כולם סביבי פתאום עם קש"ר

חיפשתי לאחרונה את המילה הכי מלחיצה לאנשי הקשב בסביבתי הקרובה, הגעתי למסקנה מוזרה אז הלכתי גם לסביבתי הרחוקה יותר והגעתי למילה הכי לא קשורה שאפשר, בעצם אפשר לקרוא לה המילה ההפוכה מלחץ – קבלו אותה: שגרה!

אם בשבילי הסמל ליציבות, רוגע בהירות וסדר זה שגרה, אז עבור אנשי הקצב זו אחת המילים המאיימות ביותר.

מה שהכי מצחיק אותי זה שאחד העוגנים החזקים ביותר עבור הקצב זה שגרה, תכנון וסדר יום ברור, אבל אם תדברו איתם על זה הם יילחצו לגמרי. אם אתן רוצות זוגיות רגועה ושלווה עד כמה שניתן כשמדובר בקשב תימנעו לגמרי מהמילים טווח אורך, שגרה, קבוע, תכנון עתידי וסדר יום.

תמיד חשבתי שאני המאורגנת והמפוקסת מביננו. כי בכנות, אני זו שזוכרת, שפועלת, ששולחת, שמתקתקת, שאומרת, שעושה ובקיצור, היחידה שמחזיקה ראש.

אבל ככל שחולף הזמן מפסח, וימי השגרה מתחילים לקנות אמון בלבנו (אני צפונית, וחיזבאללה החליט שזה בא לו בטוב הריביות וההצמדות, אז הרבה יותר קשה לנו להבין שרוב העם נכנס לשגרה).

וקורה לי משהו מוזר, אני מתחילה לחשוב שאולי כולנו על הרצף הזה של הקשב. אפילו שאני לא, יש לי פתאום הרבה כן.

ואז נזכרתי שהיה מאוד קל לעצבן אותי פעם עם הקטע הזה, כי כולם סביבי פתאום יש להם קש"ר וכל הילדים והילדות השובבים והחוכמולוגים נהפכו להיות היפראקטיבים מקוש"רים. זו לא טעות כתב.  לקש"ר היום יש יחסי ציבור מעולים!

יש סרטון מוצלח שמציג שעת מבחן בכיתה ואת עומר החמוד שמנסה לכתוב מבחן כשכל רגע ילד אחר בכיתה מפריע באופן כזה או אחר (אוכל בקול, צועק, הולך הלוך חזור וכדו'). כשעומר מתלונן שהוא לא יכול להתרכז בכתיבת המבחן המורה אומרת לו "אבל, עומר, יש לו הפרעת קשב ומה שהוא עושה עוזר לו להתרכז…". כשתם זמן המבחן המורה שואלת למי יש הארכת זמן? וכולם מצביעים חוץ מעומר המסכן שלא הצליח לכתוב כלום במבחן.

לא צריכה להסביר, נכון?

האמת, אני לא מתלוננת. תוך 10-15 שנה עברנו מהפך אדיר והורים לילדים מסכימים סוף סוף להודות באתגר המיוחד של הילד שלהם ואפילו לתת להם תרופה במקרה הצורך. אני זוכרת איך אחותי ע"ה שהיתה מאבחנת דידקטית מהנדירות בדורה היתה מתחננת להורים לתת לילדיהם את הריטלין הידוע לשמצה והם היו יוצאים נגדה במלחמה של ממש.

לפני כעשר שנים היינו הורי בית במשפחתון של הרווחה במוסדות מגדל אור של הרב גרוסמן במגדל העמק. (מסגרת ביתית שמתיימרת להחליף את הפנימיות לילדים של פעם) חלק גדול מתפקידנו היה לשלוח את הילדים למוסדות הלימודים רגועים שלווים ושבעים. כלומר, נוטלי ריטלין על משפחותיו.

אני זוכרת איך בעלי היה מראה להם שגם הוא לוקח כדור איתם ביחד ומסביר להם שמבחינתו זה כמו משקפיים. בזמנו, הצוות הסוציאלי עצר את נשימתו והריע בקול תרועה רמה על גבורתו ואומץ ליבו להודות ככה בחולשתו ברבים. זה היה ממש מצחיק, כי איך בדיוק אתם רוצים לשכנע את הילדים כשאתם בעצמכם עדיין תופסים את הקשב כבעיה וחיסרון?

וסה"כ עשר שנים ואנחנו במקום אחר לגמרי! הבן שלי יכול לשאול אותי היום "זה שאני שוכח כל יום משהו אחר זה בגלל שאני קשב"? בדיוק באותה מנגינה ששואלת בת השבע "אני רעבה כי לא אכלתי"? כלומר, הוא לומד להכיר את עצמו בקטע של נתוני אופי ותכונות, לא בקטע של "זה הבעיה שלי".

אני יודעת שזה עדיין לא נחלת כל סוגי החברה בארץ אבל המציאות הזו הולכת ותופסת חלקים גדולים יותר ויותר ואיך אמרה לי חברה? הבת שלה בכתה לה שהכי שווה להיות עם קש"ר כי הן הבנות הכי מוצלחות וחמודות בכיתה! אז גם היא רוצה ללכת לאבחון….

אבל מה, לנו המבוגרים, יש עוד דרך…

מצד אחד לכולם יש הפרעת קשב מצד שני אף אחד לא באמת מתכוון לזה…

כשאומרת לי שכנה על הספסל (לא באמת שכנה, לא באמת ספסל, אבל לא מצאתי ביטוי אחר) שיש לה קשב וריכוז (שמתם לב לקיצור המצחיק הזה? הוא סותר את הכוונה, כן?) אז אני אומרת לה, אם תשני כ-7 שעות ללילה, תשמרי על אורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה ופעילות גופנית, עדיין יהיה לך קש"ר? בדרך כלל, התשובה היא לא. כי בסוף אנחנו נשים שרובנו מתפקדות בלי קשר לגוף וצרכיו, מה שמוביל באופן טבעי להפרעת קשב (ולהשמנה ולעצבים וקוצר רוח ופצעים בפנים וכאבי בטן, אבל זה לא קשור לכאן).

הרי בסוף, אנחנו גדלנו בדור שהיה פחות אופנתי להכיר ב-ADHD ולראות את המעלות המיוחדות שמביא איתו הקצב.

ולשנות תפיסת ילדות זו מציאות מורכבת כך שעדיין, למרות שהעולם מדבר על זה כבר הרבה יותר בקלילות ובהומור, זה עדיין נתפס כבעיה.

כשקראתי את התגובות לטור הקודם, זיהיתי הרבה פחד שהתמקד בילדי הקצב, איך הם יהיו כשהם יגדלו.

וזה בדיוק התפר הזה עליו אני מדברת. הדור שתופס את זה כבעיה, חיסרון, התמודדות ואתגר, למול הדור שתופס את זה כתכונת אופי, מסוגלות ויכולת.

ואני רוצה לומר כאן דבר מאוד חשוב.

המציאות שלנו היא במקום שנמצאת התודעה שלנו.

אם הקש"ר ייתפס כחיסרון המגדיר את את מי שנושא אותו כ"בעיה", אז הוא יהיה בעיה ואז אנחנו נגדל ילדים מאתגרים, חוצפנים, היפראקטיביים, רחפנים, שכחנים וחסרי מעש.

ואם הוא ייתפס כתכונת אופי עובדתית אז אנחנו נראה ילדים יצירתיים, מצחיקים, אוהבים, אהובים, רגישים, תוססים, מקוריים, שמחים וזורמים.

כי שוב: המציאות שלנו היא היכן שקיימת התודעה שלנו.

ואני פוגשת אותן. את הנשים שנושאות את הקש"ר על כפיים ומביאות את עצמן למקומות שאנחנו יכולות רק לחלום עליהן ואת אלו שטומנות את הראש בחול ומעדיפות להתעלם, אולי מחר זה יעבור ויעלים איתו את התחושות הנוראיות האלו של חוסר ההגשמה העצמית והאשמה על עצם קיומן.

וחבל. כי החיים שלנו, והזוגיות שלנו הם עולם שלם שמלא ביופי, ואם אנחנו בוחרים למקם את ההסתכלות שלנו על מה ש"לא", אז כל ה"כן" נהפך לרקע מטושטש וה'לא' הולך ונהיה ברור וחד ותופס את כל הפרונט.

ואנחנו לא בעולם שבו יש טוב ורע ואת אלו שנולדו על הצד הימני של המפה. אנחנו בעולם זהה ושווה. זו הבחירה שלנו, היא זו שעושה את ההבדל. מה אני שמה בפרונט ומה אני מטשטשת ברקע. אני לא יכולה להעלים, אבל אני כן יכולה להתמקד אחרת.

מי אני?

נחמי פרנקל, נשואה לקצב וריקוד כבר 17 שנים תוססות.

אמא ל-7 מתוקים, שכמה מהם ממש דומים לאבא המדהים שלהם.
מהפן המקצועי- מרצה, מנחת סדנאות עם כלים מעולם הטיפול, יועצת נישואין

ובעלת תואר במדעי החברה והתמחות בהפרעת קשב.

מאמינה, מניסיון, שזוגיות עם קש"ר יכולה להיות מדהימה, מחוברת ומלאת סיפוק,

אבל היא דורשת גישה אחרת.

לפודקאסטים של זוג וקש"ר

הזוגי (תכיני טישו לדמעות צחוק), או המקצועי,

התקשרי לקו זוג וקש"ר 0733023619 (בקרוב גם באתר זוג וקש"ר)

מדברים על זוג עם קשר

המקום שלך לשאול לקבל תשובות!

אפשר להשאיר שאלות בוערות בשלוחה 7

החל מיום רביעי הקרוב תוכלי לשמוע את השו"ת בלייב

מוזמנת להיכנס לקו זוג וקשר 0733023619