אברימי יצא לפגישה,
בסוף.
היה מסע שכנוע, בהחלט.
"אם הם לא רצו קודם, מה קרה פתאום?"
"הבחורה דווקא כן הייתה מעוניינת, ההורים חששו…" משיב בעלי בנחת.
"ומה עכשיו? גמרו לחשוש?" אברימי ציני, אני יודעת שהציניות מכסה על העלבון שלו.
"פתאום זה לא גנטי או תורשתי, או לא יודע מה שהלחיץ אותם…"
"אנשים צריכים לישון לילה על דברים, לעכל, להם זה לקח כמה לילות…" בעלי עדיין שלו.
אני מעריצה אותו, יודעת שגם לו מאד אכפת, אבל טובת העניין מחייבת אותנו לבלוע קצת גאווה פצועה,
או קצת הרבה.
אנחנו מחכים במתח, בסקרנות שמעורבת בתקווה וחשש.
אמצע הלילה, אברימי סוף סוף מתקשר.
"היה נחמד," הקול שלו ערני להפליא ונלהב, "לא יודע, פתאום סיפרתי לה על תגובות של אנשים בכל מיני סיטואציות, סיפרתי לה על היום הראשון כשדוידי עבר חיידר, איך השכנה לא הבינה למה הוא יצא מהחיידר השכונתי, ואיזו הרצאה קיבלת…"
"איך היא הגיבה?" שאלתי מסוקרנת.
"היא צחקה, אמרה שתגובות של אנשים זה הדבר הכי משעשע. גמלה לי בתיאור של דודה זקנה שלחצה עליה לטעום את הבלינצ'ס שהיא הכינה לאיזה שבע ברכות, שכנעה אותה שקצת קמח לא יזיק לה ואחר כך נאמה על כל המחלות שהרופאים של הדור החדש ממציאים ואיפה הרופאים של פעם…"
אברימי היה עליז כל כך, בעלי המשיך לדבר איתו,
ואני?
אני הרגשתי את מד הלחץ מטפס.
זה הולך לקרות.
הבחורה הזו שכולם גומרים עליה את ההלל, והיא ממשפחה חשובה כל כך, מכובדת, הולכת להיות כלתי.
אשת בני.
היא תבוא לשבת, תסתובב פה במטבח, בין החדרים.
תשב איתנו לסעודת שבת, תראה את כל הבלגן, את חיים שלא יכול לשבת רגוע ו/או לשמור קצת על הפה שלו, את מוישי שמדבר בקושי, את שירה שמדברת בקול רם מדי, על מדי הרבה דברים, את דוידי, דוידי שקשה כל כך לתאר אותו…
וזה לא רק הילדים,
זו אני, אני שתעמוד למבחן.
אני, שלפעמים יש לי סבלנות, ולפעמים לא.
האמא המכילה והמבינה, שנגמר לה לפעמים, והיא רק רוצה שקט.
יותר נכון, דורשת אותו.
כל רגשות הנחיתות צפים לי, כמו הימים ההם, בהתחלה, כשאני מבינה מכל הרופאים והפסיכולוגים שהילדים שלי, בחלקם, ברובם, שונים קצת, מאתגרים, ובעיקר יישארו כאלה, כלומר הם ילמדו, ירכשו כלים, הבנות ותובנות, אולי גם נלמד מהחוזקות שלהם, נלמד כולנו להינות מהם…
אבל הם…
"הם מה?" צועק לי קול בפנים, "הם בסדר גמור, טובים, משתדלים לומדים כל הזמן, התקדמו מעל ומעבר לכל הציפיות".
"איך פתאום חזרת ל"מה יגידו"?" ממשיך לנזוף בי הקול הפנימי, אני אפילו לא עונה לו.
יודעת את האמת.
גם אם אני שלמה עם החיים שלי, גם אם למדתי לבלוע חלומות ואכזבות,
גם אם למדתי להיות גאה בילדים שלי, להיות גאה בהם בזכות מי שהם באמת, ילדים טובים כל כך…
לא בגלל שהם כרטיס ביקור אלגנטי ויוקרתי,
עדיין.
מותר לי להיות מעורערת.
מותר לי לחשוש מתגובות של אנשים…
"זה לא פייר," טוען לי בעלי, כשאני שופכת לו את כל הבליל הזה, "את אפילו לא שמה לב מה קרה פה,
אברימי שיתף אותה בסיפורים אמיתיים מהבית, אברימי שתמיד התכחש להכל וטאטא מתחת לשטיח…
והיא הגיבה הכי בהבנה, אפילו בהזדהות".
הוא צודק,
צודק כל כך.
שבוע יעבור ואני אמצא את עצמי באולם חביב של בית כנסת, בין הבר המושקע של החברות, למנות המוסקה והפחזניות, היא תיגש אלי, המחותנת, תלחץ לי יד וברגע קטן של פרטיות בתוך כל ההמולה היא תגיד: "אתם משפחה מדהימה, אני כל כך שמחה שמלכי נכנסת למשפחה כזו, גלויה, פתוחה, מקבלת.
בזמנו, מישהו ניסה להלחיץ אותנו", היא מסמיקה, "מתנצלת שלקח לנו זמן להתעשת, להבין ולברר עוד קצת, להבין שזכינו".
"זו הזכות גם שלנו," אני מחייכת חיוך רחב, מכל הלב ממש, עוקבת אחרי הבחורה החמודה שמקבלת כל כך יפה את האורחות.
עוד רגע אני אציץ שוב מעבר למחיצה ואראה את אברימי מאושר כל כך.
"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו," אמר לי בעלי רגע לפני שנכנסנו לאולם, ורק אני הבנתי את מלוא המשמעות, ככה סובב מסובב כל הסיבות.
"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ענה לו אברימי מרחף, ואני שמחתי שאברימי נמצא רק שם, בשיר, בהלל ובהודיה.
אולי זאת הסיבה שאני משוחררת כל כך כשאמא של חנהלה מתקרבת אלי בשמלה ארוכה עם שילוב צבעים מעניין, מעניין קצת יותר מדי. אנחנו מתחבקות בחום, לא נפגשנו כל כך הרבה זמן. בטלפון אנחנו דווקא מדברות הרבה, אם אפשר לקרוא לזה שיחה, כלומר אני מדברת והיא מקשיבה, משחילה הנהון קטן מדי פעם כדי שאני אדע שהיא עדיין על הקו, ואז בסוף המונולוג היא בשקט, בעדינות, מחווה את דעתה, מאירה את עיני, מבינה, מכילה ומשתתפת.
אני רואה את מבטה המופתע של אמא של מלכי, בוחן אותנו, שונות כל כך, קרובות כל כך.
"תכירי," אני אומרת, "זאת אמא של חנהלה כלתי הבכורה".
אני רואה את אמא של מלכי מושיטה יד לאמא של חנהלה, מקבלת בתמורה חיבוק אמיץ וברכת מזל טוב חמה ולוחשת, רואה את אמא של מלכי נמסה מול החום השופע.
אני מחייכת לעצמי.
שתי מחותנות.
שתי עולמות.
יפים החיים האלה, אין מה לומר.
לא יודעת למה
אבל גם הפרק הזה מעלה דמעות
החיים האלה;)
סופסוף פרק שהעלה לי רק דמעות של שמחה לעיניים!
כל הכבוד לך! בחיים האמיתיים שאת משקפת זה לא מובן מאליו!
איזה פרק מרגש ומדהים
פיצוי על הפרקים הכ"כ כואבים שהיה לי מאד קשה לקרוא
הלוואי ויהיו רק שמחות ואושר
מה יש למלכי? למה צריך לשכנע אותה שלא יזיק לה הקמח…
צליאק? אלרגיה?
לא מתאים לבתיה להעביר משפט כזה בלי להבין את המשמעות שלו.
צליאק
היה כתוב באחד הפרקים הראשונים, שכביכול רק בגלל החיסרון הזה אדלר בכלל הקשיבו להצעה של אבריימי
גם אני תהיתי…
היא כתבה באחד מהפרקים הקודמים שיש לה צליאק.
(אולי הם גם חששו שזה גנטי?)
ואו מזל טובבבבבבב
את כזו יהודיה טהורה ופשוטה
שוב דמעות
התרגשות מהולה בכאב
על זה שגם ברגעי השיא… שוב אנחנו (כל האמהות???) נוטות לשקלל את הנתונים וליפול לשלילי ולחששות…
על העולם הסטיגמטי הזה, ועל חום ואמת שממיסים ושברים את החומות…
גם לי העלה דמעות. מרגש