נקיפות מצפון הן כמו דקירות בלב, כמו בולען בבטן. כמו משאבה סמיכה. איך זה בשבילך נקיפות מצפון? איזו מטפורה היית נותנת לזה? מה שבטוח שזה לא כיף גדול כשהן מגיעות.
אחרי שבפעם הקודמת דיברנו על האשמה, או ליתר דיוק: אשמה חיצונית, הפעם נדבר על אשמה פנימית.
הצד הצפוני של הציר שלנו מתחיל, כזכור, באשמה פנימית או במילים אחרות – רגשות אשמה.
זוכרות את השוטר הפנימי שדיברנו עליו בטור על חמלה עצמית? נעים להכיר, זהו מקומו. אשמה עצמית היא הרבה פעמים השוטר שמלקה ומייסר אותנו על כך שאנחנו לא בסדר.
במקום אחריות בריאה: נקיפות מצפון
נתחבר רגע לנקודת המוצא – האחריות – עליה דיברנו בפעם הקודמת ומשם נמשיך. אמרנו שהמצב האופטימלי והמאוזן הוא האחריות, וכאשר תחושת המסוגלות וממילא האחריות נעלמות לנו הרבה פעמים נרגיש בהלה וחוסר אונים.
במקרה כזה עלול לקרות דבר מעניין: הנפש מתעלת את המשאבים שלה שאמורים להיות מופנים להתמודדות – לכיוון של הלקאה עצמית, ואז האנרגיה הנפשית פונה לכיוון הלא נכון.
במקום לבדוק איך להתמודד עם המצב בצורה בריאה, אנחנו מרגישות אשמה ו'אוכלות את הלב', מוצר לא ממש טעים לאכילה…
אפשרות נוספת היא שנחוש אשמה באופן כרוני, כזו שהופכת להיות חלק מהאישיות שלנו, בגלל החינוך שקיבלנו או בגלל חוויות חיים שעברנו בתור ילדות.
אם כילדה חינכו אותי בנוקשות ובקפדנות יתרה, יכול להיות שסיגלתי לעצמי את רגשות האשמה כדפוס שמגן עלי מפני הכעס הבלתי נסבל של ההורים. וכשאני אומרת בלתי נסבל, כוונתי לכעס שקשה להכיל מרוב העוצמה שלו. במצב כזה אני אחווה גם חרדה מלטעות או חרדה ממעשה מסוים, במידה והסיטואציה חזרה על עצמה הרבה פעמים, כלומר שעשיתי את אותו מעשה הרבה פעמים וקיבלתי בחזרה כעס חריף שוב ושוב.
איך שומרת עלי החרדה? החרדה מונעת ממני מלעשות את הטעות שוב כי אני לא רוצה לסבול שוב את הרגש הנוראי הזה – אשמה. כשאני חרדה מספיק, אני דרוכה מספיק כדי לא לחזור על הטעות וממילא 'ניצלת' מהכעס/ האשמה.
האפשרות האחרת היא ש'קיבלתי על הראש' הרבה מהמבוגרים שסביבי, לאו דווקא מההורים. אם ההערות והגערות היו באופן שמעורר בושה, אני אפתח רגשות אשמה, שכן האשמה והבושה הן אחיות. כשאנחנו מתביישות במעשה שלנו אנחנו גם מרגישות אשמות, הרי הקול הפנימי שלנו אומר לנו: 'איך עשית את זה?! מה חשבת לעצמך?!' וכו'. בדרך כלל זה מגיע עם עוד ארסנל של משפטים חריפים שפוצעים אותנו : (
מה עושים הרבה פעמים כדי לברוח מאשמה עצמית? אחריות יתר! לוקחים אחריות על כולם והרבה. מתוך מחשבה שאם אני אצליח לנהל את האחרים ולגרום לאנשים לעשות/לחשוב/להרגיש מה שצריך ולא לעשות טעויות, אז לא יהיו בעיות, למרות שבמציאות אין לי שום דרך לשלוט ברגשות/ מחשבות או במעשים של אחרים, וכשאני מנסה לעשות זאת אני נכנסת למתח, לתסכול ושוב – לחוסר אונים. כדי לעזור לעצמנו להוריד מעלינו אחריות מיותרת צריך ללמוד להפריד, עוד נדבר על זה בהמשך בעז"ה.
לחנך ילדים לאחריות, לא לאשמה
נתייחס כעת בכמה מילים לעניין האשמה והאחריות בחינוך ילדים. איך מחנכים ילדים לאחריות ולא לאשמה?
נעשה זאת דרך סיפור. למיכאל בן השש צעצוע חדש, אטרקטיבי, צבעוני ויפה. מיכאל נכנס לסלון ורואה את אלי אחיו הקטן משחק במשחק החדש. מיכאל רץ לאלי וחוטף מידיו את המשחק ומכה אותו מנה אחת אפיים, בעוד האחרון פותח בסדרת יללות רמות. מבלי לדון בשאלה האם מיכאל צודק ברור לכולנו שהוא לא היה בסדר בכך שהרביץ לאחיו.
מה תהיה תגובתה של אמא? איך מגיבות אמהות בדרך כלל? נחלק לפי הדפוסים הנ"ל:
האמא הרכה: 'מיכאל למה הרבצת לאלי? זה לא יפה. אלי לקח לך את המשחק? זה לא בסדר.' היא מרגיעה את אלי וממשיכה את היום. מה מבין מיכאל? אמנם אמא אמרה שזה לא יפה להרביץ, אבל היא התנהגה כאילו זה בסדר, הרי אלי לקח לי את המשחק, הוא התחיל. יש כאן איפשור מצד האמא להטיל את האשמה על הילד ש'התחיל' במריבה בכך ששיחק במשחק לא שלו, במקום להחזיר לילד שהרביץ את האחריות על הידיים שלו.
האמא המייסרת: "מיכאל מה עשית? תתבייש לך! לא מרביצים! רק ילדים רעים מרביצים!" עם יד על הלב, איך הייתן מרגישות עם צעקות כאלו? הייתן מחפשות את הסדק הקרוב ברצפה… די מובן שילדים שגדלים לצעקות כאלו, יגדלו עם רגשות אשמה. סגנון דיבור כזה מעורר אצל הילד בושה על עצם קיומו.
האמא המחנכת: 'מיכאל זה לא בסדר שהרבצת לאלי! (הבעת מורת רוח) אני מבינה שאתה כועס עליו, אבל זה עדיין לא מצדיק את מה שעשית (ראיית המקום של הילד תוך שלילת הלגיטימציה למעשה) אתה יכול לבקש מאלי את המשחק או להגיד לאמא אם אתה לא מרשה לו (הצעת אפשרויות אחרות), עכשיו בגלל שהרבצת לא תוכל לשחק במשחק שלך בשעתיים הקרובות/עד מחר". הפעולה של האמא היא תוצאה ישירה של המעשה, בתור מחיר של המעשה ולא כעונש, בדומה למה שקורה לנו בחיים. גם בחיים אנחנו משלמים מחירים על הבחירות וההחלטות של המעשים שלנו. וחשוב לשים לב שכל זה לאחר שאמא נתנה לגיטימציה לרגשות הילד אבל לא למעשה.
אם נסכם זאת, גם כשילד טועה, הוא צריך להרגיש שאנחנו רואים את המקום שלו ואת הסיבה שהובילה למעשה. אנחנו נותנים מקום לסליחה ולחרטה אבל גם נותנים מקום להשלכות של המעשה באופן כזה שייווצר אצל הילד קשר ברור בין מעשה לתוצאה, בין המעשים והבחירות שלו לבין התוצאות שלהם והבנה שהוא זה שאחראי להם. והכי חשוב – לתת אפשרות לתיקון ול"כפרה" בסוף.
לסיום – תכל'ס, מה עושים עם כל זה?
קודם כל – מודעות והפנמה, זה שלב ראשון בדרך לשחרור פנימי.
בודקים איפה אנחנו על הציר, מציבים סימני שאלה ומתחילים לשים לב לעצמנו. מנסים לזהות בעצמנו משהו מדפוסי החשיבה שדיברנו עליהם. אם זיהינו את עצמנו וכבר יש לנו תשובות – עושים עבודה פנימית כדי להגיע לאיזון.
נזכור את הקשר בין אחריות מאוזנת לחמלה עצמית- כשאני מבינה את המציאות לאשורה, מבינה שיש בי יכולת, יש לי אחריות אך אני בת אדם – מוגבלת ומועדת לטעות, אני מבינה שזה בסדר אם טעיתי אבל באחריותי לתקן.
________________________________________________________________________________________________________________
פוגש אותך 💛
קראתי פעם במטבח ציבורי משפט:
'לכלכת?
אתה לא מלאך.
לא ניקית?
אתה לא בן אדם.'
כמה ממחיש. לסכם במשפט אחד את כל מה שדיברנו…
הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.
מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.
בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.
לפרטים נוספים: 1993slm@gmail.com | טלפון: 052-7609808
נשתמע!
תגובה אחת
וואו איזה טור, נהניתי מאד!
עושה סדר , נותן הגדרות והמון חומר למחשבה.
תודה רבה