’’זה ילד שאף אחד לא רוצה אותו’’

זה היה בוקר ירושלמי חורפי. טיפות כבדות דפקו על המטריות שלנו, על השביל המרוצף, נקשו איתנו על החלון. דפקנו, נטלי ואני על דלתו של בית פרטי יוקרתי עם גג אדום, חיכינו זמן רב והקשבנו לקולו השוטף של הגשם.

נחמה הופיעה בסוף, בפסיעות קטנות וכבדות  ודלי עבור המטריות בידה.   הבית מבפנים, דומם ויפה, מלא יצירות אומנות וחלון גדול קרוע אל הנוף הפתוח של ירושלים, קידם אותנו בשקט עמום.

’’טוב שבאתם’’, אמרה לנו, מבטה כבד, קולה עייף. היא חיכתה לנו. התקשתה לישון בלילה. ’’לילדים סיפרתי שתבואו, אבל לאשר לא סיפרתי.’’

אשר, מהר למדנו, היה האח הגדול.

דמותו ליוותה את סיפורה של נחמה. סיפור קטוע, לא רציף, לא קוהרנטי. סיפור שאינו יכול לשמש כעדות להיסטוריונים; סיפור שכולו עדות וכולו אצבע מאשימה על דמותו של ילד שורד שואה, על סיפור החוויה  של טראומה ילדית קולקטיבית.

נחמה כעסה על אשר.

נחמה שיבחה את אשר.

נחמה האשימה את אשר.

נחמה אמרה שאשר מוכשר וחכם וניתן לסמוך עליו, תמיד.

נחמה קשורה היתה אל אשר בכל נימי נשמתה, סיפורה היה סיפורו;

נחמה, בזאת לא היה ספק,  חיה עם אשר בקונפליקט מתמיד, כבד ודומיננטי, שצועק בתוכה.

תוך ניהול ראיון מורכב לא הייתי פנויה להבנה מיהו אשר עבור נחמה, רק כשיצאתי זה היכה בי.

הקונפליקט העצום של נחמה מול דמותו של אשר תאם את הדיאלוג הפנימי העלול להופיע במסגרת מערכת יחסים בלתי פתורה בין ילד להוריו, או לייצוג המופנם של הוריו;

אבל אשר, היה נער רך בן שתים עשרה.

נחמה היתה ילדה בת חמש.

ואשר היה האח הגדול, הכל-יודע, שנדד איתה בתוך האימה של טרנסניסטריה, שהצליח להשיב אותה משם בשלום ולעלות איתה לארץ.

אבא ואמא, היו זיכרון רחוק, כמעט חסר צבע.

היה רק אשר שעלה איתה לארץ וזנח אותה בפנימייה לבנות, ובא לבקר, לפעמים.

אשר היה האח שנדרש להיות לאב ולאם לילדה בת חמש, כשעוד לא נהיה לבר מצווה, אפילו—

והכעס העצור, האהבה, האמביוולנטיות – הן ששיקפו ללא מילים, ללא שפה, את ההורות שמילא עבורה, הורות חסרה של נער; שיקפו את הגעגוע שלה לדמות אב, לדמות אם, היא לא ידעה לומר את זה. היא חיפשה את זה אצל אשר, שלא יכול היה כמובן, בשום אופן- לספק את הצורך הבסיסי הזה כפי שהיא היתה צריכה, כפי שהגיע לה בצדק, כפי שלא ידעה ולא תדע, עד היום…

ואת הילדים האלה, שגדלו על ריק, שדרכם התפתלה ללא מבוגר שיגע ויחזיק, אפשר לפגוש גם היום, ולגעת, עד עכשיו, בכאב.

לא כל שורד שואה עבר את החוויה הזאת. ישנם ילדים ששרדו עם דמות אב, אם, או מבוגר בן משפחה תומך. ישנם ילדים שנאספו על ידי חסידי אומות עולם, או מוסד ילדים משקם יוצא מן הכלל בסיום המלחמה, וחוו אהבה בתקופה הקריטית שבנתה בהם ערך עצמי, שזקפה להם גב, שהאירה את חייהם.

אבל היום נדבר על מי שלא. על ילדים שנשמטו בדרך, שלהם לא היה. על ילדים שמסיבות רבות מדי גדלו בתוך ריק, והריק הזה, לאורך השנים, המשיך והלך איתם.

על האנשים המדהימים האלה שיושבים להתראיין, ומבטם בסוף העדות נראה תמיד, איכשהו, אותו דבר; זו החזרה לאחור, זה הגיל הרגשי של החוויה;

זה האובדן שפגש אותם שם, ונשאר בתוכם עד היום.

על משה מהולנד, שנדד בין חמש עשרה (!) משפחות מאמצות בזמן המלחמה, וכל פעם שהועבר למקום אחר, הבין שהמשפחה המצילה אינה רוצה בו. הוא ילד רע. הוא עשה משהו רע כל כך, ואינו יודע מהו.

על פנינה, בת שמונה. נותרה לבדה לאחר חיסול הגטו, ונמצאה על ידי דודים שמאמצים אותה ולא ברצון; ונוטשים בלילה אחד, מותירים אותה לבדה וחוצים את הגבול למדינה שכנה. פנינה מתעוררת בבוקר לדירה ריקה…

פנינה היקרה שמתפללת על כל הילדים שנותרו יתומים לאחר ה-7.10 ומסבירה לי, שאינה יכולה לישון בלילה כשהיא חושבת על אותם ילדים. ’’את יודעת מה זה ילד יתום?’’ היא שואלת אותי, קולה רועד, ’’זה ילד שאף אחד לא רוצה אותו’’———-

על אסתר שחוותה פירוק לאחר פטירת הבעל, ורק בתום עבודת חקר על סיפור השואה המושתק שלה הבינו בני המשפחה את עוצמת האובדן והזעזוע שחוותה, אובדן אותו החזיק רק הבעל. ולאחר מותו, לא היה מי שיאסוף את החלקים השבורים בעברה, וכוחה לא עמד לה יותר…

הילדים האלה מהווים לכאורה קבוצה מובחנת שמלבד הטראומה של השואה – לא חוו שנים ראשונות מחזיקות של גדילה עם הורים. אלה ילדים שיצאו אל החיים ללא כל מטען, חוו את המכות ללא כלים להגנה עצמית נפשית ונאלצו לבנות את חייהם לאחר מכן, כמו כולם אז, לבדם. עם סוללה ריקה.

**********************

’’מאד התגעגעתי לאמא… פתאום אתה לבד… הייתי ילד קטן ממש, אבל הייתי עצמאי כבר…" אומר אליהו יקיר, שהופרד מהוריו בגיל ארבע ונדד לבדו (!) עד הגיעו לארץ ישראל;

”מאד חסרה לי אמא… עד היום אני מחפש אותה”… הוא מודה בגיל 93.

הילדים האלה, שאיבדו החזקה הורית עוד לפני שרכשו שפה לעבד את זה; שלצד האובדן הקיומי הזה לא היה איש שיקלוט, שיאסוף, שיהיה שם כדי לחבק, כדי להגן;

הם ראויים לקטגוריה משלהם. להבנה אחרת.

ישנם המפקפקים בעדויות של ניצולי שואה שהיו כה צעירים בעת שחוו את האירועים. והתשובה לאותם אנשים היא: העוצמה של השואה נמצאת בעדויות האלה בדיוק. הלא קוהרנטיות. חסרות הארגון. המקוטעות, נעדרות רצפי הזיכרון. עדויות כאלה מעידות על פגיעה ברמה עמוקה; זו הפגיעה  שנגרמה לילדים האלה,  שמונצחת היום, לדורות.

אז למה לדבר על זה, בעצם…

כדי לדעת. כדי להבין שהאנשים עם הכאב הילדי העצום הזה חיים בתוכנו. שהחסר, לרבים מאד מתוכם, לא ”עבר” עם השנים; אולי להיפך.

ושיש לנו האפשרות, היום, להקל רגשית, בעצם זה שנפתח  עיניים סביב;

שנפגוש אותם, את הילדים הקטנים שאיש לא ראה בדרך קשה כל כך,

שנעצור רגע ונבין את גודל החסר;

שנראה אותם, אולי בפעם הראשונה;

שנושיט יד להחזיק.

—

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il