כמה יהודים נשארו שומרי מצוות אחרי השואה?

בית פשוט ומואר, סלון גדול עם חלונות ארוכים, פתוחים אל הנוף של רמת בית שמש.

 שקט של לפני צהרים.

קולות צעירים עולים מתלמוד התורה הסמוך, שם לומדים הנינים של לאה. היא בת תשעים ושש, עברה את השואה בגיל 17, וכמה סמלי לשמוע את הקולות היפים האלה לאחר ראיון בו סיפרה לנו איך סללה לבדה את הדרך הזאת, שהובילה אל מי שהיא היום. אל התגשמות החלום שלה לראות בנים, נכדים ונינים כאלה, בדיוק.

זה היה בסיום הראיון. רחלי הצלמת קיפלה ציוד. לאה ואני שוחחנו לקראת פרידה. היא דיברה איתי במשפטים קצרים של מילים ספורות, נטולות רעש. הריאיון הורכב ממשפטים בודדים, חסכוניים. עוד משפט, שקט אבל מלא תוכן, ועוד אחד.

ופתאום היא הפתיעה אותי. נכנסה לחדרה ויצאה ממנו עם דפי יומן שכתבה כאן בארץ כאישה צעירה מאד, אם לשני ילדים. היא תיארה שם את עצמה מתעוררת בלילה, ולא זוכרת ברגע הראשון איפה היא. בחלום חזרו הנאצים, וחזרו יריות. וחזר המסתור ופרידה פתאומית מאבא. והיא התעוררה, ולרגע היתה חזרה שם. אבל ברגע הבא, לקול נשימות קצובות של בעל ושני ילדים, נזכרה שהיא כאן; וקמה בשקט, הכל חשוך בחוץ. לקחה דף ועיפרון וכתבה מכתב אל הקדוש ברוך הוא. מספרת לו על מה חלמה. לאיזו מציאות יפה התעוררה. אומרת תודה לך על שעברתי את זה והנה אני כאן…

הטקסט הכל כך לא מובן מאליו הזה, של התעוררות מסיוט אל שלווה והודיה, נכתב שנים ספורות לאחר השואה, על ידי אישה צעירה ואם לפעוטות, חיה לא בעושר, אין משפחה כמעט סביב, העקבות לאסון עוד נוכחים כל כך. והוא התאים לסיפור שלה, למי  שהייתה. התאים לבית ממנו באה.

לאורך סיפורה, בלטה דמות האב. עדין ורך, לאחר פטירת האם נותר איתם לבדו. היא העבירה לי את הזיכרון בו נמלטו מן הבית לאחר שהנאצים פשטו על הרחוב. יריות נשמעו כבר בחוץ. הם רצו להסתתר בשדה, מתיישבים במסתור צמחיה מאולתר ואבא שח לעצמו, בשקט, על, כדבריה, ’’ושיננתם לבניך בדרך’’. היא סיפרה עליו ממרחק השנים באהבה רבה כל כך, על אדם שהשאיר לה מורשת של שבת, לא מתאבלים בשבת, ילדים. עכשיו שבת… לא ללשון הרע. לא לכיעור על כל סוגיו, לא לבינוניות בעבודת השם. העדות הזו, שהייתה בהחלט טראגית, לא כל עדות שואה נשמעת כך – העדות הזו היתה מורכבת מסיפור שואה קלאסי לצד הסתכלות אחרת. היה שם משהו אחר, גבוה יותר, זו היתה נוכחות שקטה של אבא שחי בעולם אחר, מושגיו אחרים, במבט אל השמים.

המבט הזה עבר הלאה, בעצמות. היא הייתה כזו. הילדים והנכדים, בסלון אברכי בבית שמש, היו כאלה. האש שבו היתה חזקה דיה כדי לבעור לאורך חמשת הדורות הבאים שאני ראיתי—

על שאלת האמונה לאחר השואה

ישנה שאלה שאני פוגשת אצל אנשים בחוץ, כאשר אנחנו מדברים על השואה ועל הראיונות הנערכים לניצולים. הם שואלים, למשל, כמה אחוזים מניצולי השואה נותרו שומרי מצוות.

השאלה הספציפית הזו חוזרת על עצמה, בווריאציות שונות, באחוזים גבוהים – כשאני שואלת את עצמי למה בעצם, זו השאלה כמעט היחידה ששמעתי מאנשים בנושא השואה!

אולי כי זה האופן בו נתפסה השואה במשך תקופה ניכרת אצל רבים – מסוים מאד, צר מאד; אולי כי החמצנו עם השנים עולם שלם של נושאים וצבעים, שהיום, דווקא בגלל הפרספקטיבה ההולכת ומתרחבת שיש לנו לאותם ימים, אנחנו יכולים לשוב אליהם ולשאול שאלות גדולות, רבות כל כך, מנקודות מבט חדשות שעוד לא ראינו, עוד לא חשפו אותנו, עוד לא סיפרנו לעצמנו שהן קיימות??

ולמה השאלה הזו עולה שוב, ושוב?

כי אותה לא פספסנו.

כי את השאלה הזו שנוגעת באמונה, הציפו  שוב ושוב ושוב;

כי על השאלה הזו נדרשנו לענות מוקדם מאד לאחר האירועים;

כי השאלה הזו נשאה כאב שלא ניתן לשאת – של האדם מול גורל גדול מדי, קשה מדי, בודד מדי.

ובנקודת קיצון כזאת אנשים נושאים עיניים אל מעבר למוחשי ולנתפס, וגם אם מעולם לא לימד אותם אדם, הם פונים אל הקדוש ברוך הוא. איש איש בשפתו, איש איש לפי מה שלימדו (או לא לימדו) אותו אביו ואמו.

 והנושא הזה, בניגוד לאחרים שהודחקו; שלא הועלו; ששנים ארוכות עברו עד שהיה בהם עניין לציבור – הנושא הזה עלה ונכח, ובניסוחים משתנים, מנקודות מבט קוטביות אפילו, גם נכנס למעגלי שיח ציבורי מוקדם מאד.

זוכרת את עצמי בהדרכת קבוצה מיוחדת מאד, שהורכבה משורדי שואה בעיקר, ומעטים מבני הדור השני. הם היו קבוצה צבעונית ומגוונת, זה היה בוקר שקט של חודש ניסן. סיירנו באתר בחוץ, הלכנו לאט, מולנו הנוף. סיורנו המנומנם נקטע באחת, בלא התראה, על ידי חיה, בת הדור השני, דומיננטית ונשמעת, בשמלה כתומה מודפסת ומשקפי שמש שכעת הרימה לאחור והביטה בי וצעקה. בזעם. ’’איפה היה אלוקים בשואה’’??!

השאלה יועדה אלי, היא ראתה בי איכשהו פרטנר מתאים. שאלה שמעולם לא נשאלתי, לא לפני ולא אחרי האירוע ההוא, והזעם שלה, הושלך אלי בעוצמה. אני לא יודעת על מה היה הכעס. האם חוסר היכולת להכיל את הסיור, על השפה החזותית והעיצובית שבו, שהביאה נושאים שהכירה ממקום מוחשי ונוכח? האם ילדותה שלה, לשני הורים שעברו את הסבל, ומה שנשאה היא כבת הדור השני?

הקבוצה, רובם בגילאי ה-70 עד תשעים וחמש, שתקו, מי בעניין, מי באדישות.

נהיה פתאום חם. ואביך.

ואז קם מיכאל. הוא היה הגבוה מכולם, בכובע מצחייה, חולצה משובצת וסנדלים תנכיות, חיוך צוחק ועברית עכשווית לגמרי, כבר לא מהירה מאד, ומקל ביד. ’’סתם כי עברתי את גיל שמונה עשרה וחצי’’. מיכאל שעבר אי אז את ניסויי מנגלה, הוא ראה את עצמו מוסמך יותר ממני, לענות. 

אני לא זוכרת לצערי מה אמר. אני רק זוכרת את הטון. את הרוגע  שהביא איתו, כשענה לה מה שענה. למיטב זיכרוני הוא לא חבש כיפה. הוא לא ענה לוגית, הוא הכיל. הוא הרגיע. הוא ראה את העולם אחרת.

את אותה השאלה בניסוח אחר, פגשתי בקורס ההדרכה שלי, בו פגשנו את אשר אוד ז’’ל, שכנער שרד מחנות. הוא סיפר לנו את סיפורו ובסיום דבריו, כשקיבלנו אפשרות להפנות אליו שאלות, ניצלתי את ההזדמנות.

’’אתה מדבר איתנו על אירועי ילדות כאלה,’’ שאלתי אותו, ’’ואני לא רואה בך מרירות. רואה אותך חי בחיוך, בטוב – מאיפה זה"?

הוא הסתכל עלי. לא עשה רושם דתי. הרים אצבע למעלה, וחייך. ואמר לאט, באמונה עמוקה: ”אני מרגיש, שמן השמים מחזיקים אותי”.

זו לא הייתה תשובה שאנשים אחרים באותו החדר יכלו לצפות. ”איך אתה יכול, לאחר הכל, להאמין”? שאלה מישהי. הוא לא התרגש, לא ראה צורך להוכיח דבר; חייך, ואמר לה: ”אני בוחר להיות אדם פרקטי… זה מה שמחזיק אותי…”

לאור חוויות כאלה, עם אנשים שחזותם לא בהכרח מנבאת מה הם מרגישים מבפנים, אני רואה את השאלה הזו כמסובכת הרבה יותר, והיא מורכבת גם כך.

אם באמת ננסה לענות על השאלה הזו, של – כמה יהודים נשארו שומרי מצוות בתקופת השואה?

נצטרך לשאול קודם כל, כמה יהודים שומרי מצוות חיו בארצות הכיבוש הנאצי ערב השואה?

מתוכם, כמה מאותם מעטים ששרדו היו ילדים מוסתרים או בני נוער, לא בנויים עדיין, את שנות חינוכם העיקריות עברו, לשם הדוגמה, בבונקרים, ארונות, מנזרים, רחובות, יערות, או הגרוע מכל, מחנות הריכוז; תלויים מאד, יותר מכל דבר אחר, באופי המסגרת הקולטת לאחר המלחמה, אם לידינגה בשבדיה, מסגרות שאינן דתיות כבר במחנות העקורים, או בארץ – בתי אבות של הרב כהנמן או קיבוצי השומר הצעיר…?

מתוכם, כמה מהם היו במצב הכשיר והאידיאלי על מנת לגייס אנרגיה נוספת וליזום, ולייצר מאפס תנאים המתאימים לשומרי מצוות – סידורים, כיפות (!), מניין, מטבח כשר, כי שום דבר לא היה…

והשאלה היא גם אם היתה שם קבוצה מגובשת שהיה לה העניין והלהט לשוב לאורח חיים מלא של שמירת מצוות, או שאיש מסביב לא התעניין בכך; וכמה קשה לעשות זאת לבד, מול חיילי בעלות הברית, לא ידידותיים תמיד; וכמה מאתגר להניע את זה כשאתה במצב של התאוששות הדרגתית מטראומה שאינה מטופלת ושואבת אנרגיה נפשית בעצם היותה; ופעמים רבות כל כך לא נשאר ולו אדם קרוב אחד כדי לעבור איתו את מסע השיקום העצמאי הזה, לבכות במשותף את האובדן ולהחזיק את זה ביחד, ולקום – כמה כוח צריך, וכמה שמירת מצוות צריכה להיות בראש סדר העדיפויות ולהתחרות בצרכי הישרדות בסיסיים – כדי שבמצב תת-אנרגטי, פיזי ונפשי כזה – יבחר שורד שואה בודד וצעיר לקום, לגייס משאבים נפשיים שאין לו ולהילחם על זה??

ואולי כאן התשובה.

כי לא אנו נדע לומר באמת מי שרד לאחר השואה ונותר יהודי מאמין, מאנשים רבים שחזותם לא העידה עליהם דבר, ברגע האמת נשמעו באמירות אמונה חזקות מאד. לא כל אחד, כמובן… אבל לא אנו נוכל לדעת ואין לנו הזכות לשפוט חיצונית מי שרד באמונתו ומי לא.

אבל כדי להצליח לבנות חזרה, מאפס, חיים של אמונה ושמירת מצוות מעשית; שלא לדבר על מעבר לזה, לאחר שמצאת עצמך בעולם חרב ואתה מנסה לבדך לקום משם –  

אתה צריך אש חזקה מספיק, שתבער גם אחר כך. שתאפשר בכלל אפשרות של בחירה בחיים כאלה.

בסלון של לאה, פגשתי באש הזאת.

היא עברה מאב שהיה במקום אחר.

ובאהבתו, חיבר את ביתו לצעוד בדרכו ולהילחם עליה, היא לא יכלה אחרת;

ואולי לכן נשארה חזק כל כך, בתוכי.

היא הכניסה בי על הדרך, בשקט, בפשטות של מובן מאליו, את הבנת המושג – בת תלמיד חכם;

את ההבנה שהיה כאן רכיב נוסף, היה כאן עוד משהו שעבר וזרם אצלה בדם, חזק מספיק בשביל לשרוד בהצלחה את מרוצת הדורות.

את ההבנה שמים רבים לא יוכלו לאהבה כזאת.

—

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il