פרק 53: בוחרת

בימים אלו היא נזהרה עוד יותר מכל מצב שעלול לגרום לה להיכנס לבידוד. היה לה ברור שזה לא הזמן לקבוע עם נאוה, הפסיכולוגית, אבל כבר לא יכלה יותר.

היא התקשרה בכוונה לברר עם נאוה על אפשרות של מפגש בזום או בשיחת טלפון.

"הייתה לי קורונה לפני שבועיים." הפתיעה אותה נאוה.

"וואו. איך.. איך את מרגישה?"

"בסדר גמור. ברוך השם עבר בקלות. אני כבר לגמרי אחרי. את יכולה לבוא."

החדר הקטן ציפה לה כמו שזכרה אותו, נעים ומזמין. רק העלים הירוקים של העציץ הסמוך לקיר, כמשו מעט בקצוות.

"אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך בצורה כזאת." התחילה אפרת, מגששת אחרי המילים.

"להמשיך איך?"

"להמשיך להכריח את עצמי כל הזמן להתנהג הפוך מהרגשות שלי."

"את לא אמורה להתנהג הפוך מהרגשות שלך." ענתה נאוה.

"אבל זה מה שיוצא." אמרה אפרת בתחושה של חוסר אונים. "מה אני יכולה לעשות?"

נאוה הביטה בה רגע ארוך. "מה את מרגישה?"

אפרת דממה לרגע, מנסה לאסוף את מחשבותיה.

מה היא מרגישה?

כל כך הרבה זמן איש לא שאל אותה מה היא מרגישה, עד שהיא עצמה כבר איננה יודעת.

"עשיתי טעות כשניסיתי לספר לבעלי על הקבר." היא אמרה לאט.

נאוה הנהנה בקשב. "סיפרת לו?"

"ניסיתי."

"ואיך הוא הגיב?"

"הוא התרגז, עוד לפני שהספקתי ממש להגיד לו. הוא אמר שהוא לא כועס על כך שאני מדברת על התינוקת, אבל הוא התרגז ממש."

וגם הלך והתרחק וחזר רק אחרי רבע שעה.

דמעות איימו לעלות בעיניה של אפרת. היא בלעה את רוקה במאמץ.

"היה לך קשה." אמרה נאוה באהדה.

"מאד."

"זה באמת קשה. לרצות לספר על הרגשות שלך, ולהיתקל בריחוק."

הוילון הבהיר נע קלות ברוח שנשבה מהמזגן.

"חשבתי שזו בעיה שאני מסתירה ממנו שאני מחפשת את הקבר. חשבתי שאני צריכה לספר לו."

"כנראה היה לו קשה מדי לשמוע." אמרה נאוה ברכות.

"בסדר, אבל גם לי קשה מדי שהוא מגיב בצורה כזו." אפרת הסיטה אחורה קווצת שיער מהפאה שלה, ונאנחה. "כבר אין לי כוח. מה אני יכולה לעשות?"

"לנסות לגשר על הפער ביניכם."

"מה זה אומר?"

"לקבל את זה שהוא שונה. הוא חווה את האבל פחות חזק ממך, וגם קל לו להתמודד דרך שתיקה מאשר דרך דיבור. תזכירי את זה לעצמך."

אני מזכירה את זה לעצמי פעם בחמש דקות. זה לא עובד.

"נראה שאת עדיין מצפה ממנו לדברים שהוא לא יכול לתת לך." המשיכה נאוה.

"כבר לא."

"אז למה ניסית לספר לו?"

"כי חשבתי שהוא יקשיב. עכשיו אני כבר לא מחכה ממנו לכלום. אבל גם אין לי כוח לחיים כאלה."

"אפרת, זו הבחירה שלך האם להשלים עם מה שיש, ולקבל את בעלך כמות שהוא, או לכלות כוחות במלחמה עם המציאות."

"אני לא נלחמת עם המציאות."

"את לא מתכוונת להילחם עם המציאות, כמובן." נאוה חייכה בעדינות. "אבל למעשה זה מה שאת עושה."

אפרת נשענה אחורנית, מותשת.

"דיברנו על זה כבר כמה פעמים." המשיכה נאוה. "להחליט האם לקבל את ההבדלים בינך לבין בעלך – זו בחירה. זו גם בחירה האם לשמוח בכל הטוב שיש בו ושאת מקבלת ממנו, או להצטער על מה שאין."

"אבל אני לא יכולה ככה."

"הרבה פעמים רק נדמה לנו שאנחנו לא יכולים."

אפרת עצמה עיניה לרגע.

אולי באמת.

אבל היא ניסתה כבר כל כך הרבה.

"אני מרגישה שכבר עשיתי כל מה שאני יכולה." פלטה.

"אני בטוחה שכך את מרגישה," אמרה נאוה. "כנראה שאת צריכה לשנות את החשיבה."

"לשנות את החשיבה?"

"כן. לא להיות מקובעת על כך שחיי נישואים צריכים להיות בצורה מסוימת. יש הרבה צורות של חיי נישואים טובים."

"אני לא מקובעת על שום צורה מסויימת."

"אז למה את מסרבת להשלים עם כך שאת לא יכולה להגיד לבעלך כל דבר?"

"לא זה מה שאמרתי."

"אבל זה מה שעולה כאן, בפגישות שלנו. אין ברירה, אפרת. בשביל לבנות חיי נישואים, מה שצריכים לעשות הרבה פעמים זה לעבוד על הרגשות."

"אני צריכה לעבוד על הרגשות שלי?"

"זה מה שכדאי לך לעשות."

"לא תמיד אפשר לשנות רגש."

"זו שוב שאלה של בחירה."

הפלאפון של נאוה צלצל, היא הסתכלה על הצג והשתיקה אותו. אפרת הביטה בה. הכל שאלה של בחירה?

היא לא בחרה האם להיפגע מדובי באותו יום בראש הנקרה, היא פשוט נפגעה עד עמקי נשמתה.

לאן נאוה מובילה אותה?

לפני כמה חודשים היה לה חשוב כל כך שדובי יהיה איתה בביקורת אצל הרופאה. עכשיו חשה שאינה מסוגלת שהוא יכנס.

לאן הדרך הזו תקח אותם עוד?

נאוה הניחה את הטלפון שלה, ופנתה שוב לאפרת.

"אני מאד מאמינה בך, אפרת. יש לך את הכוחות לזה."

אפרת העבירה לשון על שפתיה.

מי אמרה לה להיזהר מפסיכולוג שבטוח שהוא יודע טוב ממך על החיים שלך?

זו הייתה חגית, במפגש התמיכה ההוא.

זה היה כל הזמן מול עיניה. היא ראתה ושמעה וחוותה והרגישה את הניגוד בין מה שנאוה הייתה משוכנעת בו, לבין מה שהיא עצמה חשה במציאות חייה. אבל היא לא הבינה, לא בטחה בעצמה, נתנה לנאוה להוביל אותה.

הכל היטשטש מול עיניה כשקמה.

"אפרת? יש לך עוד רבע שעה."

ידה גיששה אחרי השטרות הכחולים.

היא הניחה אותם על השולחן הקטן, ליד קופסת הטישו המעוצבת, שראתה כל כך הרבה דמעות שלה,

נאוה קמה בבלבול. "מה קרה?"

"אין לי את הכוחות."

"מה?"

"מה שאמרת, שיש לי את הכוחות. אין לי אותם."

"אפרת, אני בטוחה שאת יכולה – "

"אני לא."

במעורפל ראתה את עיניה של נאוה מתרחבות באי הבנה.

ידית הדלת נענתה ללחיצה.

רגליה הוליכו אותה החוצה מהחדר הקטן.

דובי הוציא את הפלאפון מהחליפה. שום שיחה נכנסת מאפרת.

הוא תלה את החליפה בפינה הקבועה בכניסה, ונכנס למטבח. שני סירים סגורים על הכיריים. אפרת הכינה אוכל לפני שיצאה, יפה מצידה. אבל איפה היא?

היא אמרה שהפגישה שלה באחת עשרה. זה אומר שהיא מסתיימת קצת לפני שתים עשרה, הנסיעה חזרה לא אמורה לארוך לה יותר מחצי שעה לכל היותר.

אז למה היא לא בבית?

היא תכננה להתעכב?

ברבע לאחת התקשר, רצה לדעת מה שלומה, לגשש איך היה. הוא שמע צליל של שיחה ממתינה, אפרת לא חזרה אליו אחר כך.

הימים האחרונים היו קשים כל כך. יותר ויותר הוא מרגיש שאין לו אוויר.

הוא יודע שאפרת בתקופה קשה, אבל גם הוא במתח עצום, אמנם פחות משלה, ובכל זאת. הוא לא מבטא את המתח במרירות, ולא מוציא אותו עליה.

הבוקר הוא שוב החליט שיתאמץ עד לקצה כדי ליצור אווירה אחרת ביניהם. כשקם לתפילה אפרת עדיין ישנה. כשחזר, מצא אותה שותה שוקו, הרגל חדש שהיא סיגלה לעצמה לאחרונה, שוקו מתוק על הבוקר.

"בוקר טוב!" הוא אמר לה בחמימות.

"בוקר טוב." היא ענתה בלי הבעה.

"מה נשמע?"

"בסדר, ברוך השם." שוב דיברה בכזה יובש.

למה היא נותנת לו הרגשה שהוא נודניק?

גם כששאל אותה על התוכניות שלה להיום, על המפגש המתוכנן עם הפסיכולוגית, היא ענתה כאילו הוא מכריח אותה לשוחח.

ועכשיו היא לא מחזירה לו צלצול.

דובי הרים את מכסי הסירים. אורז ועוף.

הוא סגר את הסירים בחזרה, וניסה שוב להתקשר. הפעם היא ענתה לו. "אפרת?" קוצר רוח הסתנן לקולו, הוא ריסן אותו. "מה שלומך? איפה את?"

"בדרך הביתה."

"חשבתי שתחזרי לפני."

"התעכבתי קצת."

היא נשמעה מרוחקת, כמו בבוקר.

הוא חיכה שתוסיף הסבר. זה לא הגיע.

"למה התעכבת?"

הייתה שניה של שקט. "ככה יצא."

"התעכבת אצל הפסיכולוגית?"

"לא. סתם. דברתי אחר כך עם חברה בטלפון."

'איזו חברה?' הוא כמעט ברר, אבל חזר בו וסיים את השיחה בלי לשאול. אין לו ענין לחקור. אם היא לא רוצה לספר, אז לא. דברה עם חברה? אז למה לא דברה איתה בנסיעה הביתה?

אולי פגשה אותה?

לא. אפרת הרי אמרה שדברה איתה בטלפון.

הוא נאנח. פתח את הסיר, בהה רגע ארוך באורז, ואז לקח כף גדולה, ומלא את הצלחת.

מספר שבועות אחרי האסון, במוצאי אחת השבתות בהן שהו אצל הוריה של אפרת, לקח אותו חמיו לצד. דובי תהה מה הוא עשוי לרצות ממנו.

"אפרת הולכת לטיפול?" הוא שאל.

דובי לא הבין מה הוא רוצה.

"טיפול פסיכולוגי." הבהיר חמיו.

"היא דיברה עם העובדת הסוציאלית של בית החולים כמה פעמים." הוא השיב, "אבל נראה לי שהיא כבר לא בקשר איתה." אפרת לא הייתה שבעת רצון מהשיחות ההן.

חמיו הנמיך את קולו. "אני חושב שחשוב שהיא תקבל עזרה מקצועית."

"אתה רוצה שאני אגיד לה את זה?" דובי נבוך.

"לא. לא. לא אמרתי. זה מצב קשה, תעשה מה שאתה מוצא לנכון. אני רק רוצה שתדע שאם אפרת תרצה ללכת לטיפול פסיכולוגי, אז אני אשמח לעזור."

"לעזור?"

"בתשלום. טיפול פסיכולוגי הוא דבר יקר."

"תודה." הוא שוב נבוך.

"אפרת לא צריכה לדעת שהצעתי." הוסיף חמיו.

"השווער רוצה שהיא לא תדע?"

"אולי היא יהיה לה נוח יותר שלא אדע שהיא הולכת לטיפול, אז עדיף שישאר בינינו."

כחצי שנה אחרי שהשיחה הזו נערכה הוא פנה לחמיו, ובקש ממנו את הסיוע הכספי שהציע בשעתו. אם לא, לא היה להם שום סיכוי לשלם את העלות של הפגישות עם הפסיכולוגית ההיא, שאפרת הולכת אליה.

לא היו אמורים לראות כבר תוצאות כלשהן לטיפול? האם אפרת לא הייתה אמורה להיות רגועה קצת יותר? שמחה יותר?

נראה כאילו קורה הפוך.

מה קורה בשיחות הללו?

דובי הפך את האורז בצלחת. למה אף פעם לא נדרש ברצינות לשאלה הזו?

הוא ראה שלא נוח לאפרת לשתף, אז הפסיק לשאול.

לפעמים חזרה הביתה רגועה יותר אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית, לפעמים הפוך. הוא שוב הניח בפשטות שזה חלק מהתהליך. שאולי העיסוק באבל קשה לאפרת. אבל האם אין שם יותר מזה?

הוא עדיין אינו יודע אם מי אפרת דיברה ביום ההוא, שבו בקרו את סבתא שלו, באותה שיחה שאחר כך מחקה מהטלפון. האם מחקה שיחות נוספות? מה עוד היא מסתירה? מה קורה בשיחות הממושכות עם הפסיכולוגית?

היא מדברת שם עליו?

ואיזה מענה היא מקבלת?

פעם שמע את חיה, אחותו, מדברת בהסתייגות על הרתיעה של גברים מכך שנשים הולכות לטיפול, על הרצון שלהם בשליטה.

קל לדבר במילים גבוהות.

נשים מבינות רק נשים.

מה חיה הייתה אומרת עכשיו, כאשר אחרי כל המאמץ שעשה, הבית שלו מאיים להתפרק מול עיניו?

הוא עשה טעות. הוא היה צריך להסכים לכתחילה ללכת לטיפול זוגי. היה צריך להיות בעצמו בשטח, להיות מעורב. לא לאפשר מצב שבו אפרת מתרחקת ומתרחקת ממנו, ומרסקת את האמון שהיה תמיד מובן מאליו ביניהם.

דובי הדף את הצלחת ממנו.

עוד רגע אפרת תחזור.

הוא יעצור בתוכו את הכאב שכמעט מתפרץ ממנו. אפרת קרובה ללידה, זה לא הזמן. הוא חייב להחזיק מעמד בשביל שניהם.

אחר כך, או שאפרת תרגע מעצמה, שהיא תשתנה מספיק כדי שיהיה ברור שדברים מתחילים לנוע בכיוון החיובי, או שיגיד לה שהם צריכים ללכת לטיפול זוגי. אכן.

כך אי אפשר להמשיך.

הוא כבר לא יכול יותר.

השמש קפחה על הספסל עליו ישבה.

אנשים עברו על פניה.

כאב לה הראש.

רגעים ארוכים עברו עד שאילצה את עצמה להוציא את בקבוק המים שלקחה איתה ולשתות.

כמה טיפשה הייתה. איך נתנה לנאוה להוביל אותה ככה.

או שעכשיו היא עושה טעות?

היא חייבת עזרה.

מה תעשה עכשיו?

תלך לעוד פסיכולוגית?

חגית צדקה. חגית היא זו שהייתה צריכה לדבר איתה לכתחילה.

אפרת הקימה את עצמה מהספסל, ונעמדה מתחת לסככה של קיוסק.

איך היא תיפול ככה על חגית פתאום?

מסתבר שחגית באמצע טיפול עכשיו. זה בעצם מה שהיא עושה בבקרים.

אבל אין לה ברירה. היא כבר לא מחזיקה מעמד.

רגע ארוך הססו אצבעותיה על המקשים, ואז היא חייגה.

אחרי ארבעה צלצולים הייתה תשובה.

"אפרת!" בקולה החמים של חגית הייתה שמחה כנה. "איך אני שמחה לשמוע ממך. מה שלומך?"

"ברוך השם."

"מה איתך? הכל בסדר? את עוד לפני הלידה?"

"כן."

זוג מבוגר נכנס לקיוסק.

אפרת התרחקה קצת והנמיכה את קולה. "אני יכולה לדבר איתך עכשיו?"

"כן. בשמחה. אני איתך, אפרת. אז מה שלומך באמת?"

לקבלת מערכת שעות של מכון הכושר קליק'ס ופרטים נוספים: k035700905@gmail.com