יש חולי לב, ויש חולי סכרת.
אף פעם לא שמעתי קללה כמו – "עזוב אותו, הוא חולה לב".
אז, למי שלא יודע אני חולת נפש, עם תעודה. ואני לא קללה.
ואני לא מדברת את זה רק החוצה, אלא גם לעצמי, כי אני שומעת את עצמי אומרת – 'זה פסיכי', 'הוא לא נורמלי'.
יש משהו שכן השתחררתי ממנו, מהדיבור של: 'הוא צריך כדורים'. גם כי אני משתמשת בכדורים, וגם כי זו עובדה, אולי, לא מילת גנאי. חשבתי קצת על ההשתלשלות של הביטוי הזה.
"משוגע" ו"בית משוגעים". מהו שוטה? רוח שטות.
מי זה ה"משוגע של העיירה"? איך הוא נראה היום?
אני לא הייתי פעם, ואני לא ממש יודעת, אבל אם אני מנסה לדמיון את המשוגע הזה, הוא מסתובב, משחרר אמירות חסרות פשר, עושה פעולות חסרות היגיון. מיהו במושגים של בריאות הנפש? פסיכוטי או בלתי מאוזן.
זאת אומרת ככל הנראה יושבת מאחורה הפרעה פסיכיאטרית, אבל מה שהופך אותו ל"משוגע" הוא חוסר האיזון, אולי נכון יותר לומר – חוסר הטיפול. הכדורים אמורים לעזור לבן אדם לשמור על השפיות. זה שהוא לוקח אותם, לא הופך אותו למשוגע, אלא לנורמלי… גם מעשית, וגם רעיונית, זה מלמד על הכרה בקושי, רצון לתפקוד ורווחה, זה אומר דברים טובים.
יצא לי לשמוע לאחרונה על מישהו שקורה בפשטות לבית חולים פסיכיאטרי "בית משוגעים".
חוץ מזה שזה אמור לפגוע בי, זה מכעיס! הקרבות שאנשים עומדים בהם בתוך המחלקות האלו הם הרואיים. הם לא משוגעים! הם גיבורים! ולא אכפת לי שזה בנאלי להגיד את זה.
אני חושבת שצריך לגשת למחלקות כאלו בגישה של: "של נעלך מעל רגלך", שברי אדם לפניך. נפש מרוסקת, מלחמה על החיים.
ברור שכולכן מהנהנות (תיזהרו אם לא!) אבל האם זה גורם לכן לדבר על זה אחרת? איתנו אחרת? למה אנחנו איתנו? ולא אתכן? סליחה אם אני לא מספיק ברורה, ומשחררת אמירות חסרות פשר – לקחתי את הכדורים מאוחר היום… ; )
ולעניין הקללות, אישה חרדית לא מקללת, ברור, אנחנו נשים מתורבתות, חוץ מ"ההיא הלא נורמלית שלוקחת כדורים", זה לא באמת קללה, "היא פשוט פסיכית". ו"זאת שהתחרפנה לגמרי", לא עלינו…
ואצלנו? פסיכיאטר, מה פתאום, אצלנו אין דברים כאלו. למה? אנחנו הנורמליים.
אני מעיזה, באמת סליחה. מה קורה בשידוכים? אם "חולה נפש" זו קללה, אז "חולה נפש" בשידוכים, זו קללה השקולה כנגד כל הקללות האמורות בתורה. המתמודדים – מתמודדים, וברור שלשידוכים צריך לגשת בזהירות ובשקיפות. אבל בכל זאת, הנימה, הגישה, מתמודד נפש הוא לא פחות "בן אדם".
אני אכין סטיקר יום אחד. נראה מי יסכים להדביק אותו על הרכב שלו. "חולה נפש – לא פחות בן אדם".
בדיוק השבוע שלחה לי מלכי פוגרס סיפור (היא לקחה מכתבה של תמר עבדי)
אני ממש התרגשתי מהזוגיות
אך הוא טוב בשביל המסר גם לילדים
הרב אליהו בן סימון ראש בית מדרש ע"ש רבנו יוסף קארו מספר:
'כשהייתי ילד בן שבע, התחולל בבית שלנו,
מה שמכונה עד היום ליל הבדולח.
אמא שלי חוותה התקף פסיכוטי באמצע הלילה,
היא שברה את כל הזכוכיות בבית ואני הייתי ילד שהתעורר לזה,
מתוך חרדה גדולה. אבא לקח את אמא לאשפוז
וסבתא הגיעה לשמור עלינו
למחרת הגיעה אבא לחיידר וקח אותי לאכול גלידה,
הוא אמר לי:
'אתה יודע, אמא מאוד טובה וחכמה, היא גם מאוד אוהבת אותנו,
אבל היא חולה, אתה יודע מה זה גריפה'?
(גריפ הכוונה שפעת בצרפתית) 'כן' אמרתי
אבא נירמל:
'אתמול היה לאמא גריפה ועכשיו מטפלים בה בבית חולים,
בעז"ה היא תהיה בסדר'
אבא סידר לי את הראש בצורה בצורה בהירה:
יש חלק טוב באמא ויש חלק חולה שמטפלים בו,
אבל בסך הכל יש לי אמא טובה, אהבתי אותה,
היו לנו שיחות עומק, היא היתה מיטיבה ואכפתית
והיכולת לעשות הפרדה בין החלק החולה לבריא היתה מכוננת
אמא שלי היתה יוצרת, אומנית, אישה משכמה ומעלה,
חיינו לצידה חיים טובים. לעומת התקופות שקראנו להם –
התקופות שאמא לא בטוב
אם שואלים אותי מה היה העוגן ששמר על שפיות בימים הלא פשוטים ,
הוא ברור לי ללא ספק, כשראיתי את אבא מעריך את אמא,
מסור אליה ומשפיע עליה.
ויש מתנות קטנות פרגונים והערכה
והיא מכינה לו את האוכל שהוא אוהב
והוא קונה את הפרחים שהיא אוהבת –
הנועם בבית שיש בו שכינה
לימים כששאלתי את אבא איך הוא המשיך לחיות כך עם אמא ולגדל ילדים, הוא ענה בפשטות ובכנות: אמא שלך היא האישה שלי ,
זו לא שאלה וציטט שיר בצרפתית על אהבת חינם
זה מה שהיה ביניהם וזה מה שהעניק לי חיים בתוך חממה
למרות הכל בגלל הכל
פריידי וואוו וואוווו וואאאוווו
זה גם מה שאמרתי, שבמקרה כזה צריך להסתכל על עצם הנשמה של האדם המתמודד, על הטוב שבו בעצם.
שיש מחלה וכולנו חזקים ומתגברים..
אבל…
לא צריך להפיל את זה על כתפי הילד, לספר שאמא/ אבא לא מאוזנים וכמה תרופות הוא לוקח ואיך ומתי
זה צריכה להיות התמודדות של ההורים.
לא של הילד
יש מלא התמודדויות שילדים חווים . ברור שזה ממש ממש לא קל . אבל אם ד' שם אותם במקום הזה . ד' נתן להם כח להתמודד.
אני סובלת מכמה מחלות כרוניות , והילדים שלי מתמודדים בגלל זה . לא מכחישה !
נכון אני משתדלת להיות בשבילם אבל יש תקופות שאני לא שם בשבילם , או יש פעמים שרואים אותי שוכבת במיטה צועקת או בולעת דמעות. בלילה אחד נורא צרחתי מכאבים ממש בכיתי . בבוקר הבת שלי שאלה אותי מה קרה , היא פשוט התעוררה. (כבר החמיאו לי שהם ממש עצמאיים ויודעים לדאוג אחד לשני)
זה ממש לא כיף ! והייתי הולכת עם המון מצפון על כל מיני סיטואציות שלא ניתנות לשליטה. עד שהחדרתי לעצמי שאני לא קשורה , ד' שם אותם והוא בחר אותם להיות הילדים שלי. ככה זה לכל הילדים שמתמודדים עם הורים שמתמודדים נפשית . ד' בחר בהם ונתן להם כוחות!
אני וודאי ישים את הסטיקר הזה !
בשלטי חוצות!
אני נפעמת,
כל התמודדות שמדברים אותה היא אפשרית, ובונה.
אפרת , לא לכולם יש את האומץ, מסוגלות לדבר את זה,
(הלוואי על כולם ובכל סוגי הכאבים וההתמודדויות.)
ומי שלא מספיק מודע / מדבר / אמיץ , קשה לו יותר, וכמעט בלתי אפשרי להתמודד איתו / בסביבתו,
איתך ,ועם כל אלה שמצפות לגאולת הנפש במהרה.
לי צורם הכינוי חולה נפש, שאגב היום נאסר לשימוש באופן פורמלי
והוחלף במתמודד נפש,
ולגבי טראומה אני חושבת שהמינוח פוסט טראומה הוא הרבה יותר מכבד ועדין,
ומסביר בצורה פשוטה את הסבל והסימפטומים.
פוסט טראומתי הוא אדם בריא שפגעו בו והוא מגיב לפציעה הזו
ובעז"ה יכול להחלים או לכל הפחות לחיות טוב ולהקטין במאד את
השפעת הטראומה על חייו.
אני אישית אומרת חולי נפש על אנשים שבאמת חולים לפי הגדרת הרמב"ם,
חולי הנפש הוא החולי במידות
ואלה הם האנשים הפוגעים, המתעללים, לרוב אלו אנשים שלעולם לא יפגשו את
המחלקות הפסיכיאטריות מבפנים, הרי הם ה"בריאים" וה"נורמלים"
והאדם שנפגע מהם הוא הוא ה"חולה", חולה נפש זה אדם שיש לו שיבוש נפשי
נוראי כזה שאין בו אמפתיה לאחרים, והוא נהנה מלשלוט באחרים ולגרום להם
נזקים איומים וכל זה עם אפס רגשות אשמה והנאה לשמה מחוסר האונים של הנפגע,
שלעיתים מגיע לשאול תחתית לא כי הוא חולה, אלא כי הוא מגיב בצורה נורמלית
לארוע לא נורמלי של התעללות, מכל סוג שהיא גם אם לא ברמה הפיזית:
היתה כאן נפש שלמה ובריאה שמישהו לקח ונתן מכות ושבר, ולכן זה דורש החלמה.
זו נפש שמגיבה בצורה טבעית של ממש למעשי התעללות ואלימות מכל סוג שהיא.
ואן דר קולאק בספרו מדגיש את הלא לשאול מה הבעיה, אלא-מה קרה?
וחשוב להדגיש שפוסט טראומה נפוצה הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים וזה רצף רחב מאד
אין סיבה לחשוב על כך כאנשים שמאבדים שליטה ושוברים זכוכיות, רוב מוחלט אינם כאלה-
זו אולי השכנה המקסימה שלך, החברה הטובה שלך שלא רואים עליה כלום, הקולגה הנחמדה בעבודה,
הגיסה שמתפקדת מעולה אבל בלילות יש לה סיוטים בלי שאת יודעת, החברה של הבת
שגדלה בבית אלים בלי שאף אחד חולם, ומשפחות נוצצות שלפעמים בפנים שומו שמיים,
ועוד ועוד דוגמאות. לא צריך ללכת למקרים הכי קיצוניים בכלל. זה בכל שכונה, בכל בנין כמעט,
בכל משפחה מורחבת, בכל כיתה ודאי: אנשים שסבלו או סובלים מטראומה עקב ארועי חיים קיצוניים.
אין לנו מושג מה אחרים עוברים ומה הם נושאים איתם, ועל כל רוע שיש בעולם ופגיעה נפשית
או כל פגיעה אחרת, עולה התביעה להיות טובים יותר ולהוסיף עוד טוב, להאיר פנים לכל אחד
ולדעת שאין לנו מושג מה הזולת עובר. עם מה הוא מתמודד. עם מי הוא מתמודד ומול מה.
זה צעק לי כאחת שנפגעה מאנשים "בריאים" כלפי חוץ הסובלים מחולי נפשי הכי נורא שיש
של נפש שמסוגלת לפגוע נפשית בזולת בלי הינד עפעף, ללא טיפת חמלה, ועם צוארון לבן וחף
חלילה מכדורים, כי אלה לא יכולים לעזור להם להיות בני אדם, עם כבוד בסיסי לאדם שמולם.
מי הבריא כאן ומי החולה? מי שהביא אדם עד כדי
מצב שהוא חווה סיוטים וסבל ונאלץ לקחת כדורים, או האדם שישן בשלווה ללא טיפת
מצפון כשהקורבן שלו מדמם? הרי הוא ה"בריא", והקורבן הוא ה"חולה",
עולם הפוך ראיתי.
החיים מורכבים פי אלף ממה שאת מציגה, הרבה פעמים אין צד פוגע וצד נפגע , אלא יש הרבה פעמים הפוגע הוא נפגע בעברו, והאנטיפטים שאת מתארת לרוב זה לא כזה מוחלט, בואי נגיד שאם חלוקת הכוחות היתה כמו שתארת, העולם היה הרבה יותר פשוט
נכון שלרוב הפוגעים נפגעו בעברם, ואז מה? זה הופך אותם ללא חולים או לא פוגעניים
נכון שהכל מורכב מסכימה איתך לגמרי, אהעולם לא שחור לבן ולא דיכוטומי
אבל מה שתיארתי הוא המורכבות בהתגלמותה גם אם יש מורכבויות
רבות נוספות-
אדם שנפגע מאדם שמבחינתו לא פגע ולא עשה דבר ולא לוקח שום אחריות או הכרה במעשיו,
מתענה עם הספק או השאלה
אם הוא מדמיין והאם הוא נפגע או לא, וזה הופך את הסיפור גם כן למורכב ומסובך,
אין שום סיבה להצדיק את האנשים שפוגעים בגלל שהם עצמם עברו אי אלו דברים,
יש רוע בעולם, כן, ויש אנשים שפוגעים
על מנת לפגוע ולהרוס ושואבים מכך סיפוק והנאה חולנית גם אם הם מיעוט וגם אם קשה מאד להאמין שיש כאלה אנשים בעולם,
להחלים מפגיעות כאלה דורש
הרבה מאד אומץ וכוחות ושלב ראשון הכרה במי החולה כאן, מי הפוגע ומי הנפגע
ולצאת מהתבנית ההרסנית שהפוגע הכניס את הנפגע כחלק מההתעללות והאלימות,
תבנית של הוא הבריא והבסדר והנפגע שסובל ממעשיו הוא החולה והבעייתי-
גם אם יש פגיעות רבות מסוגים שונים עדיין
יש גם מקרים כאלה, וחשוב לכבד כל פגיעה וכל חוויה קשה כזו.
ברור שמי שפוגע לא בסדר, זה רק מסביר את מערכת היחסים המורכבת בתוך משפחה עם מקרה של פגיעה בתוכה- יש אינסוף אפשרויות של מערכי כוחות.
זה לא פוגע, נפגע, זהו.
יש את כל האחרים שממוקמים איפשהו כפוגעי משנה או נפגעי משנה, כאלה שמערכות היחסים איתם יושפעו כך או אחרת מכל מיני אקטים וכו'
זו לא סיבה לשתוק ואפילו ההיפך. אבל רק מסביר שזה מורכב מאוד.
לא נושא לדון במבנים שלו ככה.
איש מקצוע, חובה, אולי כמה.
שירה היקרה!
כ"כ מתחברת למה שכתבת, רואים בזעקה את התסכול, הכאב, החוסר האונים הזה….!!
שה' ירפא את כאבך ואת כל כאבי עמו ישראל במהרה!!!!!!!!
שולחת לך חיבוק
תמשיכי להגיב ככה!!
אנשים פוגעניים מסתובבים חופשי ופוגעים
וזה לא מוצדק להגיד גם בהם פגעו, כי הם לא מוכנים לעבוד כדי להפסיק את הפגיעה,
טוב להם להפגע ולפגוע
אנא תפסיקו להצדיק אותם!!
שירה… מזדהה עם כל מילה.
להרבה אנשים קשה להאמין שיש כל כך הרבה סבל וכאב בעולם,
סבל לא נורמלי,
שפוגע בעצם הנפש, במבנה שלה.
אז הם משתיקים את הסיפורים האלו ב:
אין כל כך הרבה סיפורים כאלה, זה רק הצפה של הנושא.
אנשים!!!
כן!
יש המון המון סבל לא נורמלי,
שאי אפשר להכיל אותו בכלל.
סבל שכל המשפחה המורחבת, המעגלים הכי קרובים אלינו, חברות בעבודה/ בסמינר, שכנות, שכנים, אף אחד לא יודע עליו!!!
רואים רק את המשפחה הנוצצת!
לא את הילדים שגוססים בפנים.
סבל מאנשים חולים באמת, כמו שהגדרת.
והכי קשה שזה סבל שאת לפעמים לא יודעת מקיומו… כי את בטח מדמיינת… או שלא הבנת טוב…
נכוןןןןןן
חני תודה על המילים שלך
ברור שיש הרבה כאב בעולם, הרבה סבל והתמודדות.
אבל זה עדיין לא הופך את זה לזה ש"בכל משפחה מורחבת, בכל בניין יש מתמודדי נפש"
את יודעת מה זה להתמודד בנפש??
את יודעת מה זה שהיא כל כך חולה ופצועה, וכואב לה?
אז נכון שיש אירועים טראומתיים, מקרים קשים ועוד, אבל –
זה מה שכולנו חווים.
ולא כולם מתמודדי נפש. לא!
זה כמו שתאמרי שלכולם יש ימים אפורים, דיכאוניים כאלו, ובגלל זה כולם חולים בדיכאון.
לא. בכלל לא.
זה האדם.
זו הנפש הבריאה.
זו היא.
זה מאוד צרם לי לקרוא את השורות האלו, הכאיב טיפונת אולי כי
אנשים בגדול חיים את החיים. הם שמחים ברובם, לפחות ברוב חייהם. הם חיים. וזה מה שחשוב.
אדם בדיכאון הוא לא חי.
הוא מת.
מבטיחה לך שלא כולם מסתובבים מתים מבפנים.
מבטיחה.
ועוד דבר,
לגבי מה שכתבת על אנשים שפוגעים,
בכלל לא תמיד זה קשור למידות רעות.
לפעמים זה המחלה,
כמו נרקיסיזם.
וזה נושא נורא מורכב, כי מה? איפה המידות שלו אם כן?
עצוב.
רק רציתי שתדעי.
לא רציתי לכתוב נרקיסיזם,
אבל התכוונתי בדיוק לזה.
מעדיפה לקרוא לזה מידות רעות, ולהאמין שיכול להיות שינוי.
יודעת לעומק, לצערי.
את יכולה להעדיף. אבל זו המציאות.
זו מחלה, האדם לא יכול להשתנות.
אה ועוד משהו,
לא אמרתי שכולם מתים מבפנים,
רציתי לעורר לכך שיש כאלו,
יותר ממה שחושבים,
יותר ממה שמנסים להסתיר או לטייח…
סליחה שהכאבתי, כאב לי בעצמי.
מחלות נפשיות זה עבודת המידות
נרקסיזם זה בעיקרון אדם שהאגו שלו מנופח זה לא אדם עם בעיה נפשית
חלק מהבעיות הנפשיות או רובם זה דורש עבודת המידות
כן ולה אנשים הולכים לטיפול?
הרי אם זה מחלה שמשתלטת עליהם אז הם לא צריכים טיפול נכון?
אז למה אנשים במצבים נפשיים קשים הולכים לטיפול אצל פסיכולוג למה?
כי זה דורש עבודת המידות
באנו לעולם הזה כדי לעבוד על המידות
מה את מספר פה?
אני חוויתי את חברה שלי שהייתה במצב נפשי לא טוב
והיא פגעה בי בגלל המצב הנפשי שלה
אז מה את אומרת עולם הפך ראיתי
אני חושבת שלא משנה באיזה מצב הבן אדם יש רמות כמה אפשר לפגוע בשני
נכון שצריך לרחם ולהבין אנשים עם קשיים נפשיים
אבל גם לאנשים עם בעיות נפשיות צריך לתת גבולות
למה כי אנשים עם בעיות נפשיות כשהם פוגעים
הם פוגעים בצורה ממש חזקה
גברת חברה שלי בגלל המצב הנפשי שלה דפקה עלי צרחות זה נראה לך תקין? זה נראה לך חברות?
אפרת יקרה, אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת, הלוואי שהתפיסה בעולם תשתנה!
אני גם ישים את הסטיקר שתוציאי!
שימו לב נשים יקרות שהתפיסה הזאת מתבאת גם בחיי היומיום שלנו- אסור לומר שאת חלשה נפשית / רגשית, מייד העין שמולך מתעקמת—-
ממני, אחת שמתמודדת ללא כותרת
וואו!
את נוגעת ללב ממש!!
אפרת וכל הנשים היקרות המתמודדות, אתן מ-ד-ה-י-מ-ו-ת!!!
בתור אחת שעברה ילדות מאוד לא פשוטה, בין המתנות שהורי העניקו לנו – הם כל הזמן הכניסו לנו בכל הזדמנות שכל התמודדות זו מתנה גדולה, והקב'ה מעניק לנו עם המתנה המון המון כוח! בכל פעם שהרגשנו שהמתנה קצת גדולה עלינו הורי היו מעודדים אותנו להשתמש בכוח שקיבלנו… ואכן, השתמשנו בו ואנו ב'ה משתמשים בו הלאה ומעבירים גם לדורות הבאים…
יש עוד תפיסה קולקטיבית לגבי מיהו ה"נורמלי" מי קבע את הקריטריונים של הנורמלי? אולי אם כל אחת מאיתנו תכבד ותעריך ותטייל ותשמור על קשר טוב עם אלו שלא מצטלמים הכי פוטוגני ברחוב, ותהיה גאה בחברה הזו שלה, נוכל קצת לשנות את המציאות הנוקשה של "מיהו הנורמלי", ולא מדובר באנשים חינוך מיוחד… אם כשתשמעי מישהי מגיבה בצורה לא מתאימה על נשים או משפחות מתמודדות, ותרימי עליה מבט מלמעלה למטה ותתני לה את ההרגשה שהביטוי הזה לא היה אמור להיאמר, אולי היא קצת תחשוב פעמיים לפני שהיא תתייג? צריך בשביל זה המוןןן ביטחון עצמי (וזה עוד מהמתנות שהורי העניקו לנו) אבל עובדדד!
רק צריך לפתוח עניים, יש סבבינו המון משפחות מתמודדות, אם תפרגני לילדה של השכנה המתמודדת שלך כמה היא נראית טוב ואיך את שמחה לראות אותה, תפרגני לאחיין שלך על הוריו המקסימים והאוהבים תתני הרגשה טובה לאחות המתמודדת איך היא עומדת במבחן בגבורה, אולי תשלחי לה אפילו עוגה טובה או שוקולד כאות הערכה, זה יעבוד הרבה יותר טוב מאשר דיבורים על להוציא את הילדים מהבית,
הכוח ביד של כל אחת ואחת מאיתנו לעזור ולתת כוח למתמודדים סביבינו, תעניקו מילים טובות ומעריכות, תכבדו כל אחד , תעזרו במידת האפשר ובעז'ה העולם יראה טוב יותר!
וואו! מילים כדורבנות!
אהבתי! כל מילה…..
אני נורמאלית למצב
אני מגיבה נורמאלי למצב לא נורמאלי