה האחים שלה יגידו?

לישי ורחלי נראה שמתאים להסכים, הם אנשים שיודעים להסתדר עם אתגרים. חזקי כנראה יירתע יותר ממנה מהרקע החילוני של שיר. מוטי? ישראל? – קשה כל כך לשער מה כל אחד יגיד, ומה אשתו. ואולי דווקא נחום ואביגיל ייקחו את שיר בסופו של דבר. להם יש רק שני ילדים בינתיים, ילדים קטנים משיר. זה אולי קל יותר עכשיו, אבל לטווח הארוך יכול להיות שהוויתור גדול יותר.

מישהו יצטרך להסכים בסופו של דבר, זה מה שבטוח.

ואם לא?

"בואי תטלי ידיים." יחיאל לקח ממנה את ארי, והיא קמה מהשרפרף. הכל עוד רחש בתוכה, כשהיא ניגבה את ידיה והתיישבה.

אולי זה כן לטובה, שאחד מהאחים שלה יגדל את שיר, ולא הם. עם כל מה שהיא עצמה מוכנה ורוצה להתאמץ, אולי בכל זאת זה יהיה בשבילם יותר מדי, וגם לילדים.

היא ברכה ובלעה בקושי חתיכה מהטוסט.

ובכל זאת, היא כן הייתה רוצה לקחת את שיר אליהם. יחיאל צודק שעוד לא היה זמן לחשוב על כך, אבל זה מעשה טבעי ונכון ומתבקש. גם לאחים של נרצחים בפיגועי טרור שהשאירו יתומים 'עגולים' אין זמן לחשוב, ואם ההורים מבוגרים מדי, האחים מן הסתם לוקחים את הילדים אליהם מיד, בלי לשקול הרבה, כי פשוט אין זמן לשקול. זה הדבר היחיד שמשפחה אחראית עושה.

יחיאל החזיר את ארי לזרועותיה. ארי הושיט ידו אל הטוסט, והיא הרחיקה אותו ממנו.

"מסכנים ההורים שלי." אמרה ליחיאל כשהוא התיישב שוב מולה. "הם… היה להם כל כך קשה… אחרי כל השנים האלה עם טובה -" המילים נתקעו על שפתיה. "אני מפחדת לקטרג עליה."

"את יכולה להגיד מה שאת חושבת."

"אסור להגיד לשון הרע על נפטרים."

"יש חרם קדמונים לא לדבר על נפטרים, אבל דווקא על אנשים חיים חמור יותר לומר לשון הרע, כי זה איסור דאורייתא. בכל אופן – את עוברת עכשיו משהו קשה, מותר לך לדבר, אם זה עוזר לך."

'מי זוכר איפה עצרנו בשבת שעברה?' אבא מוציא מהארון את הספר בצבע בורדו, הספר ממנו הוא מלמד בכל שבת.

טובה גוררת ברעש את הכסא אחורנית.

'למדנו על השבת גזל.' עונה חזקי.

אבא מתיישב בראש השולחן, טובה נוחתת על הספה בבת אחת.

הדופק של דיני בת השבע נעשה מהיר. אחותה הגדולה עושה את זה בכוונה. זה בטוח. דיני מעבירה את העיניים מאבא לאמא ובחזרה. אבא מדפדף בספר, אמא נראית מתוחה.

'כן, בשבת שעברה למדנו שיש מצווה להחזיר גזל.' מאשר אבא. 'למדנו כבר מאה ושלושים מצוות.' הקול שלו חגיגי. 'היום נלמד על מצוות הרמת הדשן מהמזבח.'

'אף אחד כאן ממילא לא כהן.' משמיעה טובה מהספה.

'טובה, תפסיקי עם זה!' אומרת אמא בקול עצור.

'גם למי שלא כהן יש מצווה ללמוד.' חזקי נחלץ לעזרתו של אבא.

'אל תתייחסו אליה.' אומר אבא. הוא פותח את הספר. 'ישראל ומוטי, תפסיקו לרגע עם הקלפים, בואו להקשיב. מי יודע להסביר מה זה דשן?'

'לפחות שבשבת הם ישחקו כמה שהם רוצים.' מתערבת טובה.

מוטי ממהר להתיישב ליד השולחן.

'אנחנו לא צריכים עזרה בחינוך.' אומר אבא.

'הלוואי שלא הייתם צריכים.'

'טובה!' נחרדת אמא.

'איך שהוא מדבר אלי, לזה את אפילו לא שמה לב.'

'טובה!'

'אני שונאת אתכם.'

מזלג נשמט מידו של חזקי.

נחום הופך מכונית על הרצפה.

'את לא נורמלית.' מוטי חיוור.

אבא קם מהשולחן, שפתיו הדוקות בחוזקה.

רגע אחר כך נסגרת הדלת של חדר ההורים.

רק המזגן של השכנים נשמע במשך רגעים שמתארכים בלי סוף. אחר כך מניח חזקי דף לסימניה בתוך הספר הפתוח, נושק לספר, ומשאיר אותו סגור במקומו של אבא.

דיני עצמה את עיניה.

אם רק היה אפשר לכבות את הזיכרונות.

"זה כאילו איבדתי אותה כבר לפני הרבה שנים, אבל כן חשבתי שזה לא יהיה לתמיד. היא – " היא מצמצה בחוזקה. "אני פוחדת לקטרג עליה."

הוא הקשיב. "מותר לך להגיד מה שאת חושבת, דיני. את לא מדברת כדי להגיד עליה משהו רע, את רק מספרת מה שאת עברת."

"ומה שההורים שלי עברו." בכי כלוא הכאיב לגרונה.

"הלוואי שזה היה אחרת." היא שאפה אוויר במאמץ. "הלוואי שלפחות בשנים האחרונות היה אחרת."