לנצח את החרדה (לא את הילד!)

אם נתבונן במציאות בכנות, נגלה שרוב העימותים והחיכוכים עם הילדים בבית, מוזנים בעצם מחרדה! החרדה, היא היא האויבת הגדולה ביותר של הסמכות. רוצים דוגמאות?

היא אמרה שהיא לא תעשה את מה שאמרתי. ואם היא אכן לא תעשה?? איך אוכל להכריח אותה לעשות?

הוא מתעלם מאזהרותי. מה שאר הילדים חושבים? שאני אוויר?

היא מדברת בעזות ובחוצפה? היא חייבת ללמוד לקח! אחרת לאן היא עוד תגיע?

היא מרימה עלי את הקול! אם אשתוק ואתעלם, מחר כל הילדים בבית ידברו אלי ככה!

הספקולציות שלנו על מה יקרה אם כן ואם לא, מתעתעות בנו ובתגובות שלנו, והן אלו שמשפיעות על התוצאות.

רגע של בירור על המחשבות שמאחורי היחס שלנו לחוסר משמעת, בירור של המושגים הירארכיה, ערך עצמי חינוך ומנהיגות:

 האם המעמד שלי שואב את נוכחותו מהסכמת ילדי או שיש לו תוקף בפני עצמו?

ודאי שלא, ה' מינה אותי להיות האמא בבית, ואני קובעת, מחליטה עבור ילדי, אני גם מובילה ומכוונת אותם, שום תגובה של ילד לא תערער את המציאות הזו. "אל ההורים מדברים בדרך ארץ" זו אמירה, עם אמת ורוגע, היא מציבה את קנה המידה ולא נבהלת מזה שמתרחקים ממנו.

אנחנו מחזיקים בתודעה שלנו את הידיעה שילדים לומדים לפעמים בדרך של התנסות וטעיה, ואנחנו כאן בשבילם, להסביר, להדריך, לדרוש ולצפות, יש לנו זמן ואורך רוח להכיל את המסלול הזה בידיעה ש-70 ייפול ילד וקם. אם ברור לי ה"קם" הזה, הוא בוודאי יקרה לבסוף, ורף החרדה שלי יצנח פלאים הרבה לפני כן. תוכלו להתבונן ביחס הסלחני יותר של אימהות ותיקות למשובות ילדות מכל מיני סוגים, הן יאנחו בהשלמה אבל יגידו לעצמן, "אנחנו מכירות את זה". "זה יעבור". עולמן שחרב עליהן כשקבלו את התלונה הראשונה מהגננת, מחייך אליהן בנוי ויציב כשהן אומרות: "כן הוא בהחלט שובב, זה לא נעים אבל גם לא נורא, מה את מציעה לעשות?"

זה עיקרון שחייבים לזכור: כל הידרדרות הכי חמורה שנראית, יכולה לעבור, להתייצב ולהשתפר פלאים, בעיקר בעזרת השלווה וההכלה שנאמץ לעצמינו. אל תיבהלי, אל תזדעקי, ואל תחרדי, הישארי רגועה והגיבי מהשכל בלבד. זה החלק שלך בסיפור. אם תעשי את שלך, הם, ילדייך יעשו את שלהם.

האם הערך שלי נגזר מיחס הילדים בבית? או שאני מכירה בו אוהבת אותו ושמחה בו בלי קשר לכישורי השליטה שלי?

כאן הכי עובד הוא המשפט הטרנדי: "זה שלה". היא מתנהגת כך כי עדיין לא למדה, היא מנסה אותי, יש לה דפוסים, לא בטוחה ולא סומכת, ועוד סנגוריות לרוב שיגרמו לי לרחם ולא לכעוס, לחמול ולא להיעלב. עבודה פנימית על הכרה בערך וסקירה עצמית של כל המעלות והחוזקות שלי, יתנו לי כוח ומורל גבוה שיתדלק את השלווה שלי גם בעין הסערה, ויאפשרו לי להגיב בביטחון, מהשכל ולא מהבטן. הסביבה שלי תעריך אותי יותר אם לא אלחם על המעמד שלי ועל זכויותי להחליט ולנהל, "אני יודעת שאני אמא טובה, הכי טובה עבור ילדי, כי כך ה' ברא אותי עם האופי המאפיין אותי עבורם" אם תהיי בטוחה בזה, תגלי ששכנעת את כולם…

האם חינוך זה שליטה?

לא. חינוך זו נוכחות מבוגר, השגחה, היכרות עמוקה, ידיעת המציאות, הצגת הדרישה, אפילו שוב ושוב ללא תוצאות, וערמות של ביטחון, שלווה וסבלנות. אה, וגם סקרנות. הרבה יותר יעיל לילד מבולבל, לראות אותנו סקרנים לגבי המסלול שלו, הבחירות שלו, עוקבים, מצפים ומאמינים מאשר כועסים, מתוסכלים וחסרי אמון. הדרך היא שלו, המעקב אחריה הוא שלנו. הר' שטיינמן זצוק"ל הסביר לר' צוקר שכמו שהגוף שלנו נלחם כל הזמן בחיידקים ומתחסן בעצמו, ורק לעיתים רחוקות נדרשת התערבות רפואית, כך הילד לומד בעצמו, מתחנך ומתקדם, נופל וקם (ולא כי הענשנו אלא למרות התגובה שלנו). אנחנו רק נוכחים. שם הוא צריך את המבט שלנו, את הידיעה שאנחנו רואים משגיחים ומצפים, שמים לב לשינוי שהוא מנסה לעשות, מעריכים כשהוא מצליח לבצע, ובטוחים שהוא יצליח בסוף הדרך, הסקרנות היא לא: האם הוא יעשה זאת? אלא איך הוא יעשה את זה? ומתי זה כבר יקרה? סבלנות היא מילת המפתח, אם ילד לא שמע בקולך היום, זה לא אמור לגרום לו להמשיך לסרב לנצח. השלווה שבה תגיבי, עוד תנצח.

האם אכן ילדים מחקים זה את זה בהתנהגויות כי כיף להם להתחצף, לצעוק, לזלזל בכללים או לצער את אמא?

ילדים אומנם מחכים אחד את השני, אבל רק אם משתלם להם! אם ילד קפץ מהגג ושבר את עצמותיו, חבריו לא יעשו ככה אחריו! האמונה שלנו היא שכאשר ילד התחצף וקבל בתגובה דממה והתעלמות, הוא לא הרוויח כלום, אולי הפסיד את שמו הטוב לריק, אז למה שנדאג שיחקו אותו? האם אנו מעלים על הדעת שיש הנאה גדולה בעצם החוצפה?! הדיוק הוא, שההנאה היא רק ממה שהיא מביאה בעקבותיה! לצערנו, ההתנהגויות הלא נאותות גוררות המון יחס ותשומת לב בצורה של: גערות, ענישה, התעסקות ותפיסת מרכז הבית לזמן ארוך. אם נערוך השוואה יחסית בין ילד שהתנהג כראוי, ובמקרה הטוב זכה למחמאה קלושה בת רבע דקה וארבע עיניים. לבין ילד שהתחצף וקבל הרצאה שלימה ותזכורות לכך לאורך היום כולל אחרי שאבא חזר, ואולי רווחים נוספים שאין כאן המקום להרחיב אודותם, נבין שילדים עשויים לבחור בזו שמביאה את זמן הנוכחות והמרכז הארוך ביותר.

בעקבות הסוויטש שנעשה אצלנו בחשיבה ובאמונות, ישתנו התגובות שלנו ובעקבותיהן התנהגויות הילדים, וחשוב שלא נשכח את האמונה הבאה: יש לנו כוח לשנות ועל זה אנחנו כן שולטים.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]