פרק 11: "למה כיתת תקשורת???"

"אחותי הגדולה

אחות מועילה

מעירה לי בנזיפה 

ביד תקיפה…"

דוידי מכור לסיפורים.

אוהב כל כך לשמוע, בכלל לא משנה מה, אבל אני זקנה מידי בשביל לעזור לו עם כל הקווים הטלפוניים.

"אמאאאאאאא!!!", צרחות, "זה התנתק לי, לא שמעתי, תהילה בדיוק צעקה על אילה, הן מפריעווווות ליייי…"

נלאתי מלנסות להבין איך אני מחזירה לו דקה אחורה.

"לא! את זה כבר שמעתי!!!"

התעייפתי.

קנינו נגן ואוזניות והעברתי לו את כל הדיסקים לילדים שהיו לי על המחשב, והיו לי…

ר' אלתר, לאה פריד ושרה קיסנר, שרה זילברברג, גם כל השירים של יהודים הם בני מלכים.

הייתי צעירה, הבית היה יותר שפוי.

חמישה-שישה ילדים ישבו ואכלו חביתה וירקות חתוכים ושמעו את כל הסיפורים של פעם.

כן, גם את "הילד שניצל" ו"מוישק'ה והפריץ".

תמיד ניסיתי להסביר להם איך היה נראה טייפ שחור שולחני של פעם ומה זה בכלל "קסטה"…

דוידי התמכר, ולי נהיה קצת שקט, חוץ מהעובדה שלא שמתי לב שאפשר לשמוע בנגן גם בלי אוזניות – יש לו רמקול מובנה.

אז צנזורה על האוזניות, ועל התלונות ש"זה מגרד, וסותם לי את האוזן, ומציק לי, רק האוזניות של תהילה נוחות לי…"

זה מה שחסר לי, שהוא יבקש מתהילה את האוזניות…

הוא מסתובב עם הנגן כל היום, ולמד בסוף לבד להעביר אחורה וקדימה, ולעבור מתיקיה לתיקיה.

כשהבנים מגיעים, אני רואה אותם מחייכים בנוסטלגיה…

"זה לא פייר", אמרתי פעם לאברימי ומאיר שדקלמו את הסיפור התורן יחד עם הנגן.

"זו אמורה להיות הנוסטלגיה שלי, אני גדלתי על זה…"

"גם אנחנו", הם מחו.

"כן, אבל אני זקנה, מותר לי להיות נוסטלגית, אם גם לכם וגם לי יש את אותה נוסטלגיה, מה זה אומר עלי? שאני קשישה, לא סתם זקנה?…"

כולנו צחקנו.

זה היה רגע מתוק, רגע שמזכיר את הדברים הקטנים הטובים.

השנים ההם עם שישה ילדים צפופים, היו תובעניות כל כך… כמה קל לנו לזכור את הפעמים שאיבדנו סבלנות, את הבלגן שחגג, את נקיפות המצפון המיותרות על הפעמים שהם רצו ללכת לגינה ולא היה לנו כוח…. הפעמים שהם ביקשו סיפור ארוווך לפני השינה, ואנחנו אמרנו "לא עכשיו! עכשיו לילה טוב וזהו! ושיהיה פה שקט כבר…."

פתאום את מבינה, שאת בסך הכל אמא טובה…

"אחותי הגדולה,

אחות מועילה….."

דוידי מסתובב עם הנגן, והשיר התורן של לאה פריד ושרה קיסנר גורם לי לחשוב עליה, על אחותי הגדולה.

מירי.

יותר נכון, הגב' מרים שטרן.

מירי מורה בתיכון תורני, מחנכת בכל נשמתה ומאודה, מאלו שעושות את כל הקורסים בהשתלמויות על נוער בסיכוי, פיתוח כישורי למידה, טיפול בפוסט טראומה ועוד… – הכל בשביל הכיף שלה.

סתם. לא יפה לצחוק עליה. היא באמת מאמינה בשליחות החינוכית שלה, ומשקיעה את נשמתה בתלמידות, ומגדלת משפחה ברוכה לתפארת.

באמת.

מירי אחותי הגדולה.

כשהייתי עם פצפונים, היא הייתה תמיד שולחת את הבנות שלה – אפילו שהיא גרה בבני ברק ואנחנו בירושלים – עם קצת עוגות.

ו"איזו פשטידה טובה שהכנתי, יש גם כמה סלטים לשבת, הם טובים בהקפאה, שיהיה לכם. תשלחי את הילדים עם שרי שלי לגינה ולכי קצת לנוח, בשביל זה היא באה…"

שרי, אחיינית המהממת, קיבלה במקביל הוראות מפורטות, לגבי ארגון המטבח והמהומה בסלון ואיך להציע לי לגהץ קצת…

אחותי הגדולה. תמיד הרגשתי בנוח להתבכיין לה, היא הייתה מכילה, מקשיבה, ומשמיעה קולות של השתתפות בטלפון, וכשאני גמרתי לשפוך היא הייתה בעדינות מנסה "להכניס לי קצת פרופורציות" כהגדרתה.

זה היה נוח ונעים כשהתלבטתי, כשחשבתי שלשירה יש קשיים חברתיים כי היא לקוית שמיעה, וזהו.

כשדוידי צרח בגיל שלוש היא הזכירה לי את "גיל המרי הראשון", ואת "אל תדאגי, הרבה ילדים עם בעיות תחושה לומדים להסתדר בסופו של דבר… אילה בסך הכל ילדה נהדרת, לא בטוח שזה היה חכם כל כך לתת לה ריטלין בגיל כל כך מוקדם… חיים ימצא את מקומו, הוא ילד של חיידר וסך הכל לומד בסדר".

מירי מאמינה בסדר.

מירי מאמינה שאם רק שומרים על מסגרת יציבה הכל נשאר בתוך התמונה.

זה לא שהיא לא מבינה קשיים, גם לה יש כמה, בת אחת חלשה ממש בלימודים, זוג נשוי כבר שש שנים בלי ילדים. וכל נכד שנולד לה מהזוגות האחרים מביא איתו שמחה והמון התמודדות עם הזוג הזה שמחייך תמיד ואומר ש"הכל בסדר" ולא משתף בשום דבר, גם לא בצער ובכאב, ואי אפשר כמעט לדבר אתם…

מירי אוהבת לטפל בבעיות בשקט ובדיסקרטיות.

"למה כיתת תקשורת???"

"למה ששירה לא תלמד בסמינר רגיל וטוב??"

"איפה?", שאלתי אותה אז בזמנו, "יש לך סמינר שמוכן לקבל אותה להציע לי??"

היא הייתה מודעת לבעיה, אבל התקשתה להסכים עם הפתרון.

"אולי לא הייתם צריכם לספר על האבחון, סך הכל היא הצליחה ללמוד ביסודי…"

"כן", אני עונה, "עם המון עזרה, שהיא לא תקבל בסמינר לצערי. ולמה נראה לך שהסמינרים לא יבררו עליה??"

ולמה נראה לך שהיא תעבור ראיון נורמלי, כמו כל הבנות? המשכתי לעצמי בלב, היא תנאם למראיינת על כל מיני נושאים לא קשורים, ותשפוך כל כך הרבה מלל אסוציאטיבי, וזה רק בתנאי שהיא תגיע בכלל לראיון, שיזמינו אותה, המשכתי את השיחה עם עצמי בלב.

מירי לא אוהבת שאני מדברת ככה על שירה.

"שירה בסך הכל ילדה נהדרת, חמודה, טובת לב, ומוכשרת כל כך…. היא בכלל לא ממצה את היכולות הלימודיות שלה בכיתת תקשורת."

נכון.

לצערי.

זה עדיין לא אמר שהיא בחורה נורמלית.

אבל אסור להגיד את זה למירי…

מירי חושבת שאני מגזימה, שאני מוציאה את הקשיים מפרופורציות. 

"את חייבת לתת יותר דגש לחוזקות של הילדים שלך."

לא יכולה לא לשתף את מירי בחיים שלי, יודעת שלפעמים היא צודקת ויש סיטואציות שאני נתפסת אליהם יותר מדי, ועדיין, עם כל ההבנה שלה והעזרה והתמיכה שלה אני מרגישה שהיא לא באמת מבינה עם מה אני מתמודדת.

מירי מתקשרת בקול עליז:

"מה את אומרת? אולי שירה באה אלינו לשבת? אני רוצה לחגוג השבת ללאה שלי."

לאה, במלרע, היא בת הזקונים.

"גם הבת של ציפי תבוא, והבנות של שלוימי, יהיה נחמד…"

אני שותקת לרגע, מכירה בנדיבות של ההצעה, מכירה גם בעובדה שהבנות של שלוימי מתעלמות משירה באופן שיטתי בכל שמחה משפחתית ובכל מפגש. מרוב שהן מתעלמות משירה הן גם מתעלמות מתהילה סתם, בעצם גם מאילה שקטנה מהן בשנתיים, זה כאילו לא לכבוד שלהם.

"תסתדרי עם כל ערימת בנות הזו?" אני מנסה להיות דיפלומטית. לא לדבר בפירוש על לאה שהיא באמת מדהימה ומנסה בכל מפגש להכניס בעדינות את שירה לעניינים ולא ממש מצליחה. אני רואה איך כל חתונה, כל אירוע, היא קוראת לשירה להצטרף לשולחן של הבנות דודות, ואז מגלה אחרי כמה זמן שהיא נשארה אתה לבד, אז גם היא בסוף מסתלקת בעדינות והולכת לחפש את החבורה העליזה שנעלמה…

"חשבתי שתהילה לא תרצה לבוא"… אומרת מירי בטון מתנצל.

שתינו יודעות שהיא צודקת, תהילה לא תיסע לשבת ביחד עם שירה, אין סיכוי.

"אני אשאל את שירה", אני מסכמת, יודעת שזו טעות. שירה תרצה לנסוע. שירה מנסה כל פעם מחדש.

לפעמים אני מקנאה באופטימיות שלה.

בתמימות, באמון הבסיסי הזה שהיא נותנת בכולם.

מצד שני, כן, יש צד שני –

כאב הדחייה מכה בה כל פעם מחדש.

לתגובות, בתיה: [email protected]