טרנד הנגד…

קיבלנו הרבה בסמינר, זה נכון.
עם זה, אני מרגישה שדווקא בנושא הקריטי של בית יהודי – בית של תורה,
יש בסמינרים הרבה עיוותים.
זה לא מגיע לי מהרגשה של אנטי, כי נהניתי מאאד בסמינר,
והייתי מאד אהובה על המורות, והקשבתי לדבריהם בשקיקה,
ועם כל זה, גיליתי שבחיים האמיתיים זה לא נכון.

הכי חשוב לתת לבעלי ללמוד.
לא נכון.
כדאי לעודד את בעלי ללמוד ולהראות לו כמה זה משמח אותי ומרים את קרנו בעיני.
לא נכון.
ועוד…

אני לא יודעת באיזה בית גדלת, ועם מי התחתנת.
אני גדלתי בבית של אבא תלמיד חכם, ואחים שיושבים ולומדים כמעט כל הזמן,
ובעלי – לא.
ואם הייתי ממשיכה לפזם לעצמי את חיי הסמינר, לא חושבת שהיה לי שלום בית איכותי. ושלום בית הוא מעל הכל, מעל לימוד תורה, הוא עצם הבית היהודי.
וגם כשדיברו בסמינר על אכזבות, על חלומות שמתנפצים, אז הסבירו כמה כח יש לאישה, להשפיע על בעלה. אם הבעל יראה שזה כל כך משמח את האישה, הוא ילמד יותר.
אבל זה לא נכון, אם אני אראה לבעלי כמה משמח אותי שהוא לומד, וכמה אני רוצה שהוא ילמד, הוא ירגיש שהוא לא מוערך בעיני מצד עצמו. זה גם מכביד עליו, כל הזמן לעמוד בצפיות ובחלומות שלי… זה לא מה שיהפוך אותו להיות מתמיד יותר.
הוא לא רוצה שאני אגיע מלמעלה ואנסה להשפיע עליו ללמוד, הוא רוצה שאני אגיע מלמטה ואקבל ממנו…

מקווה שהייתי מובנת.
מאד יכול להיות שאם גדלת בבית עם פחות תורה, ובעלך דווקא אוהב יותר ללמוד ויותר מחובר ללימוד, אז בשבילך הכל נפלא, ומסרי המורות מתאימים לך מצוין.
אבל כל מי שזה לא בדיוק בדיוק ככה בשבילה, אז המסרים האלו יוצרים אצלה בעיה.

עוד נקודה שלאו דווקא קשורה לבית של תורה:
אני למדתי באחד הסמינרים המובילים, נהניתי מבחינה חברתית מאד, אבל חייבת לציין שהיה מרחק בלתי נתפס בין המורות לבנות. היום, כאישה בוגרת, הריחוק הזה נראה לי תמוה. ברור שדמות מחנכת צריכה להיות סמכותית ועם דיסטנס בריא, אבל תחושת הרוממות המלאכותית הזו היתה מיותרת. בפרט שלא פעם היו מורות צעירות יחסית שכמעט קרובות אלינו בגיל. אז למה? את מי זה משרת? למזלי גדלתי בבית תומך שתמיד היה בו מקום לשאול ולהתייעץ, אבל מה קרה למי שהבית שלה לא היה כזה? בסמינר שבו הדיסטנס מקודש, אין אפשרות לפנות למורה ולבקש עזרה אמיתית כשצריך. ובטח צריך. אולי היום המצב שונה. אני לא יודעת.

דבר ראשון –
יש הרבה מורות דגולות שמנותקות מהשטח.
לא יודעת כמה מהסמינרים הפנימו שהדור השתנה,
ועוד פחות מכך, לא יודעת כמה ירדו לעומק הבנת השינויים עצמם שקרו.
בית של תורה היום ובית של תורה לפני 10 שנים זה שמיים וארץ, אבל בסמינר מדברים איתנו על בית של תורה מלפני 40 שנה.
מה שקורה זה שהבנות מקבלות מהסמינר מסרים סותרים שלא מסתדרים עם מה שהן רואות בסביבה אצל אחיותיהן וגיסותיהן.

דבר שני-
הסמינרים מתפקדים ביד אחת כמוסדות חינוך, וביד השניה כמוסדות הכשרה מקצועית,
זה יוצר בתוך כל סמינר ניגוד עניינים מובנה
כי אי אפשר ביד אחת לשלוח את הבנות לתיכנות במשכורות של 30,000 ש"ח, וביד השניה לדבר איתן על פת במלח ומים במשורה,
ולמעשה המסר של ההסתפקות במועט פשוט נעלם מהשטח,

אז נכון שמנסים לתרץ את זה שאם האשה תרוויח הרבה הבעל יוכל לשבת וללמוד יותר טוב,
בפועל זה פשוט לא נכון כי זה לא דרכה של תורה… וזה ממש לא חינוך לבית של תורה אלא חינוך להסתדר בחיים
וכאן יש עיוות חמור ביותר בדוגמה האישית של הסמינרים (מה גם שהסמינרים נמצאים בתחרות מי יוציא את הבוגרות הכי מוצלחות וכו' ולכן חייבים להעלות את הרף בהכשרה המקצועית),

דבר שלישי-
השינוי הגדול ביותר שהסמינרים פספסו הוא- שהדור שלנו מלא בנות עצמאיות ודעתניות ואגוצנטריות שמצריכות שיטות אחרות ממה שהיה נהוג עד לפני שנים ספורות,
תראו לי את הסמינר שמקבל את הבת העצמאית והדעתנית ופשוט מלמד אותה לעדן את עצמה ולהפעיל שיקול דעת רגיש, מחנך אותה להתחשבות בזולת ולמודעות לסביבה,
הסמינרים שוגים באשליה שאם הם יצליחו לגרום לתלמידה לא ללבוש עגילים ארוכים במשך כל שנותיה בסמינר, אז היא תדע לשמור על עצמה מכל פגע רע עד 120, וזה פשוט לא נכון,
הסמינרים צריכים להקנות לתלמידה את המיומנות של הבחירה בטוב, בבחינת "לכו בנים שמעו לי", בחורה של שנת 2026 זה הדבר העיקרי שהיא צריכה, ורק אחר כך שאר הדברים.