פרק 51: גשר הרוס

הדלתות האדומות נפתחו, ושניהם נכנסו לקרונית המאורכת. אפרת הסתכלה החוצה בציפייה.

צפצוף קצר נשמע. קרונית הרכבל התנתקה מהרציף בעוד הדלתות פתוחות. דובי כמעט פלט קריאה בהלה, ואז ראה שהן נסגרות.

הקרונית התנתקה מהצוק. דובי גילה שליבו הולם במהירות. הוא עדיין פוחד כמו ילד בן שמונה? הוא חשב שכבר השתחרר מפחד הגבהים שהיה לו פעם.

פניה של אפרת היו מופנות לכיוון הים, נראה היה שהיא נהנית. דובי היפנה את פניו לחלון הנגדי, אחז במעקה המתכת ועצם עיניים.

"נוף מדהים!" שמע את אפרת מתפעלת מאחוריו.

לרגע רצה לחזור שש עשרה שנים אחורנית. כשאתה ילד, נראה לך מובן מאליו שיש מבוגר שאפשר פשוט לטמון את הפנים בחיקו עד שיהיה טוב יותר.

הוא חש את הקרונית מאטה, ופקח את עיניו. הם עצרו על הרציף התחתון. הדלתות נפתחו.

"היה כיף." פניה של אפרת האירו. עקבות הבכי התמוה ההוא כבר לא נראו עליה.

היה זה רק מצב רוח של רגע?

הלוואי.

עכשיו היה הים קרוב. גלים ניתכו בעוצמה על החוף המסולע, וחזרו והתערבלו בתוך הים. קצף לבן ניתז. רסיס מלוח פגע בלשונה של אפרת. היא שאפה את האוויר הצלול, ורכנה על המעקה, סופגת לתוכה את הים. בשום מקום לא ראתה את הים גועש כל כך, מלא בתנועה.

"שנתקדם?" שאל דובי.

נשמע שיש לו חשק כבר ללכת הלאה. היא הסתובבה אליו.

"בסדר. לאן?"

ספסלים ופינות ישיבה היו משמאל, במעין מרפסת גדולה מעץ. מימין נראה פתח של מנהרה בתוך הסלעים. הנקרות היה כתוב בשלט מעליו.

שניהם נכנסו למנהרה שנחצבה בתוך הסלע. רחש של מים נשמע, וארך לאפרת רגע לקלוט שהרחש אינו מגיע מהים שמאחוריהם, אלא מפנים המנהרה.

תקרת האבן התעגלה מעליהם, אבל לא באופן אחיד. האם יתכן שהיא נוצרה באופן טבעי?

המנהרה המשיכה אל בטן ההר, מעקה מתכת משני צידיה. רחש הגלים היה קרוב יותר. מספר מדרגות הוליכו כלפי למטה, אל פתח גדול שנפרץ החוצה. מים כחולים נראו דרכו, גלים סוערים שפרצו אל החלל שבין הסלעים שבבטן ההר. המראה היה מהמם ביופיו.

"מדהים. נכון?" שאל אותה דובי.

"ממש. איך זה נוצר?"

"היו סדקים בהר, והגשמים הרחיבו אותם. גלי הים שפורצים לכאן בעוצמה מגדילים את החלל עוד ועוד, וגם יוצרים חריטות על הסלעים. אלה בעצם הנקרות. הן טבעיות לגמרי. רק את המנהרה שבה הלכנו חצבו, כדי שיהיה אפשר לראות את הנקרות."

עוד ועוד גלים כחולים התפרצו לתוך החלל שבין הסלעים, מוארים באור השמש שמחוץ למנהרה. הם נשברו על האבנים וחזרו על עקבותיהם. המים געשו והתערבלו.

"בשום מקום לא רואים את הים כחול כל כך." אמר דובי.

"נכון."

"זה כנראה קשור לזה שהמים בתוך הסלעים, ושהשמש לא מאירה ישירות עליהם. האור שלה בעצם מגיע דרך המים."

גל חזק הוטח על אחד הסלעים. המים המקציפים גלשו מיד חזרה, יוצרים מראה של מפל.

"אני ממש זוכר את הטיול ההוא, שעשינו לכאן." עיניו של דובי היו נעוצות בכחול הגועש שלפניהם. "חשבתי שאולי רק בתור ילד זה הרשים אותי כל כך, אבל זה באמת מיוחד במינו."

היא הנהנה. הלוואי שגם לה היו טיולים שזכורים בערגה כזו.

גם ההורים שלה יצאו איתם מידי פעם, אבל תמיד היה לה מתח ממה שעלול להשתבש. מה שיגרום לאמא לכעוס, או לאבא להתכנס בעצמו.

האם היו טיולים שבהם זה לא קרה?

כנראה שכן. אבל נינוחות בטוחה כמו זו שהיא נושמת בבית הוריו של דובי – נינוחות כזו לא היתה אצלם אף פעם.

דובי חיכה לה שתעלה במדרגות כדי להמשיך במסלול. נראה היה שהוא במצב רוח טוב. אפרת חייכה אליו. זיכרו של יום הנישואים הקודם היכה בה לרגע, והיא עפעפה כדי להעלים את הלחות שעלתה בעיניה.

היא הייתה אז בייאוש עמוק כל כך.

וגם עכשיו, היא פוחדת לקוות.

אבל יש לה למה.

בעוד שבועות אחדים היא תחבוק תינוק, בעזרת השם. אסור לה לפחד כל כך שמשהו רע יקרה. אין סיבה.

וגם את מה שנקרע בינה לבין דובי אפשר לתקן.

נראה היה שאפרת נהנית, ומשהו הלך ונרגע בתוכו.

כל העת לא היה בטוח אם טוב עשה שהפתיע אותה כך, אבל כן, הוא צדק. הוא צריך יותר לסמוך על עצמו, ופחות לחשוש מהתגובות של אפרת.

השנה שחלפה ערערה לו את הביטחון. שוב ושוב נוכח לראות שהוא לא יודע לצפות התגובות של אפרת, שהוא מאכזב אותה, שהוא חסר אונים מול המירמור שלה.

אבל הוא לא אשם. איזה גבר נאלץ להתמודד עם משבר נורא כל כך שנה בלבד אחרי החתונה?

אור יום בקע מהמשכה של המנהרה, כנראה מתוך ניקרה מוארת במיוחד. שניהם המשיכו עם עיקול המנהרה, ודובי הופתע לגלות שהם בסופו של מסלול. הוא זכר את המנהרה כארוכה יותר. כנראה בגלל שבשעתו ראה אותה ממבט של ילד?

הם יצאו אל אור השמש שבחוץ, והלכו בשביל שעל צלע ההר. מצידו האחד של השביל היה ההר הסלעי, והצד האחר היה תחום בגדר מעל פני הים. חלודה הכתימה את הצבע הלבן בו היה המעקה צבוע, תוצאה בלתי נמנעת של חשיפה תמידית לרוחות ולנתזים של מים מלוחים.

"לאן עכשיו?" שאלה אפרת.

קצת הלאה משם, בתוך האתר, הייתה מנהרה בנויה, רחבה וגדולה.

מה זה? אותה אינו זוכר מהטיול ההוא.

שניהם נכנסו אליה, ועיניו של דובי צדו שלט הסבר גדול שהיה קבוע מאחורי לוח זכוכית. תמונת רכבת של פעם הייתה במרכז השלט. מתחתיה היה כיתוב: הגשר ומנהרת הרכבת בראש הנקרה.

עיניו של דובי רצו על השורות.

הגשר והמנהרה הינם חלק ממסילת הרכבת חיפה-בירות-טריפולי, אשר הוקמה על ידי ממשלת המנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. זאת כדי לחבר את הרכבת הארצ-ישראלית לרשת הרכבות בלבנון, וליצור רצף מסילות ברזל ממצרים, דרך סיני, ארץ ישראל, לבנון, סוריה ותורכיה לאירופה.

מענין! אף פעם לא שמע על רכבת כזו.

הכיתוב המשיך והסביר על התנאים שאיפשרו את הקמת הרכבת, וגילה גם מה עלה בסופה. בשנת 1948, כשהמתיחות מול הערבים הייתה בשיאה, התעורר חשש שהערבים ינצלו את הרכבת כדי להזרים מתנדבים ונשק לטובת כוחותיהם בחיפה. וכך, כחודשיים לפני הקמת המדינה, בלילה חורפי חשוך, פוצצה חוליה של 'ההגנה' את חלקו מערבי של הגשר, עליו היו פסי הרכבת. בכך נפסקה תנועת הרכבת.

"אף פעם לא שמעתי על זה!" הוא אמר לאפרת.

"גם אני לא."

"בואי נלך לראות מה שבפנים."

"את מה?"

"כתוב שבתוך המנהרה אפשר עדיין לראות את החלק ההרוס של הגשר."

אפרת אמדה את המשך המנהרה בעיניה. "זה הרבה ללכת. אין לי כוח. בוא נשב באיזה מקום. בסדר?"

סככות גדולות הצלו מהשמש הקופחת. כמה משפחות הצטופפו מסביב לשולחנות במרפסת הגדולה. שולחן אחד נותר פנוי בשבילם.

דובי פתח את המידנית, ומזג לה כוס של מים קרים. "את צריכה לשתות יותר."

היא לגמה קצת. למטה מהם געשו הגלים.

משהו לחץ בתוכה.

היא צריכה כבר לספר.

דובי יבין אותה?

יבין שהיא מרגישה שהיא חייבת ללכת להיפרד מהתינוקת?

יכול להיות שהוא יכעס שהיא לא גילתה לו עד היום?

אבל הוא אמור להיות מסוגל להבין. גם הוא הרגיש במתח שהיה להם. הוא יכול להבין שהיא לא הייתה מסוגלת לספר לו כאשר האוירה ביניהם הייתה כמו שהייתה.

היא צריכה רק לפתוח את זה בזהירות, לשים לב לספר בצורה שלא יהיה לו קשה מדי לקבל את מה שעשתה בלי לשתף אותו.

עיניו של דובי שוטטו לצדדים, נראה שהוא לא ממש בענין של שיחה מעמיקה עכשיו. אבל היא חייבת כבר לפרוק את זה ממנה.

שבכל זאת תגיד לו עכשיו?

לפני כן הוא רצה להיכנס לתוך המנהרה ההיא, עדיף שילך באמת. כנראה שאחר כך תהיה לו יותר סבלנות ופניות נפשית.

"אתה יכול ללכת עכשיו לראות מה שרצית." היא אמרה לו.

"מה?"

"את הגשר ההרוס ההוא, מה שהיה כתוב בשלט."

"אה, הוא לא עד כדי כך מענין אותי."

"באמת שלא אכפת לי לחכות כאן. עדיף מאשר - "

"מאשר מה?"

"לא, סתם." היא עמדה לומר שעדיף שילך ויתאוורר עוד קצת, מאשר שישב איתה וירגיש כלוא, אבל זה רק יסתבך אם תנסה להסביר לו.

עיניו התעמעמו קצת. "סתם מה?"

"סתם. כלום. התכוונתי שכדאי שתלך, שלא תרגיש שבגללי אתה מפסיד."

"אני לא מרגיש שאני מפסיד כלום בגללך."

"בסדר. טוב. "

"בואי נאכל עכשיו."

אפרת הוציאה את הלחמניות, והוא הלך ליטול את ידיו, שמח על פסק הזמן הקצר.

שוב הוא מרגיש במתח ההוא מאפרת. כאילו היא מצפה ממנו למשהו, או מתאכזבת ממנו. למה?

זה בגלל הגשר ההרוס ההוא שעניין אותו?

אפרת ציפתה שהוא ישים לב בעצמו שהיא מתעייפת מדי, שהגיע הזמן להתיישב?

מה עוד יכול להיות? במה הוא היה לא בסדר הפעם?

דובי מילא את הכוס במים. אולי רק נדמה לו. אולי לאפרת לא הייתה תרעומת נגדו.

הוא שפך את המים על כף היד, פתח שוב את הברז, ונאנח בקול. הוא לא צריך להיסחף למצב רוח שלילי. גם אם לאפרת הייתה שוב טענה לא מוצדקת כלפיו, אסור לו לתת לטוב שהתחיל ביניהם לההרס כך בקלות.

הם אכלו בשתיקה. נראה היה שדובי מתעניין במה שמסביב, והיא - המילים התגוששו בתוכה. ידעה שהיא צריכה לדבר, ופחדה לעשות את זה. אבל הפעם אסור לה להרתע.

"יש פה גם מיצג אורקולי שלא ראינו." דובי אמר לה אחרי שברכו.

"בוא נשב פה עוד קצת, בסדר?"

"בסדר."

גל גבוה התנפץ על גדר המתכת, והתיז לכיוונם רסיסים מלוחים. שתי יונים קיננו על הסלעים שממול.

אני רוצה להגיד לך משהו, אבל אל תכעס.

יש משהו שאני רוצה לספר לך.

אתה זוכר שדברתי איתך על הקבר ביום של הבחירות?

אני רוצה להגיד לך משהו אבל בבקשה תנסה להבין אותי. טוב?

אמרת לי שזה מטורף, לחפש את הקבר של התינוקת, אבל הרגשתי שאני חייבת למצוא אותו.

עוד ועוד וואריציות של אותו משפט התגוששו בתוכה.

מה היא יכולה להגיד בלי שדובי יירתע? איך היא יכולה להתחיל בלי להרחיק אותו?

"אני רוצה להגיד לך משהו שאולי יהיה לך קשה ברגע הראשון לקבל. בסדר?"

הוא נעץ בה מבט. "בסדר."

אוך. היא לא הייתה צריכה להתחיל ככה. "זה לא משהו בעייתי, כאילו, לא משהו בינינו, אלא סתם ככה משהו שקשור ל – שאני יודעת שאתה מרגיש בזה אחרת ממני."

"בסדר. אני שומע."

היא הייתה צריכה להתחיל אחרת.

עצם זה שהיא אומרת לו שיש משהו מורכב, מרתיע אותו.

היא הייתה צריכה פשוט לספר לו.

אפרת שאפה אוויר בשקט. "אתה זוכר שספרתי לך על מישהי מקבוצת התמיכה שהחליטה לקרוא שם לילד שלה?"

דובי הנהן.

"אמרת אז שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו, וזה ממש נכון."

מבע פניו התרכך. "אני זוכר."

"אז רציתי לספר לך משהו על עצמי, על משהו שחשוב לי ושעושה לי טוב יותר, או קשה פחות."

"אני שומע."

משפחה שישבה בשולחן סמוך קמה ללכת. אפרת לפתה בחיקה את כפות הידיים.

"זה יצא שבעצם לא נפרדנו מהתינוקת. אני אפילו לא חשבתי שיכול להיות שאני לא אראה אותה שוב."

דובי הביט בה, קשוב.

"אני ממש מתגעגעת אליה. אני יודעת שזה יכול להישמע כל כך לא הגיוני, כי מה אני מתגעגעת לתינוקת שבקושי ראיתי, אבל זה מה שאני מרגישה. הלוואי שהייתי יכולה להחזיק אותה שוב. הייתי נותנת כל מה שיש לי כדי להחזיק אותה עוד כמה דקות." 

במעורפל חשה טיפות של זיעה על מצחה. ידיה רעדו בחיקה. "כאילו אין טעם לחשוב עליה כל כך הרבה, כי אין מה לעשות עם מה שהיה, והיא הייתה כל כך קטנה, אבל אני לא יכולה לא לחשוב. אני – אני כל כך מתגעגעת אליה."

דובי מחה את הזיעה ממצחו, מבטו הוסט לצדדים.

נאוה הייתה אומרת לה שקשה לו לדבר על התינוקת, ושהיא צריכה להרפות.

אבל היא צריכה למצוא את הדרך לספר לו.

"בקשר לזה רציתי לדבר איתך, בקשר לצורך שלי להיפרד ממנה."

"אני שומע."

הוא מבין אותה?

"זה יכול להראות לך מוגזם, אבל כנראה שאנחנו שונים בקטע הזה."

"זה הגיוני שנהיה שונים." הוא הגיב מיד. היא לא ידעה איך לפענח את הבעת פניו.

"נכון. זה מה שאני אומרת." אפרת לגמה אוויר בשקט, חשה פתאום בחריפות את החסר של משענת בספסל עליו ישבה.

אם היא תספר עכשיו לדובי על מה שעשתה, על הנסיעה לבית החולים, על הטלפונים, הוא עלול להיפגע ולכעוס. היא צריכה להסביר לו קודם מה גרם לה לזה.

"היה לי קשה עם הפער הזה בינינו. הרגשתי כל הזמן שכשאני מדברת איתך על התינוקת, אתה כועס ומתרחק."

"לא כעסתי שדברת עליה."

"אתה –" היא בלעה את המילים שעמדה לומר. "ככה אני הרגשתי."

"אז הרגשת. זה לא אומר שזה מה שהיה."

לא זה מה שהיה?

השבת ההיא שבה הוא התפרץ בגלל שהיא הזכירה שהתינוקת הייתה אמורה להיות בת חצי שנה, הייאוש שלה במוצאי השבת ההוא ברמדה, והסירוב העיקש של דובי לשוחח אז. חלומות הביעותים שלא יכלה לחלוק איתו, האטימות שלו מול המצוקה שלה, בערב שבו יצאו לגן סאקר. הזהירות שהייתה צריכה תמיד כשרצתה לחלוק איתו מה שחוותה בקבוצת התמיכה - - -

בכלל, הסיבה העיקרית שהיא החלה ללכת לנאוה, הייתה כדי ללמוד להתמודד עם חוסר הנכונות שלו לדבר איתה על האבל שהיא חשה!

אפרת עצמה עינים לרגע. דובי רק יכעס יותר אם היא תחלוק איתו את כל זה.

היא בלעה אוויר.

"בסדר. לא משנה עכשיו. אני לא רוצה שנסתבך עם זה."

"אז למה את מדברת על זה?"

"רציתי רק להסביר לך ש-"

"שקשה לך איתי, ושלא יעזור מה שאעשה, תמיד אני אהיה זה שלא בסדר."

"דובי, זה לא מה שאמרתי."

"זה מה שאמרת בלי להגיד."

"אני רק ניסיתי להסביר לך משהו."

הוא בהה אל הים, עיניו אטומות.

משהו התערבל בתוכה. הלב שלה פעם בעוצמה שאיימה לחנוק את גרונה.

כמה ילדים רצו בצווחות לכיוון הרכבל.

דובי קם.

"אני אלך לרגע למנהרה שהיינו בה קודם," הוא אמר בלי להביט בה, "המנהרה של הרכבת. לראות את הגשר ההוא, שהופצץ."

עדיין לא רשומה לניוזלטר של שבי רגע? שם קורים הדברים החמים באמת... בלחיצה פה את נרשמת.