זה היה בתקופת הקורונה.
הכל סגור. יד ושם סגור מזה שנה. אני מצאתי את עצמי מבצעת הסבה תעסוקתית. ולאחר שנה בחל’’ת, כששינוי לא נראה באופק, מצאתי את עצמי תחת כובע אחר, מקבלת אנשים בתכנית תעסוקה ממשלתית של שרות התעסוקה.
עבדתי בקבלת קהל צפופה, מול אנשים שחלקם הגיע לתכנית מאותה הסיבה בה אני מצאתי את עצמי שם, מעברו השני של השולחן – שינוי עולמי שכפה את עצמו תעסוקתית, בין היתר, על כולנו.
יום אחד פגשתי אותה לראשונה. אישה עדינה, עולה מאחת ממדינות מערב אירופה. היא לא ידעה עברית. גם אנגלית לא. תקשרנו באמצעות גוגל טרנסלייט, ושפת הלב גם.
היא הייתה לבדה, ממש. ללא עזרה, ללא מכר, ללא איש. עלתה לארץ כי רצתה להיות חלק מעם ישראל. בארץ מוצאה, למתעניינים, ישנן קהילות יהודיות מוכרות, אך במשפחתה התרחקו מכל קהילה יהודית שהיא וחיו בבידוד חברתי יחסי. הסיבה: זה מסוכן (!)
תוך כדי "שיחתנו", בתוספת כמה מילים בסיסיות באנגלית, עברית, ושפת הידיים, עלינו על הסיפור המשפחתי, היא אישרה לי, כמובן מאליו: טראומה עמוקה מן השואה. טראומה משפחתית, מוטמעת, בין דורית. התרחקות ובידול, כמעט הסתתרות, אלה הכלים בהם בחרו סבא וסבתא, מוכי אובדן והלם, כדי לשרוד.
זה היה סיפור חייה, עכשווי ובן זמננו; ובאותה המידה, זה היה סיפור השואה שלה.
עם השנים אני הולכת ופוגשת, מלבד ניצולי השואה שאני מראיינת, את ההבנה שמלבד בני הדור הראשון, ישנם אנשים רבים שהולכים בינינו והם נושאים את סיפור השואה שלהם.
שהשואה היא לא טרגדיה מן העבר הרחוק שנעצרה על סיפה של שנת 1945. שהיא גדולה הרבה מעבר לזה. שאנו, כל אחד מאיתנו, יש לנו סיפור השואה שלנו; כלומר, האופן בו עיצבה השואה חלקים בתוכנו, ולאו דווקא באופן מודע.
כשאני נעצרת לרגע, ומחפשת את סיפור השואה שלי, שישקף מן הסתם את סיפורו של הדור השלישי, אם אני יכולה לתת לזה שם –
זו החוויה בעיני, של הילד התמים, המוגן, שפגש את העולם שאינו עוטף ואינו מגן; שפגש מוקדם מדי את עצם קיומו של שכול, טרגדיה, עוול זועק לשמים ומוות טראומטי.
קלטנו את זה באוויר. סבא וסבתא ניצולי שואה היו אנשים בגילאי השישים, דומיננטיים ונוכחים בחיינו, והדמויות יודעות הכל שלנו, הורים ורבנים, מדריכות ומורות- היו דמויות שעולם השיח והמושגים שלהם נלקח בין היתר משם. השואה היתה אירוע שבאנו ממנו, זו היתה תודעה מובנת מאליה של משהו נורא שקרה אי פעם, רחוק מכאן אבל לאנשים שאנחנו מכירים, אנחנו ילדים שגדלנו על ההבנה שדברים כאלה יכולים לקרות.
ותודעה ילדית כזאת, היא סיפור תודעת השואה של ילדים שנולדו כאן וגדלו כאן להורים שאינם ניצולי שואה. ויתכן שגם סבא וסבתא לא; זה פשוט נכח, קראנו את זה בספרים, שמענו בהרצאות, פעמים רבות באמירות וסיפורים של "דרך אגב"; גם את התודעה הזו, רכשנו בבית הספר.
התודעה הזו קלטה, אם במודע ואם לא, דימויים, סמלים ומושגים שנלקחו מעולמות של טראומה, ויתכן שהם ישבו בחושך בשקט זמן רב מאד ולא פרצו למודעות.
מתי הם עלו לשטח, ובעוצמה?
בשביעי לאוקטובר, למשל.
אנשים מכל המגזרים, העיתונות על גווניה השונים, דיברו במונחים של שואה. מחבלים כונו בשם נאצים. מאיפה באו לנו המילים האלה?
בדיוק מכאן.
זה אוצר המילים שיש לנו כעם, לתת לקטסטרופה. וזו התחושה הקולקטיבית שהתעוררה, של משהו נורא שהיכרנו, שידענו שיכול לקרות- והנה קרה.
אני זוכרת את הדיון הארוך מאד שהיה ביד ושם כיצד להגיב, כיצד להסביר שלמרות הכל זו איננה שואה; אבל מה שעלה בציבור – הרגש הספונטני שעלה מתוך תת ההכרה – אולי הוא – הוא סיפור השואה שלנו כעם; החוויה הרגשית המהממת של, קטסטרופה באה ומאיימת על יציבות העולם הבטוח שלי. ואולי זה חלק מסיפור השואה האישי שאנו מספרים לעצמנו, שאנו נושאים איתנו, בחוויית העולם האישית שעיצבנו בעצמנו עם השנים.
סיפור השואה האישי הוא משתנה וספציפי, וכשהוא משפחתי, הוא מורכב מדברים רבים כל כך. כמראיינת, אני פוגשת שוב ושוב סביב הראיון את בני משפחתם של ניצולי השואה. והאנשים האלה מספרים לי את "סיפור השואה" שלהם, בחווייתם שלהם, והוא כואב.
הסיפור הוא סיוטי לילה של אבא, אמא, או סבתא, אליה נשלחו לישון כנכדים לבד.
הסיפור הוא אב מרוחק. אם מנותקת מעט. על קשר אידיאלי שלא יכול היה להתקיים.
הסיפור הוא חוסר יכולת לקיים מגע עם רגשות.
הסיפור הוא אזורי חיים שלמים שהיו אסורים במגע רגשי או דיבור, והאיסור היה מוסכמה משפחתית, מן צו שבשתיקה.
הסיפור הוא טראומה על כל צורותיה שנכחה בחיי משפחות רבות מדי וסירבה ללכת.
את מיכל, בת הדור השלישי, פגשתי בראיון של חנה. חנה היתה רק בת חמש כשאמא הלכה להביא אוכל ולא שבה. אבא נלקח לפניה. אדם זר שפגש בה ברחוב העביר אותה אותה למנזר צרפתי, ולא היה איש שיסביר מה קרה.
חנה ילדה בת חמש, גדלה לבד. התבגרה בשקט. התחתנה ונתנה לילדיה את החיים הכי טובים שיכלו להיות, טובים בהרבה מאלה שהיו לה. מיכל הנכדה, פסיכולוגית קלינית, דיברה איתי אחר כך על בחירתה המקצועית. סבתא אהבה אותה כל כך, והיא הפכה להיות המשענת שלה.
"אני מרגישה את המקום בו היא עדיין נשארה שם… את הילדה בת חמש שמחכה לאמא"… קולה נשבר פתאום. "אני חושבת שלכן בחרתי ללמוד פסיכולוגיה בסוף… הרצון להיות שם בשבילה. הרצון להחזיר את הגלגל לאחור ולתת לה, או לפחות לילדים אחרים, היום, חיים יפים יותר—"
השואה היא ארוע גדול, מהמם בעוצמתו, שאנחנו עדיין לומדים עליו בימינו אנו.
לומדים כמה זמן לוקח לקום משם, וכמה זמן אחרי שכבר קמנו משם, עדיין לוקח לנפש לעכל, להבין ולהתרפא לאט לאט מבפנים.
לומדים להבין שאנו חלק מהסיפור הזה, שנולדנו, מי יותר ומי פחות, לתוך עולם שקם על חורבותיו; ולתודעת השואה שלנו יש חלק בעיצוב האדם שנהיינו.
היא חדרה לתוכנו, היא אחראית לסכמות פנימיות ואישיות שלנו, היא עיצבה מוסכמות חברתיות ומשפחתיות, היא קיימת בנו כיחידים וכעם, אם היכרנו בכך ואם לא.
והיא חלק מאיתנו במסע של גלות שמתקיים כבר הרבה שנים, אנחנו לא מכירים עולם אחר;
אבל יש דברים שהיום, בפרספקטיבה של עשרות שנים, לא ארוכה מדי לאחר אירועים בכזה סדר גודל –
יש דברים שאנו יכולים לראות. יש חוויות שאנו יכולים לחוות,
יש אמונה שיכולה לרדת מעולם הידיעה ולהיות נוכחת בחוויה הפנימית שלנו.
כי אם יצאנו לרחוב וראינו בתי מדרש שנושאים שמות כמו גור וסלבודקא, וויז'ניץ ומיר, לצורך הדוגמא, שהם כולם שמות לקהילות שחרבו והנה הן כאן וקיומן כה מובן מאליו ובנאלי;
ואם עברנו ברחובות שנושאים שמות כמו קדושי גורליץ, קדושי טלז, גן ורשה, ובמקומות האלה שמי זוכר ששמותיהם הם העדות הפשוטה ביותר לחורבן –
וראינו שם זוג מבוגר יושב על ספסל לנוח באור השמש; וראינו ילדות במהלך משחק חבל שובב. ואישה עם ילד בעגלה, ועוד חמישה אחריה.
ואם רק יש לנו עיניים כדי לראות, כדי להבין-
שאנו נמצאים כאן היום, כשתודעת השואה ועצם התרחשותה נוכחת בחיינו, מדברת אלינו אפילו משלטי הרחוב, כשבאותו מקום עצמו מתקיימת הנבואה ההיא, של עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות… ואיש משענתו בידו, מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו זקנים וזקנות משחקים ברחובותיה —
כמו שזה נכתב מראש, ושום דבר אינו הפתעה.
שבגינה הזו, מול הילדים שלנו שממלאים בפשטות את הרחוב,
אנו נוגעים בהתגשמות נבואת נחמה.
לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112
לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il
תגובה אחת
מירי יקרה
כבת הדור השלישי
קשורה מאד לסבא ז"ל ותבדל לחיים טובים סבתא תחי'
אני מרגישה הכרת הטוב גדולה כלפייך וכלפי המערכת
על הבמה המיוחדת לחוויות הצרובות בתוכינו
מרגישה את החוט הדק של הקשר הישיר עם הסיפורים על כל מה שהם עברו הולך ונעלם
(הקשר העקיף כמו שכתבת למעלה, אוהו קיים)
אז תודה שאת מציבה גלעד