"להר המנוחות." אמר דובי לנהג המונית המבוגר, ובאותו רגע קלט את המשמעות של מה שהוא עושה.
מה גרם לו להסכים בכזה חיפזון? הוא היה יכול להגיד לאפרת שהוא מעדיף לחכות כמה ימים. הוא היה צריך לחשוב על כך יותר ביישוב דעת, אולי אפילו להתייעץ.
ידידיה השמיע קול. אפרת טפחה על גבו.
יש להם תינוק עכשיו, הם לא צריכים ללכת לקבר של תינוק שאיננו.
הוא לא צריך.
המונית כבר גלשה במורד הרחוב. ניילון עבה אטום הפריד בין החלק הקדמי של המונית למושבים שמאחור. צינורות עגולים רחבים העבירו את רוח המזגן אל החלל האחורי של המונית, ואילו מלפנים היו החלונות פתוחים.
לפעמים אנשים צריכים לדעת פשוט להפריד את עצמם מדברים אחרים שקורים.
אפרת נשכה את שפתיה בחוזקה. היא חשה במבטו של דובי, וחייכה אליו.
הלוואי שבשבילה זו החלטה נכונה.
הוא היה פזיז מדי.
גם כשפתחה את עיניה לרווחה ראתה אותה שוב, קטנטנה, צווחת, אגרופיה קמוצים. כזו מלאת חיים. שום רמז למה שיתרחש בעוד שניות ספורות. רעות שלה.
אפרת הצמידה את ידידיה אליה, מנסה להשקיט את הרעד בזרועותיה.
"את בסדר?" דאג דובי.
"חשוב לי כל כך שאנחנו נוסעים עכשיו." חיוכה התמלא בדמעות. "אין לך מושג, ותודה שלא חיכית עוד."
כל כך הרבה חשבה על היום הזה, ייחלה להיות בו.
עיניה זהרו בתודה.
תינוקת זעירה באינקובטור, צינורות ומכשירים מצפצפים, יללת אמבולנס.
דובי מצמץ בכוח.
חלקת קבר קטנה.
הוא עושה טעות.
אבל אפרת נרגשת בגלל שהוא נוסע איתה לקבר. בשבילה זה חשוב.
הוא יצטרך להתנתק. לא לחשוב על כלום עד שהם יסיימו להיות שם ויחזרו הביתה.
השאלה אם יהיה מסוגל לכך.
הוא יהיה חייב להיות מסוגל.
ביציאה לכביש גולדה מאיר הנהג האט ועצר. מחסום משטרתי היה מולם.
"מה זה?" נלחצה אפרת.
"בגלל הסגר." דובי נדרך. הוא היה צריך לברר אם יש מחסום ביציאה מהשכונה.
אבל אולי זה לטובה, אולי כן טוב שהם יאלצו לסגת.
שוטרת אותתה למונית. הנהג עצר.
"לאן זה?"
דובי פתח את החלון הסמוך אליו: "להר המנוחות."
"אתם בסגר. תעשו אחורה."
"זה חשוב." דובי הידק את המסכה. "אנחנו בדרך לקבר של התינוקת שלנו."
"של התינוקת שלכם?" השוטרת התקרבה אל חלון הרכב, מבטה נתקל בידידיה, המחובק בין זרועותיה של אפרת. "בלי קשקושים, תחזרו."
"זה באמת." המילים יצאו צרודות מאפרת, נראה שהשוטרת לא שמעה אותה.
"זה לא קשקושים." דובי הסביר ליד החלון הפתוח. "התינוקת נפטרה לפני שנה ורבע, ואנחנו רוצים –"
"אמרתי לחזור." חתכה השוטרת. "חכו לסוף הסגר בשביל מה שאתם רוצים לנסוע אליו. נהג, סע בחזרה."
הנהג הסתובב לרוורס.
"רגע, אני אסביר לה שוב." ניסה דובי בתסכול.
"היא לא תיתן לך." קולו של הנהג הגיע במעומעם מעבר למסך הניילון העבה. "למה באמת אתם נוסעים?"
"לקבר של התינוקת שלנו."
"אתה צוחק עלי או מה?"
"למה שאני אצחק על כזה דבר? אני מדבר ברצינות."
הנהג השתתק לרגע. "השוטרת בטוח לא האמינה לכם." הוא אמר בקול שונה, "אפילו אני לא האמנתי."
המונית השתלבה בתנועה שבנתיב הנגדי.
זה לא אמיתי שהם חוזרים עכשיו הביתה, אחרי כל מה שהם עברו.
לא נשאר בה עוד כוח.
"דובי," שוב יצאו המילים שלה צרודות. היא כחכחה בגרונה. "אפשר אולי לנסוע מדרך אחרת."
פניה של אפרת היו חסרות צבע.
"איזו דרך אחרת?" שאל אותה.
"לצאת מהצד השני של השכונה."
"אבל אז בהמשך נעבור שוב ליד אותה שוטרת."
"אפשר לנסוע לצומת שילת, ומשם לעבור לכביש ירושלים-תל אביב. אפשר כנראה. לא?"
"לנסוע עד מודיעין???"
"אני יודעת שזה המון כסף." היא העבירה אצבע לא יציבה על לחיו של ידידיה והרימה את עיניה. "כל כך משמעותי בשבילי שהסכמת לבוא איתי עכשיו. אין לי כוח לחכות ולהיות שוב במתח."
הייתה כזו תקוה בעיניים שלה, כזו ציפייה שהוא יסכים. מחשבה שהוא יסכים אפילו לנסוע דרך מודיעין.
היא באמת בטוחה שהיא רוצה להגיע לקבר, והיא מייחלת שהוא יצליח לעזור לה בזה.
המונית נכנסה לרחוב שלהם, ועצרה ליד הבית.
המראה הפנימית נראתה רק במטושטש, בגלל יריעות הניילון העבות. הנהג הסתובב אליהם. "אתם יורדים?"
אפרת ציפתה להחלטתו.
הכל התערבל בתוכו: רתיעה מהקבר, תקוה לשחרר את הנישואים שלהם מהקונפליקט המתמשך, ייאוש זוחל ותחושה שלנצח ירדוף אותם הקושי הזה ביניהם, פחד מזיכרונות שרק בכוח הצליח להדחיק ומראה הקבר עלול להציף בו, הרצון לעזור לאפרת, והחשש שמפגש עם הקבר יהיה קשה מדי בשבילה.
היא עדיין הביטה בו בתקוה.
"כל הסיכויים שגם ביציאה השנייה יש מחסום." הוא אמר.
"אבל אולי לא. אנחנו יכולים לנסות."
"החלטתם מה לעשות?" ברר הנהג.
גם דרך המסך הניילון היא יכלה לראות את המונה מתקתק. חמש דקות עברו, ועשר. דובי עדיין לא חזר.
"לאן בעלך הלך?" שאל הנהג.
"להביא משהו מהבית."
"מה יעזור לו משהו מהבית?"
"משהו שיראה לשוטרת שלא שיקרנו." היא חפשה את המילים כדי להמשיך להסביר, כשראתה את דובי מגיח מהחצר בצעדים רחבים. דפי מדפסת לבנים היו בידו.
אז הוא כן זכר איפה הניח אותם.
"אתה חושב שזה יעזור?" הנהג היה ספקן.
"מה אכפת לך, אני משלם לפי מונה."
אפרת הייתה עדיין חיוורת, אבל עיניה ברקו בתודה.
"שוב אתם?" פניה של השוטרת התקדרו. "אתם מנסים לצאת אחרי שאמרתי לכם לא?"
"רק רציתי להראות לך." דובי הושיט הדפים מבעד לחלון.
היא לא נגעה בהם. "מה זה?"
"תעודת פטירה של התינוקת שלנו."
מבטה נדרך.
"היא נפטרה לפני שנה ורבע, כמה שעות אחרי הלידה. את יכולה לראות כאן. לאשתי חשוב מאד לעלות לקבר שלה."
אפרת התנשמה בשקט. כמו שיר בשבילה היו המילים הללו שלו.
מחוץ למונית הביטה השוטרת בדובי בספק. "דווקא בסגר?"
"היא - אנחנו עוד לא היינו שם."
"אמרת שעברה שנה ורבע."
"אנחנו נוהגים שנשים לא עולות לקבר בהריון, אז היינו צריכים לחכות עד עכשיו. בבקשה, זה מאד חשוב לאשתי. כבר הרבה מאד זמן היא רוצה לעלות לקבר."
השוטרת רכנה קדימה, עיניה נפגשו באלה של אפרת, ואז היא התבוננה בידידיה. אחר כך קראה כמה שורות מהדף שבידו של דובי, ושוב הסתכלה באפרת.
"אני מבינה." רכות חלחלה למילותיה. "אתם יכולים לנסוע."
הוא לא ציפה למשהו אחר מאשר שורות של מצבות, ובכל זאת, ברגע שיצא מהמונית נעשה הדופק שלו מהיר.
בלוויה של סבא הוא היה פה, בדיוק בנקודה הזו הם עברו בדרך לקבר. אבא שלו והדודים, והוא עם האחים שלו, ובני הדודים, קרוב למאה בני משפחה.
הנהג המתין עד שדובי הוציא את העגלה מתא המטען.
"תהיו בריאים." איחל להם, ואז התרחק ונסע.
לאן הם אמורים ללכת עכשיו?
אפרת הניחה את ידידיה בעגלת השכיבה, ופתחה את הרוכסן הצדדי של התיק. "הנה הפתק."
דף דפדפת, מלא בסימני קיפול, ועליו כמה מילים בכתב ידה של אפרת.
כהבזק צפה בו תמונה אחרת. קול זר מעבר לקו, אפרת יושבת ליד השולחן, מגוננת בידה על השורות שהיא מסתירה ממנו, קול זר מעבר לטלפון.
עכשיו היא הושיטה לו את הדף, מצפה שיקרא.
חלקה י"ז, שורה 13, קבר מספר 4.
"אתה מכיר פה?" פניה חיוורים, בעיניה ברק של תקווה.
"קצת."
"זה פה."
שורות שורות של חלקות קבורה קטנות בין רגבי החול. מלבן קטן של יציקת בטון סגר על כל חלקה. דובון פרוותי בצבעי אדום-לבן היה מונח על אחת החלקות.
כאילו היו אלה הרגליים של מישהי אחרת שהלכו בין השורות, וספרו עד לשורה שלש-עשרה,
ואחר כך לקבר מספר ארבע.
הרגליים ההן התקשו להחזיק אותה כשעצרה שם.
פה טמנו את התינוקת שלה בזמן שהיא עצמה עוד הייתה באשפוז, מבולבלת כולה, שבורה.
"אפרת, הכל בסדר?" היא שמעה את קולו הדואג של דובי. לעגלה לא היה מקום לעבור בין הקברים הקטנים, והוא נשאר מאחור.
טוב שיצא כך, היא צריכה עכשיו את הזמן לבד.
"כן, אל תדאג." היא הצליחה לשלוט בקולה למילים הללו.
השפילה עיניה לחלקה הקטנה, המכוסה בבטון יצוק.
עצמה עיניה, משחזרת את הדקות הנוראות ההן. האיומות, היקרות מכל. הדקות הבודדות בהן היא הייתה אמא לתינוקת חיה, שנמצאת סמוך אליה במרחק של הושטת יד.
"סליחה שלא החזקתי אותך." לחשה בצרידות. "רעות שלנו. את יודעת שקראנו לך רעות?"
היא בוכה?
מהמרחק שבו עמד, לא יכול היה לראות.
שורות הקברים שמולו כמו נכנסו למערבולת. הכל הסתחרר סביבו.
הוא הטלטל אז באמבולנס, הצופר החריש אוזניים, ולמרות החרדה שמלאה כל תא שבו, חלק רציונלי בתוכו תהה למה הצופר מופעל, ולמה הם נוסעים במהירות תזזיתית שכזו. נראה שצוות האמבולנס לחוץ להגיע במהירות לעין כרם. האם זה אומר שיש סיכון בהעברה של התינוקת מבית חולים לבית חולים אחר? אולי המצב שלה מסוכן כל הזמן, לא בגלל ההעברה.
הוא הזכיר אז לעצמו את השיחה עם העסקן הרפואי, את התקווה המוצקה שבעזרת השם הניתוח יעבור בשלום, שעוד מעט הכל יהיה בסדר.
שעות ספורות אחר כך התינוקת שלהם הגיעה לכאן. בלעדיהם.
דובי נשען בשתי ידיו על העגלה, הוא צריך לשמור על עצמו.
הבן שלו בעגלה פקח את עיניו, דובי ליטף אותו ביד לא יציבה.
"אם לא היה לנו אותך, לא הייתי מסוגל לבוא לפה עכשיו."
הוא גילה שאמר את המילים בקול, ונשך את שפתיו.
"תינוקת שלי, כמה שאת קטנה. כמה שאת קטנה שם בפנים. סליחה שלא באנו קודם. לא שכחתי אותך לרגע."
רוח נשבה על הדמעות ששטפו את לחייה.
"הנה תראי, אבא כאן, ואמא. וגם ידידיה, האח שלך הקטן. לא שכחנו אותך. לא ערכנו פדיון לידידיה, כי הוא לא בכור. את הבכורה שלי, רעות מתוקה. וכמה שאני אוהבת אותך. אהבתי אותך כל ההיריון. חיכיתי לך כל כך."
כשהרים את ידידיה, שכך הרעד שבזרועותיו. כנגד רצונו נדד מבטו של דובי אל החלקה הקטנה. תינוקת אחת קטנה בין מאות התינוקות שהובאו לכאן, כמעט כולם החזירו את החיים עוד לפני שיצאו לחלל העולם.
הוא מצמץ בחוזקה.
התינוקת שלהם כן נולדה בחיים.
אם לא היה ממהר להסכים לניתוח, התינוקת שלהם הייתה עדיין איתם?
"זכרתי אותך כל הזמן."
השמש יצאה מבין העננים.
"את רואה את ידידיה? כמה שהוא מתוק וקטן? היית כל כך אוהבת אותו." חיוך עלה על שפתיה כשקלטה מה אמרה. "אולי עכשיו עדיין לא היית יודעת ממש לאהוב, אבל היית בטח נוגעת בו ומנסה להבין מיהו ונהנית לשחק איתו."
גוש הכאיב בגרונה. "את כל כך חסרה לי, רעות."
הוא נענע בראשו. זו רק מחשבה שהוא צריך להוציא מתוכו. הוא התנהג באחריות, הוא התייעץ עם עסקן רפואי, וגם ההורים של אפרת חשבו שצריך לנתח מיד. התינוקת שלהם נפטרה כי היא הייתה צריכה לחיות בעולם רק כמה שעות. זה מה שהשם רצה.
וכל הצער שהגיע לחיים שלהם בגלל פטירתה – זה המסלול שהם צריכים לעבור. השם לבדו יודע מדוע.
מבטו נדד לחלקת הקבר הקטנטנה שאפרת עמדה מולה, מלבן אפור אחד מבין מאות.
התינוקת שלהם, רעות.
זעה כיסתה אותו, למרות הקרירות שבאוויר. הוא מחה את מצחו. כן יש הגיון בכך שאפרת רצתה לקרוא לה בשם. רעות.
"לפחות נגעתי בך, באצבעות. זה מנחם אותי קצת. אני עדיין מרגישה את האצבעות המתוקות שלך על כף היד שלי." אפרת ניגבה את פניה בשרוול. "בשבילך זה כבר לא חשוב עכשיו. אבל אז הרגשת שנגעתי בך? זכרת את זה כשהיית בפגיה?"
יפחת צחוק התערבבה בדמעותיה. "אני כנראה מדברת שטויות. בשבילך גם לא משנה עכשיו שהיית לבד בפגיה, אבל בשבילי זה חשוב. אני עדיין זוכרת את הבכי שלך. הלוואי שהייתי מחזיקה אותך." קולה גווע.
"באתי לומר לך עכשיו שלום." היא לחשה אחר כך. "אני אבוא עוד, ואני אזכור אותך גם כשלא אבוא."
הרוח הייתה קרירה מעט, הוא עטף את ידידיה בשמיכה ונשק על לחיו.
"אמא שלך צריכה קצת זמן לעצמה." לחש, ומבטו פגש שוב בגבה של אפרת.
זה לא יותר מדי בשבילה?
"אולי את לא צריכה שאבוא, בשבילך זה לא משנה. את למעלה. וטוב לך."
שוב הסתירו עננים את קרני השמש.
"היית צריכה לחיות כאן כמה שחיית, בדיוק. אני יודעת שזה ככה, ואני אומרת את זה לעצמי כל יום כמה פעמים. אם לא הייתי יודעת שכך זה באמת, לא הייתי יכולה לחיות אחריך."
צליל בכי הדהד בתודעתה, בכי תינוק חי.
"אני שמחה שהיה לי אותך." לחשה. "לא הייתי מוותרת עליך, אני רוצה שתדעי את זה. אני כל כך אוהבת אותך."
אפרת חיבקה את זרועותיה הרועדות.
כנראה אף פעם לא תדע למה קיבלה את רעות רק לשמונה שעות ועשרים ושבע דקות.
היא רק יודעת שהיא בן אדם אחר היום ממה שהייתה לפני רעות. היא לא הייתה נהיית מה שהיא, אם לא שנאלצה לגייס מתוכה כוחות נפש שלא ידעה שקיימים בה.
היא עדיין עמדה שם לבדה, במרחק כמה מטרים מהם, מול הקבר.
כתפיה רוטטות, או שזה רק נדמה לו בגלל מה שהוא חושש ממנו?
דובי הפך את ידידיה כך שפניו יהיו אליו, וטפח בעדינות על גבו.
אחר כך פנה ללכת על רגבי החול באותה דרך שבה אפרת הלכה לפני כן.
"את תמיד תהיי חלק מהמשפחה שלנו. חלק מהחיים שלנו." שוב היה קולה צרוד. "את הבכורה שלנו. לא נשכח אותך אף פעם."
עשרות רבות של מלבני בטון סגרו על חיים שהסתיימו לפני שהתחילו. קרטון צבעוני מעוטר במדבקות צבעוניות היה מוצמד לאחת החלקות.
עיניו של דובי נשאבו ליציקת הבטון שאפרת עמדה סמוך אליה, ושוב נעשה הדופק שלו מהיר.
היא שמעה את דובי מתקרב, ועדיין לא הסתובבה, חשה שהיא זקוקה לעוד רגע לבד, עם רעות.
"את בסדר?" קולו היה עדין מהרגיל, ובמפתיע שטפה אותה איזו רווחה על כך שהוא הגיע, שהוא לצידה.
"אני כנראה הכי בסדר שאפשר במצב הזה." פניה היו רטובות, ובעיניה מבע חדש, צלול, מבע שלא הכיר.
חלקת הקבר הייתה קטנה כל כך. שוב החזירו אותו מחשבותיו לאינקובטור ההוא. הוא היה יכול אז לבוא קרוב יותר, להתבונן בה.
אבל לא, טוב שהוא לא עשה זאת.
קולה של אפרת הגיע אליו. "על מה אתה חושב?"
"על התינוקת." הוא ראה את אפרת במטושטש בגלל הלחות שמלאה את עיניו. "על רעות."
"אני כל כך מתגעגעת אליה." היא לחשה.
באחד המפגשים לאה סיפרה איך לא הייתה מסוגלת להרפות מהתינוקת, שנולדה בלי חיים. איך לא הייתה מסוגלת להניח אותה ולהיפרד ממנה.
"מתוקה שלנו," אפרת סוככה בידה על עיניה. "תינוקת אהובה שלי. אני יודעת שטוב לך למעלה. אני – אני באמת שמחה שהייתי אמא שלך. אני גם עכשיו אמא שלך. אני אמא שלך לתמיד."
ידידיה זז בחוסר מנוחה. דובי החליף את התנוחה שלו, זה לא עזר.
"תן לי אותו." אפרת לקחה אל בין זרועותיה, והוא נרגע מיד.
"הוא פשוט קינא קצת." אמרה.
צחוק מופתע נמלט משפתיו.
"זה כאילו עכשיו המשפחה שלנו שלמה עכשיו." היא העזה לבטא את התחושה שהציפה אותה מההתחלה ושחששה שלא יבין.
"פעם ראשונה שארבעתנו יחד."
הוא הנהן.
"אני מרגישה כאילו היא באמת נמצאת איתנו כאן. גם בבית אני מרגישה את זה הרבה פעמים. היא הרי נולדה לנו, היא באמת שייכת אלינו."
"את צודקת." קולו נסדק.
שהוא יגיד, או שיחכה שזה יבוא ממנה?
אפרת שוב עמדה דוממת, ידיה עוטפות את ידידיה, עיניה שאובות אל הקבר הקטן.
הייתה לו תחושה שהוא זה שצריך להחליט, קשה לה לעשות את זה בעצמה. למה הוא חושש?
הוא צריך לקחת את האחריות ולהגיד. אם היא תתרגז, הוא יסביר את עצמו, הוא גם ינסה להבין אותה.
"כדאי שכבר נחזור." הוא שמע את עצמו אומר לבסוף. "בסדר?"
כתפיה נשמטו. "הלוואי שלא היה צריך לחזור." אמרה ומיד תקנה את עצמה. "הלוואי שזה היה עוזר לה, שאנחנו פה."
"היא כבר לא צריכה עזרה." הוא אמר בעדינות.
"אני יודעת." מבטה של אפרת היה על מלבן הבטון הקטנטן. "אני רוצה שהיא תמשיך להיות חלק מהחיים שלנו. אתה מבין למה אני מתכוונת?"
'חלק מהחיים שלנו'
שהחיים שלהם שוב יסבבו סביב האסון?
אבל לא, זה לא מה שאפרת רוצה. היא נותנת כל כך הרבה אהבה לידידיה, כל כל שמחה בו. היא כבר לגמרי אחרת ביום-יום, ברוב הימים.
"את מתכוונת שנבוא לכאן שוב?" הוא שאל.
"אולי גם. התכוונתי בעיקר שנזכור אותה בתור הבת הבכורה שלנו, שנוכל להזכיר אותה ולדבר עליה."
הרגש שבקולה העלה דמעות בעיניו. הוא מתאמץ לא לחשוב על התינוקת, אשתו נושאת אותה בליבה יום יום. עכשיו, כשהוא רואה אותה עם ידידיה, הוא מבין זאת יותר. אפרת אימהית כל כך. היא לא יכולה שלא להרגיש אמא של תינוקת שהיא הביאה לעולם, גם אם ראתה את התינוקת הזו רק לכמה רגעים.
שוב ראה הכל במטושטש. "אני מבין."
'אני מבין.' הוא אמר, כמה ייחלה לשמוע את המילים הללו, ולדעת שהן מבטאות את מה שבאמת. כמעט לא האמינה עוד שזה יקרה יום אחד.
בעלה החל להתרחק מהקבר בפסיעות איטיות. היא באה בעקבותיו בלי להביט אחורה, לא בטחה בעצמה שאם תסתכל – אכן תצליח להתנתק וללכת.
היא חיבקה את ידידיה, ונשקה למצחו שוב ושוב ושוב. קצות פיו התעגלו לחיוך.
"הוא מחייך." אמרה לדובי.
דובי הסתובב אליה, רוך בעיניו. "אמרת שבגילו זה רק רפלקס. לא?"
"יכול להיות שהוא עושה את זה מוקדם מהרגיל." היא אימצה אליה את התינוק שלהם, את ידידיה, והדמעות שעל פניה נגעו בשערותיו. "אבל אני חושבת שאם הוא היה יודע, הוא היה מחייך אלינו עכשיו."
-------------
ליווית את אפרת ודובי עד פה?
קודם כל תגיבי למטה... אחרי זה אפשר גם למייל של שרי: 7649044@gmail.com
נשארת עם שאלה? תשאלי למטה, בע"ה בשבוע הבא פרק מיוחד עם התייחסות אישית של שרי על כל שאלה.
------------
אוטוטו סיפור חדש של שרי וולך!
תעקבי : )