בית משוגעים או בית הגיבורים?

אפרת, את כותבת נהדר! כל כך מדייקת
ההתמודדות היא לא קלה בכלל.
יש משהו שמי שלא מכיר מקרוב לא מבין בכלל מה קורה. מה ההתמודדות.
וכמה גבורה עוצמה וחוסן צריך בשביל להתמודד בנפש.
וכמה כבוד והערכה זקוקה כל נפש בשביל הבריאות שלה.
גם האנשים הבריאים, שנראה שהכל תקין ובסדר וטוב, להרבה מאיתנו יש התמודדויות לא קלות בכלל.
כבר כתב בשומר אמונים הקדמון, שבדור שלנו דורו של משיח עיקר ההתמודדות תהיה בנפש.

ומה שכתבת ש"ולעניין הקללות, אישה חרדית לא מקללת, ברור, אנחנו נשים מתורבתות, חוץ מ"ההיא הלא נורמלית שלוקחת כדורים", זה לא באמת קללה, "היא פשוט פסיכית". ו"זאת שהתחרפנה לגמרי", לא עלינו…
את פשוט אמיצה ואמיתית! אני מאמינה בך מאוד שאת תגיעי רחוק למקום מאושר שלא חלמת עליו אפילו בחלום הכי ורוד שלך.

אבל אגב תרופות, גם חולה לב/ראות/סוכר מרגיש מאוד לא בסדר שהוא לוקח תרופות

אפרת יקרה,
הכתיבה שלך כ"כ עוצמתית וכ"כ נוגעת
אחד הקולות השפויים בתוך השיגעון של העולם "הנורמלי" שאנחנו חיים בו

וואו מהמם!
ממש אהבתי!
אני נהנית שאת משתפת ומשנה מעט את התפיסה ומחדדת את העניין שכל אדם ראוי לכבוד באשר הוא וכל בן אדם הוא לפני ואחרי הכל אדם!
מעריכה אותך מלא!!!!!

מגיבה לכמה שכתבו כאן על גידול הילדים וכו',
כותבת כאחת שהתמודדה עם פוסט טראומה בעקבות התעללות נפשית, וברוך השם החלימה:
ברור שבתקופת ההתמודדות היה מחיר גדול בתוך הבית, מבחינת הקושי להתפנות לילדים מתוך הסבל וכו'
וביחד עם זה – ברור לי גם שהיו דברים משמעותיים יותר מאשר ההתמודדות הזו, דברים שהילדים קבלו ונבנו מהם.
במילים אחרות:
ילד להורה מתמודד נפשית, כשההורה עם מודעות, ועם כוח רצון, ועם מוסריות ומידות טובות ואחריות גדולה כלפי הילד – יקבל מההורה יותר מאשר ילד להורה שהוא בסדר מבחינה נפשית, אבל לא עם מידות טובות בדווקא, לא עם מודעות גדולה לחינוך, לאהבה ולגבולות וכו'.
לפעמים הורה שמתמודד יודע גם יותר לתת כוח לילד להתמודד בזירות בהן הוא צריך כוחות.
לפעמים הוא בשל יותר, בגלל הדרך שעבר, יודע יותר לתת נפרדות, לתת ממקום נקי, ועוד.
במילים אחרות – ההתמודדות הנפשית אמנם גובה מחיר מבחינת פניות ויכולת ועוד,
אבל כשהאישיות של הבן אדם חיובית, והוא צומח ומתחזק ועושה המון עבודה פנימית בתוך ההתמודדות – הילד גם מרוויח, ובדברים משמעותיים מאד. וסיכוי טוב שהוא יוצא לחיים חזק יותר וערכי יותר.

תודה ,אפרת, על מה שאת כותבת.
והמון כוח.
מציף לי לקרוא את הפרקים שבהם את מתארת את הסבל הבלתי נתפס,
וקשה לי במיוחד הרעיון שהחברה שלנו סלחנית לגבי פוגעים מהסוג הנורא ביותר, כאשר הם מפורסמים ומקושרים מספיק, ושאם הם כתבו ספרים לפני שהתברר מי הם באמת – הספרים שלהם נגישים לילדים שלנו. זהו נזק חינוכי בלתי ישוער.