"למה נראה לך שהילד/ה שלך מתאים למוסד המפואר שלנו??"

יש דברים שמשותפים להורים לילדים על הרצף.

כן, דווקא לילדים על הרצף, דווקא לתפקוד הגבוה מאד.

אחד מהם זו המחשבה שמדי פעם חולפת בראש:

"אולי גם אני על הרצף???"

זה קורה בעיקר בגלל שהרצף הוא באמת אין סופי, ובעיקר בגלל שהמאפיינים הם לפעמים "נורמליים".

מי מאיתנו לא זקוק לשקט מדי פעם?

מתקשה לשתף?

סובל מריחות/ רעשים / גירוד מאיזה בגד,

או פתאום מוצא את עצמו אובססיבי לעניין מסויים?

(ולפני שאני אקבל מבול של תגובות, זה נכון, המאפיינים משותפים לכולנו, כל השאלה היא ה"ווליום" של ההפרעה…)

גם אני, נהייתי לאחרונה אובססיבית ממש למחשבה:

מה קרה?

איך זה שפעם המילה אוטיזם הייתה משהו שפגשנו רק בקייטנות של "עזר מציון",

וגם המילה "אספרגר" הייתה נדירה כל כך.

הסטטיסטיקות מדברות היום על 1 מכל 30 ילד שמאובחן על הרצף.

כן, אחד מכל כיתה.

השאלה הזו, האמת, רודפת אותי,

מה היה פעם?

מה קורה היום?

ומה ואיך בדיוק זה השתנה?

האמת? נהייתי ממש אובססיבית לעניין.

מנסה להבין מהספרות של פעם, מאנשי המקצוע של היום, מתחקרת אנשי חינוך של הדור הקודם…

והאמת שהגעתי לכמה מסקנות מעניינות.

ראשית –

וזה כנראה הכי נכון, הכי אמיתי.

אנחנו בדור של משיח, ואין ספק שזה חלק מ"אם ראית דור שצרות מתרגשות עליו כנהר, חכה לו".

כן יש היום הרבה יותר ילדים עם מגוון מורכבויות, בעיות, שלל אבחונים, התמודדויות, אולי כמו שאמרו תמיד על הנשמות הגבוהות…

שנית –

יש עניין נוסף, והוא קשור לביצה ולתרנגולת.

סיבכתי אתכן, אני יודעת,

אבל אם נלך למשל, חמישים-שישים שנה אחורה, היו "משפחות טובות" והיו פחות.

כן אני בכוונה מכניסה את המונח "משפחה טובה" למרכאות,

 כי כבר חז"ל אמרו "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (ועוני הוא לא רק בענייני ממון).

אבל הפערים פעם היו יותר גדולים.

פערים תרבותיים של השכלה, פערים כלכליים, פערים מנטליים וגם פערים תרבותיים.

אפילו אני שאני לא כל כך זקנה, למדתי ביסודי ב"בית יעקב" רגיל בירושלים,

עם שתי בנות שבאו מבית קטן, מלוכלך ולא לגמרי מתפקד, עם אבא ששתה יותר מדי ערק,

אמא של אחת מהן, ואת זה אני לא יכולה לשכוח, גם לא ממש ידעה קרוא וכתוב,

חברה שלי היתה מקריאה לה את החוזרים של בית הספר והולכת אתה לבנק ולדואר…

עצוב להגיד את זה,

אבל כשהחברה הזו לא הסתדרה בלימודים, המורות אפילו לא שאלו למה…

לעומת זאת, ילד מ"משפחה טובה" שלא הצליח ללמוד ולקרוא, היה מי שישב לשנן ולתרגל איתו.

ואם אחותו התקשתה בלימודים, הצמידו לה מורה פרטית.

ואם היו קשיים אמיתיים וגדולים יותר?

זה היה הסוד הכי שמור במדינה, אנחנו הרי "משפחה טובה"…

מזכירה לכם שזה היה דור שבו את ילדי ה"תסמותק" של היום – החביאו בבית,

ואני חייבת לומר,

זה לא שבמשפחות האלו היה תמיד יחס יפה ומכבד לילדים, לפעמים היה חינוך נוקשה ושאפתני מאד, 

לפעמים יותר מדי, אבל היה חינוך, מעקב וטיפול שבבתים אחרים לא היה.

איך כל זה קשור לביצה ותרנגולת?

תשאלו כל מורה לחינוך מיוחד לפני 30 שנה, כשעוד לא הכירו את המושג "הוראה מתקנת" –

רוב מוחלט של הילדים שקיבלו עזרה בתוך מוסדות החינוך היו ילדים מרקע סוציו-אקונומי נמוך,

וברוב הפעמים גם ההורים היו עם הנמכה קוגנטיבית כזו או אחרת…

ב"משפחות הטובות", גם אם היו בחורים ובחורות 'חלשים' יותר שהתחתנו, אז הסבתות והדודות

 עזרו בגידול הילדים, חיפו, טייחו, אבל גם השלימו לילדים פערים.

אבל לצוותי ההוראה וחינוך, ובכלל בעולם , איכשהו נוצר חיבור בראש בין – ילדים חלשים לימודית / התנהגותית / חברתית (וגם ילדים על הרצף נתפסים לפעמים כמו ילדים עם קשיים חברתיים) = משפחות קשות יום, משפחות שלא יודעות לחנך וכו'.

דור חדש קם.

לא רק בחברה החרדית.

דור של ילדים מאובחנים להורים עם תואר ראשון ושני,

ילדים של רבנים וראשי ישיבות ונשות חינוך דגולות.

זה נכון,

יש הרבה יותר מודעות מפעם,

זה נכון שהיום גם לפעמים מדי מהר ממהרים לאבחן ולתייג,

 אבל זה נכון גם שיש יותר אפשרויות לעזור, לסייע, ולמנוע סבל מיותר מהמאובחנים ומהסביבה שלהם.

ועדיין,

בפודקאסט ששמעתי מזוג הורים לשני ילדים אוטיסטים, החלק שממש בלט לי היה המאבק האישי שלהם בחוויה הזו – אך זה קרה לנו?

אנחנו הרי אנשים רציניים, ערכים, מוכשרים – איש איש בתחומו,

איך זה קרה שאנחנו מתמודדים עם דבר כזה??

אנחנו הרי "משפחה טובה"!

—

"קשה לי מאוד עם תחילת שנה", כתבה לי אמא מדהימה.

"אני לא עומדת בפגישות הראשוניות האלו עם כל אנשי הצוות.

פגישות.

המון פגישות עם כל הצוות ביחד – מנהלת, מרכזת, מורה, יועצת, מורה מקדמת, סייעת אישית, מטפלת רגשית, ועוד לא דיברנו על מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת.

ולפעמים עם כל אחד לחוד.

לכולם אני צריכה להסביר את הקשיים, לדבר על הפוטנציאל,

לשכנע שבסוף מדובר בילד/ה מדהימ/ה,

ואם זה בחינוך הרגיל אז לבקש שוב ושוב התחשבות ועיגול פינות בשבילו או בשבילה,

ולמרות שבאמת רוב הצוות ברוב מוסדות החינוך,

קשוב, רגיש, ורוצה ממש לעזור,

מספיק מורה אחת, איש צוות אחד, שנותן לי מבט שיפוטי אחד,

ואיזושהי הרגשה של: "אולי תחנכי אותו יותר טוב, במקום להפיל עלינו את הצרות שלך".

או "למה נראה לך שהילד/ה שלך מתאים למוסד המפואר שלנו??"

וזה במבט,

בניד עפעף,

והכל מתרסק לי מבפנים…

כנראה שאני לא ממש "משפחה טובה".

לתגובות, ולכל הפרטים על הסדנא שלי –

בתיה, או בעצם שולמית: [email protected]