די עם הביקורת! זמן לחמלה עצמית 🧡

יעל היא נערה ככל הנערות. לומדת, עוזרת בבית, נהנית עם חברות, אוהבת את הסמינר. יעל גם יודעת לסלוח לכולם – עד שזה מגיע אליה. היא אוכלת את עצמה על כל הטעויות שהיא עשתה ועושה בחייה. בטח אתן מדמיינות נערת בסיכון, שנעבאך, לא ממש מצליחה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ואז – אולי בצדק – חוטפת קצת מהסביבה שלה?! אז לא. הרי אמרנו, נערה רגילה ככל הנערות. אז מה יש לה, ליעל? 

מה שיש להרבה מאיתנו – שוטר פנימי חמור סבר וחסר פשרות שנוזף, מלקה ומעניש אותה על כל מה שאולי לא עשתה בסדר. סופר אגו מפותח קוראים לזה בשפה של מלומדים.

מי זה השוטר הזה ואיך הוא נכנס לחיינו?

משחר ילדותנו אנחנו מקבלים מהסביבה שלנו הערות והארות. כשההורים, הגננות והמורות שלנו חינכו אותנו הם השתמשו רבות ככל הנראה במשפטים שנועדו לתקן טעויות שעשינו. העירו לנו, ביקרו אותנו. הכל בתוך מסגרת שאמורה הייתה לגדל אותנו. אבל איך נאמרו הדברים? מה הבנו מהם? זה משתנה מאחת לאחת. אחת מבינה שאם העירו לה נקודתית זה לא משליך על כל האישיות שלה ועל עצם הקיום שלה בעולם. את השנייה זה יכול לערער עד היסוד ולגרום לה להרגיש פגומה מעצם מי שהיא. אחת קיבלה הערות עטופות בהרבה אהבה וחום ואילו השנייה קיבלה ההערות צולפות ואולי אפילו משפילות.

מלבד ההורים והמורות שלנו סביר להניח שהיו עוד אנשים שספגנו מהם ביקורת – אחים ואחיות, דודים ודודות, חברות ועוד היד נטויה. כל המכלול הזה מתעצב בתוכנו לקול פנימי שהתגבש פנימה מתוך סך הקולות החיצוניים. הקול הפנימי הזה הופך להיות קול שמדבר בתוכנו במהלך החיים גם בלי שמישהו יגיד לנו משהו. כך למשל נמצא את עצמנו אומרות לעצמנו את המשפטים שאמא תמיד הייתה אומרת לנו לדוגמה. לקול הזה אני קוראת 'השוטר הפנימי'. וככל שהקולות שהפנמנו היו נוקשים וחמורים יותר, כך יהיה השוטר שלנו קפדן יותר.

חשוב לציין שלא תמיד הקולות החיצוניים היו קשוחים וחמורים באופן מפורש. מספיק שהייתה זו הפרשנות האישית הלא מודעת שלנו או ה'סאב-טקסט' שהבנו מבין השורות, כדי שהשוטר שלנו יהפוך לחמור סבר.

האם השוטר הזה הוא טוב וחיוני בצורתו הנוקשה והמייסרת? ההלקאה העצמית הזו מיטיבה איתנו? אני נוטה להניח שהיא עושה יותר נזק מתועלת ושאפשר גם אחרת ואתן מוזמנות לחלוק עלי.

ואם תשאלו את השאלה המתבקשת – ומה עם אחריות? אני אלטף את עצמי על כל טעות שאני עושה ובזה נגמר הסיפור? כאן נכנס ההבדל בין אשמה לאחריות שעליו נדבר בטור הבא (תחזיקו ראש עד לטור הבא בעוד שבועיים…) ובינתיים ניתן קצת מקום כדי להבין למה אנחנו חייבות חמלה עצמית.

שמעתי פעם מהרב פנגר שאמר: 'ואהבת לעצמך כרעך' – תאהב את עצמך כמו שאתה אוהב את רעך. כנראה שפעם זה היה ברור שאדם אוהב קודם את עצמו ואחר כך יוצא מעצמו החוצה, היום לצערנו זה כבר לא כל-כך ברור. מה שברור הוא שאדם שאין לו אהבה לעצמו – לא יוכל גם להעניק לאחרים. רק דבר שיש לך אתה יכול לתת לאחר. כשיש לנו אהבה בתוכנו נוכל לתת אהבה ולפרגן מכל הלב למישהו אחר.

סיבה נוספת לחמלה עצמית עין טובה. אני לא תלמידה חכמה, אבל בשום מקום לא שמעתי שאנחנו צריכות לדון לכף זכות רק את הסובבים לנו ולא את עצמנו. בכל בוקר אנחנו אומרות שהקב"ה החזיר לנו את הנשמה בחמלה, זה אומר שה' חומל עלינו. ואם הוא חומל עלינו, ככל הנראה מגיעה לנו חמלה…

אז איך מתמודדים עם השוטר הפנימי ומכניסים קצת יותר חמלה ואהבה?

נתחיל בהתמודדות עם השוטר הפנימי. נניח שחברה או אחות באה אלייך כדי לשפוך את ליבה על משהו שקרה לה – תסבוכת או טעות שעשתה. את עכשיו צריכה להרגיע אותה, לנחם, לתת לה כח. מה תגידי לה? תספרי לה כמה היא טיפשה וחסרת אחריות ולא בסדר? או שתכניסי את העניין לפרופורציות ואולי גם תגמדי קצת את הנזק אם החרדה גבוהה או המצב חמור?

סביר להניח שתבחרי באפשרות השניה אם אכפת לך ממנה…

איפה זה נעלם כשאנחנו מסתבכות או עושות טעות? אז כל קיתונות עולם על ראשינו. השוטר הפנימי צובע לנו את כל המציאות בגוון שחור הרבה יותר מהאמת, כחלק מההלקאה העצמית. אם כך, בשביל להיחלץ מזה העצה הכי פשוטה וקלה היא להתייחס לעצמנו כאילו זה קרה למישהי אחרת. אם צריך סיפור מסגרת, נלביש אותו על דמות מהחיים שלנו, כאילו זה קרה לה ואנחנו נדרשות לענות לה.

ואיך מכניסים יותר חמלה למערכת הפנימית שלנו?

כשערכתי חיפוש על חמלה עצמית מצאתי כל מיני רעיונות, מסרים וטכניקות עם שלל טיפים מעשיים ופחות, אכתוב כאן כמה מהם:

• 'מלחמת מחשבות': בכל פעם שעולה בי מחשבה שלילית על עצמי – אני אענה לה עם מחשבה חיובית על עצמי.
• לשאול את עצמי 'מה היה אומר לי מישהו שאוהב אותי' ואולי אפשר אפילו לשאול אותו באמת.
• לפנות מעט זמן איכות לעצמי בתוך שגרת היומיום שלי. זמן בו אני מניחה את כל העולם בצד ונותנת הזנה נפשית לעצמי.
• למי בינינו שמתאים לה – לחבק את עצמי, לחייך לעצמי במראה, ולומר מילה טובה לעצמי.
• לשאול את עצמי מדי פעם מה שלומי. ולענות בכנות כמובן…
• גבולות. ללמוד להגיד 'לא' כשלא נכון לי להגיד כן.
• להגיד או לכתוב לעצמי בכל יום חמישה דברים שאני טובה בהם או חמישה מעשים טובים שעשיתי היום. אם כתבתי אני יכולה לקרוא את זה בעיתות משבר…
• "בורא נפשות רבות וחסרונן" – לזכור ולהפנים שהקב"ה ברא את כולנו חסרים ולא מושלמים, אז טבעי שאעשה טעויות.

כשנכניס יותר חמלה עצמית למערכת הפנימית שלנו, נוכל לחסוך מעצמנו שעות וימים של כאב וסבל. שנזכה!

---

פוגש אותך💛

זוכרות את הכסא הריק?

באופן כללי הוא יתאים כמעט לכל נושא שנדבר עליו. כאן הוא יתאים לנו כשנרצה לתת לעצמנו חמלה עצמית דרך דמות אהובה. נושיב את הדמות בכסא הריק וכך נשמע מה היינו אומרות לה.

אבל מה שבאתי להציע הוא לערוך היכרות עם השוטר הפנימי שלנו!

תכיני שאלות, תושיבי אותו על הכסא וקדימה!

יש לך איתו מערכת יחסים ארוכה ומורכבת?

זה גם המקום לכעוס עליו ולהגיד לו את כל מה שיושב לך בפנים. כאן את יכולה לדבר בלי מסננות, פשוט לשפוך החוצה את כל מה שיושב. לפני כן אל תשכחי לנעול את הדלת ולהכין זמן וטישו. בהצלחה!

הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.
מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.
בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.
לפרטים נוספים: 1993slm@gmail.com | טלפון: 052-7609808
נשתמע!