איזה כיף שאת איתנו : )

להיות מדריכה ביד ושם אחרי שמחת תורה תשפ"ד, וגם על אלכס דנציג

מירי קרון

צילום אווירי של יד ושם

בלילה שקט במרפסת, עם שמים זרועי כוכבים, אני יושבת לכתוב טור שיעלה בבוקר תשעה באב. 

בחוץ שקט. כאילו הכל בסדר.

על השולחן עיתון מאתמול, את הכותרת לא קראתי. אני משערת שהיא דומה לכותרות של השבוע האחרון שעבר עלינו – חיזבאללה נחוש לתקוף. התאריך החדש לתקיפה (לאחר שפג תוקף התאריכים הקודמים שהובטחו לנו בביטחון מלא) יהיה בימים הקרובים. התרחיש המלא לתקיפה אירנית. אפשר גם לחבר כותרות לבד; זה יהיה באותו הכיוון, פחות או יותר. תהיה עסקה לשיחרור חטופים או לא תהיה…

ואז עולה לי מול העיניים אלכס דנציג. אלכס שנחטף בבוקר שמחת תורה מקיבוץ ניר עוז. אלכס עבד איתנו ביד ושם. בימים יפים יותר שמעתי אותו נותן הרצאה על יהודי פולין. אדם מלא חיים, נעים ואהוב, כל יום התפללתי עליו…

כל יום? את בטוחה?

כן, כמעט. כלומר, מתי שזכרתי. באילו ימים אנו חיים ואיזה מין בן אדם אני, שזכרתי אותו, אבל היו ימים, שלא. אלכס שלא ישוב אלינו יותר.

כל כך הרבה עברנו מאז נכתבו לראשונה תיאורי החורבן, ועדיין הם כאן, ועדיין הם רלוונטיים.

כמעט עשר שנים אני מדריכה קבוצות נוער במוזיאון יד ושם, לא תמיד היה קל. לא תמיד הם הרגישו חיבור לחלק הזה בהיסטוריה של העם היהודי. אבל פתאום חל שינוי בבת אחת, פתאום באות קבוצות עם מבט אחר בעיניים, רציני וחושב, וכשאני שואלת אותם למה הם פה – יש להם תשובה חדשה לומר לי… הם אומרים: בגלל השבעה באוקטובר. ואלה לא ילדי כיתות עיוניות במיוחד… הם מסתכלים עלי במבט אחר, מבט שיודע את החיים ורוצה לדבר, להבין, לעבד יותר, ופתאום אני רואה בעיניהם את הילדים שלנו, האחרים, שעברו את הסבל היהודי הזה אי שם לאורך ההיסטוריה שלנו. זה לא נגמר!!! זה היום ועכשיו, שנת 2024. מין קידמה משונה של כטב"מים, טילי שיוט ויירוטי לייזר. כותרות החדשות נראות לקוחות כאילו מספר מדע בדיוני – אבל לא, אנחנו חיים לצידן, זו השגרה שלנו. וקובעים נופש שאולי יתבטל, ומדיחים כלים, ותולים כביסה. ומעל עוברים מסוקים בטרטור רועם. ואנחנו מגיפים חלון, או שלא, והולכים לעבודה. או לבשל צהרים.

לא, אנחנו אומרים לעצמנו, אנחנו לא יכולים להפסיק לעשות את כל זה. אין לנו דרך אחרת. אנחנו צריכים להמשיך בחיים ולשם כך צריך לתפקד. ככה זה עכשיו וככה היה בכל הדורות. כך חיו אנשים, תמיד.

אבל לתוך השגרה הזו שחייבת להימשך, נכנס יום תשעה באב. יום אחד בו נעצור הכל, נניח לשגרה הזו, הבוערת, שאסור להפר, ונציץ אל חיינו ומה שנעדר מתוכם.

יום בו נביט לרגע אל הרצף ההיסטורי של משברים שקורים פעם ועוד פעם, בהלימה מפתיעה עם תיאורי החורבן מאז. 

ואולי נביט עוד קצת מעבר. מתשעה באב ההוא של יום החורבן, נמתח שביל ארוך ואפל אל עבר תהום מסתורית שסופה לא נראה. והסבל הנלווה אל השביל הזה, הוא רק חלק מאפיין בו, מתעתע, מופיע, הולך ונעלם, וחוזר.

כי שביל הקוצים בגלות הארוכה הזו לא היה כולו תחת חשיכת לילה, ורע וכאב. לפעמים הוא חייך אלינו באור של יום יפה. לפעמים היה נראה מבטיח כל כך. ודווקא אחרי זמנים כאלה… בא עלינו כל כך הרבה רע.

בואו נדבר רגע על ההיבט האמיתי של הגלות – שהוא יציאה מן הבית, מהמקום בו היה עם ישראל מוכר ומוערך אל מצב בו הוא הופך למיעוט זר בארץ לא נודעת, מין אורח כפוי בארץ לא-לו, זר כזה שצריך לעולם לשמור על עצמו שלא לבלוט, שלא לנשום בקול, שלא לעשות את התנועה הבלתי נכונה שתעורר את זעמם של המארחים; הזר הנצחי שצריך לסבול בשתיקה הצקות פה ושם, ולחייך בנימוס למשמע בדיחות עממיות קלות שנאמרות עליו ועל חשבונו, ולהכיר טובה בכל ליבו למארחיו נדיבי הלב על כך שעדיין לא זרקו אותו, חלילה, למרות שהם טורחים ליידע אותו השכם והערב שנמאס להם ממנו, ומזמן. כמה ידע היהודי הזה בכל הדורות לספוג אל תוכו ולנשוך שפתיים, כי לא היה לו לאן ללכת.

מתוך מציאות כזו, בשנת 1743, מספרים ספרי ההיסטוריה, ביום סתווי אחד, נכנס נער בן ארבע עשרה לעיר ברלין דרך שער רוזנטל, השער היחידי בו הותרה הכניסה ליהודים… ולבהמות. שם הנער היה משה מנדלסון. לא בקלות הותרה לו הכניסה לעיר. על תנועותיהם של יהודים נודדים הוטל פיקוח הדוק. הנער לא ידע גרמנית. הוא הגיע לעיר כדי ללמוד אצל רבו, ושם חל בו שינוי. תוך שני עשורים  הופך הנער הזה, בעל המראה העדין והחולני משהו, לאדם מפורסם ומוערך מקיר לקיר, דובר גרמנית גבוהה שרכש בלימוד עצמי בלבד, מוכר ורצוי בקרב בני האליטה הגרמנית ומתווה כיוון חדש ומסוכן ביותר שאת תוצאותיו לא יכול היה איש לראות – בוודאי לא הוא-עצמו, שנותר שומר מצוות כל ימיו (לפחות כלפי חוץ, אל ספריו – לא הראשונים – התייחסו גדולי ישראל ככפירה).

הוא בסך הכל רצה להימלט מן הנידוי העצום בו היו שרויים יהודים בני זמנו. רצה למצוא לעצמו ולאחרים גורל אחר מהבוז. בסך הכל שאף – והצליח למצוא – את הגשר לחיים של שיתוף כלשהו בין העם היהודי הנרדף, הנלעג משהו, לבין העם הגרמני המארח. לאסונו, הוא הצליח. 

"אם לא היה הקץ נורא כל כך", כתב פרדריק גרינפלד, "היינו מעלים היום על נס את העשורים שקדמו לעליית הנאצים לשלטון, תור הזהב שרק הרנסנס האיטלקי השתווה לו…" תוך זמן קצר להפליא חדרו שמות יהודיים מפורסמים לכל תחום בתרבות הגרמנית – בספרות, במדעים, באומנות ובמוזיקה, בפוליטיקה ובתרבות. היסטוריונים עוסקים בשאלה הזו עד ימינו. כיצד צמחה השואה דווקא במקום בו שילובם של היהודים בחברה הכללית הצליח באופן מפתיע עד להדהים?? "סיפורם", מגדיר עמוס איילון, "כה מבטיח אבל כה מציק, כה סבוך ולבסוף כה נורא"…  האם הבין הנער הצעיר את הדרך בה הוא הולך? האם ידע אל איזו תהום מתרסקת הדרך הזו??

לא, הוא לא כנראה לא ידע מספיק בבירור. הוא עזב את העולם כשסופה של דרכו החדשה לא נראה בעין שטחית. 

בתשעה באב מכריע אחד יצאנו לדרך ארוכה, שתתאפיין באתגר חוזר ונשנה על תפיסת הזהות העצמית שלנו. בחיים בתוך עולם  סובב שיצא מגדרו על מנת לשכנע אותנו להאמין שמי ששווה זו הבובה האחרת. 

ואל דרך הגלות הזו, הרצופה בכל כך הרבה נידוי ושנאה, עלבון וכאב נפשי- התלוו ערכים שלנו. התלווה "אתה בחרתנו". התלווה "הן עם לבדד ישכון". התלוותה תורת ישראל. התלוותה זהות יהודית חזקה כל כך, ומבט שהוכוון פנימה, אל עושר רוחני ששכן, מכל אותם עמים זרים- רק בתוך ההוויה היהודית שלנו. העושר הזה היה תמיד. הוא נכח בבתי היהודים בשבת. בימי השבוע. הוא נכח בערכים שלא התקיימו בשום טריטוריה אחרת. הוא היה בעיני ילדים ואימהות שבחרו למות על אמונתם לאורך ההיסטוריה. הוא נכח בשמחת תורה, וכן, בתשעה באב… 

מתי קרה השיבוש?

לא כאשר יצאנו החוצה. הוא קרה קודם. הוא החל ביום בו התחלנו להסתכל החוצה בספק. ביום בו ה'אתה בחרתנו' החל לשקוע בעמקי התודעה. הוא קרה ביום בו התחלנו, מול תרבות גבוהה, ספרות יפה, מדעים ועולם מתקדם, לכאורה, מול  גתה ושילר, "ביטה" ודאנקה שיין"… 

 לשכוח מי אנחנו.

תשעה באב הוא יום שאולי בא גם להזכיר. בא לומר לכל יהודי על פני הגלות הארוכה כל כך- רק תזכור מי אתה. מאין באת. ולאן אתה הולך.

באת לעולם בו אתה לבדך מול שבעים זאבים. פעמים זאבים בגלוי ולעיתים מכופתרים, מעונבים, נוזפים בך חמורות על הרג אזרחים שבשביעי לאוקטובר ישבו לתומם על המרפסת ושתו קפה, נניח.

אבל אתה, אינך שייך לשם. אתה בא מעולם אחר. עולם של אמת, של אור, מוסר אחר, ערכים אחרים; עולם שסבב סביב בית מקדש, טוהר שרק אתה הכרת ורק אתה יודע להרגיש, קירבת אלוקים.

ואל העולם הזה, שהוא מהותך, ורק אליו אתה שייך, יום יבוא ותשוב.

תשעה באב הוא לא יום של אבל בלבד. הוא יום של חיבור עמוק לזהות יהודית עשירה ויפה כל כך. של אהבה אליה, אל מי שאנחנו, אל מי שאליו אנו רוצים לשוב. ואמונה ביום ההוא, שיבוא.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il

3 Responses

  1. כתבת מדהים!!!
    וכ"כ עצוב על אלכס הי"ד, כמה התפללתי עליו!! ועל כל החטופים…
    ואני מאירה כאן (מקווה שזה בסדר) לגבי מה שהעלת שהשתלדלת להתפלל ועל הקושי וכו'…
    שבשביל זה שבי שלחה במייל שהיא כותבת, כתובת מייל ממנו ניתן לקבל שם של חטוף.. 1..
    אז ביקשתי שם.. וששאלתי כמה להתפלל, זאתי שמחלקת כתבה 'שבתפילה ולהוסיף איזה פרק' והיא נתנה קישור לתהילים כללי, שעשיתי דרכו תזכורת ככה לא שוכחים, ואני מתפללת כל יום על החטוף שאני זכיתי לקבל!!
    חוץ מזה

  2. וואו את כתבת ואת כותבת כל כך מדהים.
    מרגש לקרוא אותך כל פעם
    עצוב לקרוא על אלכס…
    ואהבתי את הכנות שהשתדלת לזכור אבל את לא יכולה להגיד שכל יום ממש.
    גם אני כל כך מתשדלת לזכור את החטופים, הלוואי שאני אמצליח לזכור ולהתפלל יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לוח חם

מחפשת פעילות שתסגור לך את הפינה? ערכת יצירה לכיתה? לצוות? לבת מצווה? קבלי 10% הנחה באתר של "הרמוניה" ערכות יצירה מדהימות לכל גיל! בלחיצה פה תראי את הקופון שלנו >>>

אולי יעניין אותך גם?

חכמת ההמונות

קשה לי ליצור קשרים חדשים : (

נותנת מקום

פרק 37: להתקשר לחזקי

שרי וולך

חכמת ההמונות

ילדה בת 4 כמעט בלי שיער

ראיונות

ככה לאה אייזנבך בנתה את סופר שיין כמעצמת תחפושות

שבי