אנשים חושבים
שחטיפה
זוהי מילה אבסולוטית.
הם חושבים שלהיחטף
זה להיזרק לתא מעצר ריבועי או
למנהרות פרא איומות.
הם רואים דמיון שבו
חבלים חבלים. אזיקים
מברזל.
ויד השומרים מתהדקת בכל רגע
ושניה.
והם צודקים.
כי זו החטיפה האוניברסלית.
החטיפה שאותה
כולם רואים ועליה העולם
שומע.
אבל יש,
חטיפה מסוג קצת שונה.
חטיפה שאין בה הבזקי ניצוצות של
אורה.
חטיפה שהיא מסוג הצרות
הלא יוקרתיות.
זאת חטיפה
של הנפש. חטיפה בלתי נראית
והיא גיהינום לא פחות.
לא אומר שאולי יותר, שמא אקבל מלקות
צעקות. ארבעים.
אבל יש חטיפה
ויש בה שבויים כואבים.
הם חיים מתים.
חיים את המוות בכל יום
נקברים תחת עצמם.
ושותקים.
אף אחד לא רואה אותם.
לא מאמין.
השיר הקודם של תהילה פורסם כאן.
23 Responses
תודה תהילה, שיר עצוב ונוגע.. ואכן יש הרבה 'צרות לא יוקרתיות'. כשאת מדברת על חטיפה של הנפש, למה את מתכוונת? לעלבון? למניפולציה רגשית? למשהו אחר בכלל? אם כמובן מתאים לשאול ומתאים לך לענות..
נראה שהיא מדברת על איזושהי מצוקה נפשית קשה יותר.
הכתיבה שלך מהממת
כל הכבוד לך על האומץ לכתוב
ותודה רבה ששיתפת!
אבל…
קצת קשה לי עם ההשוואה.
מצוקה רגשית היא קשה, מאוד קשה.
אבל כשיש אכן חטופים "אוניברסלים", קשה לי עם ההשוואה. זה שכל העולם שמע עליהם לא עוזר להם לשרוד בשבי.
סליחה, וחס ושלום לא מנסה להוריד מהרגשות שלך, אבל…
סליחה, לא מקבלת אותך.
צודקת , מזדהה עם התגובה שלך
מגיבה ל – 'מעירה'
מורגש שהשתדלת לנסח את דעתך בעדינות ובזהירות רבה
אבל כנראה שלא יצא לך להרגיש או להכיר מקרוב אנשים שחיים ומתמודדים יום יום שעה שעה עם מצוקה ריגשית/נפשית קשה
לצערינו יש ועוד איך שיש, אנשים שהם בבחינת 'חיים מתים'
וקושי רגשי/נפשי עשוי להיות בהחלט להיות סבל קשה יותר והרבה יותר מסבל פיזי
החויה של האדם היא הקובעת
מבלי חלילה להמעיט כמלוא הנימה מסבלם של החטופים 'האוניברסלים'
(שגם עליהם עובר מן הסתם סבל נפשי קשה)
ואני מבינה שתהילה התכוונה ל'חטיפה' – קושי נפשי גדול מאוד שנגרם ממישהו אחר,
ובמעשיו 'חטף' את החרות, את השמחה, את איכות החיים, את התמימות ועוד
מגיבה ל'פנים'
יש לי שתי קרובות משפחה עם דיכאון נטיה לאובדנות (מאובחן), אחיות עם אבחנה של OCD ועוד חברה.
מסכימה עם מה שיהודית כתבה.
ניסיתי להתנסח בצורה זהירה, אבל מתברר שלפעמים עדיף לשתוק.
תהילה
לא הרגשתי ברוך ה' ואני לא יודעת,
שומעת את הזעקה ומאמינה שמדובר בייסורים נוראיים
יחד עם זאת אני חוששת שהחטופים שלנו סובלים גם מחטיפה פיזית אך גם מחטיפה נפשית
מסכימה?
חרדות ופוסט טראומה…
קודם כל, היא לא התכוונה להגיד: הי, המצב שלי יותר גרוע משל החטופים. זה לא מבחנה למדד סבל.
היא התכוונה לומר יש פה אנשים שסובלים מסבל איום ונורא והם שקופים. אף אחד לא יודע את זה.
ודבר נוסף –
מה שכתבת על החטופים או כל בן אדם שעובר סבל איום ונורא אחר –
לא מדויק.
כי אדם עם חוסן נפשי חזק, יכול לשרוד גם מצבי קיצון בצורה סבירה.
ואדם עם נפש חלשה / חולה / שבויה כרגע – יכול לפעמים בקושי לצלוח את היום יום, ולפעמים חלילה להגיע למצבים קשים מאד.
תקראי בפוסטים המעולים של מירי קרון פה באתר, שהיא מתארת ראיונות עם ניצולי שואה,
איך שהיכולת של האנשים להשתקם אחרי הסבל, הייתה תלויה מאד במטען איתו הם הגיעו מהבית.
ככה שבהחלט ייתכן אדם שלא נחטף / עבר סבל חיצוני משמעותי – והוא עובר גהנום יום יומי עלי אדמות,
ואילו אנשים שעברו סבל נוראי – והם יצלחו ויצאו ממנו בצורה טובה (יחסית כמובן, כן?)
זה תלוי בנסיבות ילדות (השנים הראשונות, דמויות חזקות, התקשרות בריאה וכו' וכו')
וכמובן במרכיב גפשי גנטי וכו'.
בכל מקרה תהילה –
המון כוחות!
את כנראה כרגע בתקופה לא טובה, אבל אנשים יוצאים גם ממצבים קשים מאד….
שה' יהיה בעזרך!
תודה לכולכן,
חיממתן את ליבי.
ואכן, בכלל לא היתה כוונתי להביע שמצבי הוא רע משל החטופים
רק באתי לשים דגש על אלו שחטופים לנפש שלהם,
לעורר את העולם לזה. כי גם זה כואב.
תהילה,
התחברתי ממש,
מכירה מקרוב…
המון כוחות!!!
שיר עצוב, כואב ומבט קושי עצום.
ואולי…
נכון יותר לכנות את זה שבי ולא חטיפה.בפרט לנוכח הקונוטציות שעולות בתקופה שהחטופים הם נושא מדובר כ"כ.
להיות שבוי או אסור בחולי הנפש מעביר את התחושות הקשות ומשקף את עוצמת הכאב מבלי שיפוטיות מה רמת עוצמתן בסולם הכאב (אם יש בכלל דרך למדוד…)
זה נשמע שהכותבת מתארת התעללות יומיומית
אולי בסגנון אלימות במשפחה…..
ושלא נדע – לעיתים מדובר באמת במקרים מזעזעים,
כמובן שאין מקום להשוות, (וכתוב בגמרא "ושבי קשה מכולם"…..)
בכלל, לא משווים ומודדים צער, התמונה מורכבת מכ"כ הרבה פרטים,
אבל השיר –
מדהים—
מיוחד, נוגע ועמוק,
כישרון!
תודה על השיתוף:)
כואב עד עמקי הנפש!!!
גם להיות שבוי בשבי כלי המשחית הטכנולוגיים, שאם תרצו ואם לא – פוגעים עמוק בנפש האדם!!!
גם זה – שבי קשה ונורא עד מאד!!!
וכמובן שאף פעם אי אפשר למדוד סבל וכאב, א"א להשוות בין סבל לסבל ובין אדם לאדם.
ברור שהחטופים במצב איום ונורא שלא נדע, אך לעולם לא נוכל להשוות שום דבר לשום דבר.
כי יש כ"כ הרבה פרמטרים למדוד ולחשב ולעולם לא נוכל לרדת למעמקי המעמקים של נפש כלשהי!!!
צריך רק להתפלל על כלל ישראל, כל אחד באשר הוא ועל מה שהוא סובל – גם בלי שנדע מה בדיוק!
ולהתחנן לגאולה השלמה בחסד וברחמים רבים ועם ניסים ונפלאות – עוד ברגע זה!!!
בכורתי כבת 8 אמרה לי:
אמא כשהגוף חולה אז הנפש מעודדת אותו.
ומי מעודד את הנפש כאשר היא חולה?
וואו, תהילה,
אני חושבת על כמה התגובות כאן מדגישות בעצם את הכאב שלך, כמה התחושות שקופות ואיך זה יכול להרגיש שאף אחד לא באמת רואה אותך. התחושה הזאת ש"זר לא יבין זאת".
לעיתים אני תוהה אם באמת אפשר לגרום למישהו מבחוץ להבין, אם יש דרך לתווך למי שלא חווה את יסורי הנפש הללו.
השאלה הזאת נשארת פתוחה… איך אפשר להסביר למי שלא הרגיש על בשרו מה זה כשהכול בפנים חלול, ריק ומת, ולא משנה כאן מה הסיבה.
כמה כוחות צריך, ממש כוחות על, רק כדי לקום בבוקר לפעמים.
התמודדות נפשית היא בודדה מאד, ועדיין סובלת מסטיגמה מאד רחבה שגם היא משפיעה מאד על הבדידות, אני לא יודעת אם לזה התכוונת, אבל כן רוצה להביא גם את המחשבה הזו
מתמודדי נפש הם קבוצה רחבה ומגוונת. רובם לא מדברים או פועלים בצורה חריגה, ולא מציגים התנהגות קיצונית משום סוג.
הקושי שלהם הוא לעיתים קרובות פנימי ועמוק מאוד,.
מתמודדים מכל תחום, ובפרט בתחום הנפש, שעושים עם עצמם עבודה, יכולים להיות האנשים הכי עמוקים, קשובים ומקרינים שאתם מכירים. באופן שלא היו מגיעים אליו אילולי התהליך הזה.
דמיינו מצב שבו כל סוג של לקות ראייה, כולל משקפיים אופנתיות עם מספר מינוס שלוש, היה נחשב לעיוורון מוחלט, ולא רק זה, אלא גם היו מתיחסים לעיוורון כמשהו שגורם לאדם לאבד צלם אנוש.
אני חושבת שבמובן מסוים זו התייחסות שעדיין רווחת כיום למתמודדי נפש, לצערי
מצד אחד לא כל התמודדות נפשית היא מחלה קשה, אבל גם מי שמתמודד עם קשיים מורכבים לא בחר בכך, וזכאי לכבוד והבנה כמו כל אדם…
התייחסות שמביאה כל כך הרבה הסתרה ובדידות אל ההתמודדות, (ובורות שמביאה קושי גדול ללא הצדקה בשוק השידוכים. אבל זה כבר נושא לדיון נפרד)
החלפת סמנטיקה מבלי לשנות את נקודת המבט לא תביא לשינוי אמיתי;
כל האסוציאציות שהיו מושלכות על הביטוי "חולה נפש" מושלכות כיום על הביטוי המכובס "מתמודד נפש" אז מה עשינו?
אני מקווה ומתפללת שנצליח יחד להגיע לשיח שמכבד ומבין את המורכבות של ההתמודדות הנפשית.
שנותן את ההערכה והכבוד שמגיעים בזכות ולא בחסד לגיבורים שנלחמים בשדה הקרב הנסתר של החיים,
שקמים ונופלים, נופלים וקמים, ונאבקים לקבל את המסלול שה' קבע עבורם באהבה.
כמו כולנו בעצם, לא?
שולחת לך חיבוק גדול, והרבה תקווה ואמונה. הלוואי שהחושך יתחיל להתבהר בקרוב!
תודה לכן
יעל –
המילים האלו שלך – "לעיתים אני תוהה אם באמת אפשר לגרום למישהו מבחוץ להבין, אם יש דרך לתווך למי שלא חווה את יסורי הנפש הללו".
כל כך מדויקות
כן, כי לבד כל כך אפילו שיש סביבה שתומכת
את ההרגשות, את כל מה שמתרחש בתוכי אף אחד לא מבין, וזה מביא ייאוש, כי איך אפשר לעזור לי אם לא הובנתי?
תודה לך על זה.
תודה על הדיוק תהילה,
עכשיו מבינה יותר למה התכוונת- לאו דווקא לסטיגמה החברתית אלא לתחושת הבדידות, אפילו מול אנשים קרובים שבאמת מנסים להבין
אני חושבת שזה קורה לרובנו בשלב של קושי וצער בחיים- לא משנה אם זה קושי של המתנה לילדים או בן זוג, קושי פיזי, נפשי, כלכלי…
מפגש עם מתמודדים מאותה כותרת שלך- יכול להקל מאד. אבל יכול גם להדגיש את החוויה הזו שאף אחד לא נמצא באמת בתוכי, עם הגוף הזה, הנפש הזו, החוויות האלה בדיוק. יכול לתת את ההרגשה ש"אפילו הוא לא מבין". וזה כאב גדול מאד.
כשטוב לנו אנחנו חיים עם המציאות הזו בשלום, אבל כשקשה- זה מוסיף עוד.
ורציתי כן לשתף אותך במשהו, לא יודעת אם מתאים לך לשמוע בשלב הזה בהתמודדות, אבל אולי…
קודם כל- על הקשר עם ה'. אני יודעת שיש שלבים בהתמודדות הנפשית שלא מאפשרים בכלל קשר עם ה', וזה מעמיק עוד יותר את הקושי והבדידות, אבל מקווה שהיום הזה יגיע לך בהקדם.
ואז כדאי לנסות לדבר איתו בכמה דקות של שקט, לצעוק אליו, או לשתוק. לספר ולומר לו- והוא היחיד שיכול להבין באמת. היחיד שמבין אותנו הכי מבפנים שאפשר. מבין אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מבינים את עצמנו.
ודבר שני- זו חוויה שקיימת, ויש ימים שהיא ממש מציפה, אבל מאחלת לך שיבואו במהרה ימים עם יותר אור, שבהם המפגש עם אנשים קשובים, רגישים ואכפתיים, ימלא את הצורך בהבנה, מקווה שכתבתי מספיק ברור…
ממש אוהבת אותך בלי להכיר אותך♥ את נשמעת אדם רגיש ומעמיק כל כך!
ואני מאמינה שבלי המסע הזה לא היית הופכת למי שאת, מקווה שיבוא כבר יותר אור, ושתצליחי להרגיש את זה גם כן
יעל,
תודה על כל מילה שלך.
את כזאת מיוחדת
ותודה על הנתינה מעצמך.
לפעמים מרגיש לי שמילים הן רק מילים
מילים יפות כאלה של חושך
ואז של אור,
על התגברות וקושי
מילים של תקווה שיש בעולם
ןזה מרגיש שזה רק מילים… מבינה?
לא מהבחינה שזה נראה חסר סיכוי שיתקיים,
אלא שפשוט יש מילים
אבל יש מציאות שונה ואין בה מילים.
מבינה מאד מאד מה את אומרת,
ואם תרצי לדבר בצורה יותר אישית- ממש בשמחה, מאשרת לשבי להעביר לך את המייל שלי:)
ובכל מקרה- מקווה שהמילים יתחילו להתחבר למציאות… ונראה שאת עושה תהליך עמוק של עבודה, מצדיעה.
מסכימה איתך כל כל מילה
כל חיוך כמה מאמץ הוא עולה
וכמה לא, הכל בסדר…
כל האנשים ממשיכים את חיהם שבפועל את נמצאת בצינוק בלתי נראה שמתהדק סביבך
עוד נראה גאולה❤️
תהילה יקרה,
קודם כל נוגע ללב מאד!
שבי הנפש הוא ייסורים יום יום שעה שעה,
כל אחת מאיתנו עברה שעות קשות ברגעים הראשונים של המלחמה,
מי יותר ומי פחות,
זה נגע בחרדה, בפחד, בהאשמה, בבריחה, בחוסר אונים, בכעס, בצער עמוק עמוק עמוק… והיתה צעקה!
עכשיו שנבין- יש הרבה אנשים סביבנו שחווים תחושות כאלו ואחרות עם עוצמות גבוהות בחיי היומיום שלהם,
והנסיבות לכך יכולות להיות שונות…
אז זה לא שבי? זה שבי! קשה מנשוא…
תהילה יקרה, העצה היחידה שיכולה להוציא אותך מהבדידות היא לדבר עם השם כל יום בשפה שלך, מהמקום האמתי שלך,
כי רק הוא שהוא ברא את נשמתך ונתן לך נפש רגישה ועמוקה יכול לתת לך נוחם
יכול לתת לך הרגשה ותחושה שאת לא לבד!
כי באמת את לא לבד!
יש מי שברא אותך במבנה רגיש והוא מכיר את נבכי נפשך יותר ממה שאת יודעת,
דברי איתו כל יום, ספרי לו, ותבקשי ממנו שישחרר אותך.
ודבר נוסף תהילה יקרה, תהי פתוחה לקבל עזרה מכל מיני אנשים ובכל מיני סוגי עזרות,
את לא יכולה לדעת מאיפה תבוא לך התרופה. לפעמים יש משפט שמישהו אומר שנותן לנו כוח איך להתמודד,
ממש משנה את החיים! ולכל אדם יש שעה! ותגיע שעת הישועה שלך! ואני בטוחה
שאת בתקופה מאתגרת שתצמיח אותך, ותמצאי ימים יפים יותר,
גם אל תחפשי לא להיות בודדה כי זה מחריף את הדבר.
מי אמר שאחרים צריכים להבין? מספיק לך שאת מודעת לעצמך ולקושי שלך ומקבלת
עזרה מקצועית, עם שאר האנשים תלמדי ליהנות איתם בחלקים שאין ביניכם פער! ואז לא תרגישי בודדה!
זה חשוב!
אלו עצות שאני נותנת לך מנסיון של ליווי אשה עם בעיה כזו!
הרבה הצלחה
תודה מרים היקרה.