"איך היה בסמינר?" שואל אותי בשקט בעלי בערב.
בשקט, מאיימת המצוטטות – תהילה ואילה.
שירה פחות מטרידה אותנו, החיים איתה קלים יותר, גלויים יותר, אני מעריצה את הכנות שלה, המודעות.
"ישבתי עם ציפי," היא אומרת, "דיברנו, הכנו רשימות, היא עוזרת לי לסדר את המחשבות".
אני יודעת, זה מדהים, אימצתי לעצמי לפעמים את השיטה.
כן, ממש.
לכתוב רשימה על כל מה שמטריד –
מה מפריע לי בעניין הזה?
למה זה מפריע לי?
מה יכול לעזור לי?
"היה גרוע," אני עונה לבעלי, משתדלת לא לכעוס יותר מדי…
מה מפריע לי? הרבה. נקודת הבסיס בעיקר היא שאוטיסטים הם לא מפגרים, לא בהכרח. כלומר יכול להיות אנשים / ילדים שיש להם פיגור ויש להם גם בעיית תקשורת.
מפריע לי שבציבור שלנו אנשים יעשו הכל, אבל הכל, כדי להסתיר אבחונים, לטייח קשיים, רק כדי לא להיות מסומנים.
כל דיכאון נהפך למונו, כל איתות מצוקה של נער או מתבגרת מושתק מהר, לפעמים מטופל בשקט, בדיסקרטיות, לפעמים גם זה לא, העיקר שלא ידעו…
וברקע הטיוח הזה, היחס לשירה כל כך בעייתי….
למה זה מפריע לי? לא רק בגלל נקיפות המצפון שלי, כן יש לי נקיפות מצפון.
הייתי תמימה מדי, גלויה מדי, חשבתי שאני ממציאה את הגלגל…. אולי הייתי צריכה גם אני לטייח, לא לספר, לשמור על דיסקרטיות.
שירה הייתה נכנסת לסמינר רגיל, לומדת עם 50 בנות בכיתה, מוצפת, נאבקת, מתמודדת בקושי, ונשארת "נורמלית".
כן, אני זוכרת איך היא לא התקבלה לשום סמינר רציני, אולי הייתי צריכה להיאבק יותר, להפוך עולמות…
ואין מי שיכול לעזור ואין מה, קיוויתי שתהיה יותר מודעות, יותר פתיחות, שאנשים יתחילו להבין.
הם לא.
"מה הם מציעים?" שואל בעלי, כי הפגישה הייתה בנוגע ללימודי המקצוע של שירה, היא כל כך קיוותה להיכנס להתמחות רגילה, ללמוד עם כולם סוף סוף…
"ניסיתי להסביר להם שאין לי עניין בלימודי הוראה"…
"הם מחייבים הוראה?" בעלי שואל.
"יותר גרוע, הם מחייבים מטפלות. אולי יתנו לה קצת קורסים בגרפיקה כמו שהיא חולמת"…
זה לא פייר. שירה מסוגלת, יש לה גישה טבעית למחשבים שלי אין, טעם עיצובי מעולה, אפילו האנגלית שלה ברמה גבוהה מאוד.
למה היא לא יכולה ללמוד במסלול העיצוב הרגיל של הסמינר? עם כל החידושים וכל התוכנות הכי עדכניות.
נכון.
כנראה יהיה לה קשה עם שיווק, קשה להציג רעיונות ללקוחות ולשכנע אותם.
אז מה.
היא יכולה להיות גרפיקאית במשרד כלשהו, ביצועיסטית נהדרת וליהנות מהערכה וכבוד.
היא לא חייבת להיות עצמאית.
הפעם אני אלחם יותר, מבטיחה לעצמי.
הפעם אהיה תמימה פחות.
הפעם אני לא אתן אמון עיוור במערכת, לא אהיה כל כך נאיבית.
לא אתן אמון מלא בכל אדם שעומד מולי.
כמה עצוב שהמסקנות האלו נכנסות תחת הקטגוריה של "מה יכול לעזור לי"…
"טוב, רוצה לשמוע משהו מצחיק?" בעלי מנסה לשפר לי את המצב רוח…
"רובינשטיין ניגש אלי היות אחרי 'מעריב' והציע לי את אדלר לאברימי."
"אתה רציני?" אני קצת בהלם, "אולי זה סתם רעיון שלו, הוא כנראה לא יודע שהם כבר נפגשו וזה ירד…."
"סיפרתי לו, הוא אמר שהוא בודק את זה, ושאם הפגישות היו כל כך טובות אז אולי שווה לבדוק את זה שוב."
"לא רוצה," אני אומרת. העלבון מכה בי שוב. "מילא כשאנשים מבררים מראש, אבל כשמתחמקים בשלל תירוצים אחרי שהם כבר נפגשו… אברימי נפגע כל כך…"
"גם את," אומר בעלי, "גם אני. אבל אנחנו יודעים איך אנשים מגיבים, זה לא חדש, יש כל כך הרבה בורות וחוסר ידע, כל כך הרבה פחד… אולי הם התחרטו, אולי הבחורה כן מעוניינת, תני להם ליהנות מהספק."
הפלאפון של בעלי מצלצל. רובינשטיין זריז ממש.
"אדלר רוצים לנסות שוב," מעדכן בעלי. "הגברת הצעירה לא מוותרת, היא רוצה לתת לזה עוד צ'אנס, הם שאלו וקיבלו ברכה…."
האגו הפגוע שלי עדיין מיילל, למה הם לא שאלו קודם? פתאום הם נזכרו להתחרט….
אבל יש גם שמחה והתרגשות כזו.
"אתה מדבר עם אברימי."
"אם הצלחתי לשכנע אותך…" בעלי צוחק.
פתאום יש לי חיוך ענק על הפנים.
אני מרשה לה,
מרשה לתקווה למלא לי את הלב…
לתגובות, בתיה: [email protected]
אין לי מילים.
כל כך מובן וכל כך מרגיז ועצוב
והסוף שמח..!
את כזאת אישה מדהימה!!!
אוףףףףף זה עצוב שכולנו נופלים בזה.. שגם אנשים כמוך שעשו כזאת דרך ארוכה, עדיין מנחם ונותן להם אושר אישור מהסביבה…