יום לפני התור לרופאה הוא התקשה להרדם. שעה חלפה, עד שלבסוף קם בשקט, סגר את הדלת אחריו כדי שאפרת לא תתעורר, ניגש למטבח, והרתיח מים לקפה.
אין שום הגיון בחרדה שמציפה אותו. בשמונה וחצי החודשים שכבר עברו, הכל היה תקין, ואין שום סיבה לחשוב שמשהו רע יתברר מחר. מה שבאמת מלחיץ – זו הלידה עצמה.
דובי הוסיף חלב לכוס הקפה, והעלה אור בסלון.
הוא התיישב על הספה, והחזיק את כוס הקפה בשתי ידיו.
מה יהיה?
הטיול לראש הנקרה היה טעות, אבל לא הייתה לו שום דרך לשער מראש שזה מה שיתגלגל ממנו. בדרך חזור אפרת הייתה מסוייגת כל כך, עד שבשלב מסוים גם הוא הפסיק לנסות להעלות נושאים לשיחה. אם היא לא רוצה, אז לא.
בימים שאחר כך נהיה קצת יותר טוב, אפרת פחות מרוחקת. אבל עדיין, היא שונה כל כך ממה שהייתה בעבר.
האם האסון שלהם ירדוף אותם כל החיים?
בפעם האחרונה שהם התארחו אצל ההורים של אפרת בשבת, הוא התעורר עוד לפני הצלצול המעורר של הפלאפון. לקח לו רגע לקלוט שמה שהעיר אותו היו קולות של דיבור מהמטבח.
"אמרתי לך במפורש שצריך לקנות מיץ ענבים!" שמע את חמותו טוענת.
"בסדר. אז אמרת. די כבר להרוס את החיים על כל קשקוש!" חמיו התרגז.
"להגיד למישהו שהוא שכח משהו זה נקרא להרוס את החיים? מה שהורס את החיים זה שאי אפשר להגיד לך כלום. תמיד צריך ללכת איתך על ביצים."
"מה שתגידי."
"שוב אתה מבטל מה שאמרתי בלי להתייחס!"
"די כבר. תעשי לי טובה."
"למה אתה כל כך מזלזל?"
כסא זז במטבח, וזמן קצר אחר כך שמע את דלת הכניסה נסגרת. חמיו יצא לתפילת שחרית.
דובי נשאר ער במיטה עד שהפלאפון צלצל, כדי שאמא של אפרת לא תבין שהיה עד למריבה. האם אפרת הייתה ערה? הוא לא ידע.
שכב בשקט כדי שאם כן, גם היא תחשוב שהוא ישן.
מה גורם לזוג בשנות החמישים לריב בצורה כזו בגלל מיץ ענבים ששכחו לקנות?
התשובה הייתה ברורה לו. אף אחד נורמלי לא רב ככה בגלל מיץ ענבים. לא המיץ החסר הוא הבעיה, אלא רגשות קשים שהצטברו בשנות נישואים ארוכות.
כוס הקפה הגיעה לסיומה.
דובי קם והכין לו אחת נוספת. ממילא אינו יכול לישון. אולי כדאי שיצא לסיבוב בחוץ, אבל אין לו חשק להתלבש, וגם אפרת תבהל אם תתעורר ותגלה פתאום שהיא בבית ריק.
בשנה הראשונה שלהם אפרת הייתה רגועה ואוהבת.
האם הלידה תחזיר אותה למה שהייתה? תינוק חדש ירפא אותה?
כמה סיכוי שזה יקרה?
ומה אם לא?
דובי נאנח. רק שיהיה הכל כשורה בביקורת מחר. זה קודם כל.
"אני אחזור בערך באחת עשרה, ואז נצא." דובי אמרה לה לפני שיצא ללמוד.
"בסדר. להתראות."
הבית נשאר לרשותה.
אף פעם לא חשבה שתיתכן מציאות כזו, שירווח לה שבין הזמנים הסתיים.
אפרת הטילה על השיש שקית עם תפוחי האדמה. הם ירצו לאכול כשיחזרו מהרופאה, אז היא תבשל עכשיו, למרות שהדבר היחיד שהיא באמת רוצה לעשות, זה לשכב במיטה ולא לחשוב על כלום.
אחרי הכל, נאוה צדקה.
אם לא הייתה מדברת בפתיחות כזו עם דובי בראש הנקרה, לא הייתה נשברת מהתגובה שלו.
כל כך הרבה כבר ניסתה, למה התפתתה שוב?
נאוה הסבירה לה כמה פעמים שדובי חווה אחרת ממנה את האבל על התינוקת. הדיבורים עליה מעיקים עליו, הוא רוצה להתקדם הלאה.
היא חייבת ללמוד להשלים עם זה.
אפרת חתכה את תפוחי האדמה הקלופים, והכניסה אותם לתבנית. אחר כך יצקה שמן וערבבה תבלינים. דובי אוהב תפוחי אדמה אפויים. הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה להכריח את עצמה להמשיך ביום יום כרגיל, ולא להקרין עליו את התחושות הקשות שלה.
רק שהיא כבר בקושי שורדת, הריחוק ביניהם גומר אותה.
אולי בכל זאת התינוק שיוולד יגרום להם להרגיש קרובים יותר.
אפרת הציצה בשעון. נותרה עוד יותר מחצי שעה.
אסור לה לחשוב על התור לרופאה, זה מכניס אותה למתח שהיא לא מסוגלת להתמודד איתו.
היא לחצה על החיוג המקוצר למיכל.
"מה נשמע?" משהו לא מזוהה היה בקול של אחותה. ברקע היה שקט שהפתיע את אפרת. הילדים עדיין לא התחילו את הגנים, ובתקופה הזו הם נכחו ברקע בכל השיחות עם מיכל.
"נשמע ששקט אצלך."
"כן, מנחם לקח את כולם לגינה כדי שאוכל לישון."
"לא ישנת טוב בלילה?"
"הסתכלתי כל הלילה בסרטונים של מכון לטיפול בילדים עם ASD, ילדים על הרצף."
"וואו." היא ידעה שמיכל מחפשת כל העת חומרים על טיפול יעיל בגילאים הצעירים, אבל לא חשבה שבכזו איטנסיביות. "היה שווה את הזמן?"
"נראה לי שכן." מיכל השתהתה לפני שהמשיכה. "היה שם ילד שהזכיר כל כך את יוכי בהתנהגות שלו."
היה כאב בקולה.
"עשה לך רע?" שאלה אפרת.
"לא יודעת."
אפרת התישבה על כסא במטבח. מה היא אמורה להגיד עכשיו? למה מיכל מצפה ממנה? מיכל עצמה לא מסתבכת כשהיא רוצה להביע הזדהות עם מישהו.
בשבועות האחרונים הן מדברות לעיתים קרובות, ולמרות הקושי האישי של אפרת בתקופה הזו, הלב שלה יוצא למיכל. השיחות איתה פשוטות וזורמות, על ההתמודדות ביום יום; ההתכנסויות של יוכי בתוך עצמה, התפרצויות הזעם שלה, שהתרבו, ועל האתגרים שדידי מזמן למיכל. רק מידי פעם מבליח שברון הלב של מיכל לתוך השיחה. והוא נורא כל כך, עד שבטנה של אפרת מתכווצת.
"בשבוע שעבר מצאתי פורום תמיכה להורים לילדים על הרצף." הוסיפה מיכל. "יש שם המון מידע שעוזר לי. אתמול היה לי ערב נוראי עם יוכי. היא צרחה המון זמן, ולא הצלחתי להבין מה היא רוצה. זה היה - - היא צרחה בצורה נוראית. אחרי שהיא נרדמה, כתבתי על זה הודעה בפורום ההוא." מיכל השתתקה.
"ו – ?" שאלה אפרת.
"וכלום. אוף, אני באמת לא צריכה לקחת ככה ללב."
"מה קרה?"
"פתחתי עכשיו לראות אם ענו לי. חיכיתי ל - - לא יודעת. הייתה שם תגובה אחת. מישהי כתבה לי שאני אשמח שהבת שלי רק בת שלש וחצי, שזה גיל קל יחסית, ושאני לא מבינה מה זה אומר להתמודד מול בחורה בת חמש עשרה שצורחת בלי הפסקה."
"אויש!"
"כן, אויש. אני צריכה לא לחשוב על זה." קולה של מיכל לא היה יציב. "חבל שהסתכלתי שם עכשיו. מנחם אומר שאני חייבת לישון והוא צודק."
"בטח שהוא צודק, אבל זו באמת הודעה זוועה."
"לא יודעת למה אני לוקחת ככה ללב."
"כי זה עושה הרגשה רעה. נראה לי שהאישה ההיא פשוט רצתה לספר על עצמה, על הילדה שלה. זה לא קשור אליך. בעזרת השם כשיוכי תהיה בת חמש-עשרה כבר לא יהיו לה התפרצויות כאלה."
מיכל רק נאנחה, מעבירה כנראה בראשה את בעד ונגד של הסיכוי שהמצב של יוכי אכן ישתפר בצורה משמעותית. שתיהן דנו בזה כבר כמה פעמים.
"אולי האישה הזו גם נהנתה להיות זו שכאילו יודעת הכי טוב." הוסיפה אפרת.
"כן, יכול להיות. לא להאמין כמה ילדותיים אנשים יכולים להיות. האמת, מה אני יודעת מה היא עוברת." מיכל נשפה אוויר. "טוב, אני חייבת לנסות לישון. תודה, אפרת. עזרת לי."
השיחה נקטעה, קצת בפתאומיות. כמו שיחות רבות עם מיכל בזמן האחרון. אפרת נשארה עם הטלפון בידה, לפחות הצליחה להקל קצת על מיכל.
היא לא מספרת למיכל עם מה היא עצמה מתמודדת. אין טעם גם לנסות. מיכל מוצפת כל כך, ובזמן האחרון גם לה עצמה יש פחות חשק לחלוק. יש דברים שאי אפשר לפתור, וזהו זה. דובי הוא מה שהוא, והגיע הזמן להשלים עם המציאות.
אפרת הניחה את הטלפון. מה שבאמת טרגדי, זה מה שקורה עם יוכי, אבל יותר ויותר היא גם מרגישה שהיא איבדה אחות.
"הלוואי שהיו עושים סגר עכשיו." אפרת אמרה לו באוטובוס.
הוא הופתע. "למה?"
"כדי שהתחלואה כבר תרד. אני פוחדת שכשאגיע ללידה זה יהיה בשיא הגל, ויהיה בבית חולים עומס מטורף."
"בכל מקרה זה לא אמור להשפיע על חדרי הלידה." הוא ענה כדי להרגיע את אפרת.
האוטובוס עצר ברמזור, בצומת בר אילן. בחוץ, על המדרכה, לא הייתה את הצפיפות הרגילה של תמיד. אנשים פחות ופחות מסתובבים בחוץ, ויש גם רבים שנמצאים במלוניות קורונה, או בבידוד בבית.
שרק לא ידבקו עכשיו שניהם, הוא ואפרת.
"לידת קורונה היא סיוט." אפרת פלטה עכשיו, חושבת גם היא על מה שמדאיג אותו.
"לא תהיה לך, בעזרת השם."
"בעזרת השם." אפרת נראתה מסויגת פחות ממה שהייתה בבית.
אולי זה כמו ביום הזיכרון. אז האבל חיבר ביניהם, ועכשיו החשש והפחד ממה שעלול להיות במעקב הרפואי.
שניהם הידקו את המסיכה עוד לפני שהגיעו לדלתות השקופות, מתוך תקוה קלושה שזה ישפיע על המאבטח, אבל גם הפעם הוא היה חד משמעי. רק המטופלת עצמה נכנסת, אין כניסה למלווים. אף אחד לא יכול להצטרף. גם לא הבעל.
"תבקשי מהרופאה שתכניס אותי." אמר לה דובי לפני שנפרד ממנה.
אדם נוסף חיכה בחוץ, פניו מוטרדות, כנראה בעל של אחת הנשים שבפנים.
כעשר נשים היו פזורות בפרוזדור הארוך, מחכות בתור לחדרים השונים. אפרת נכנסה לחדר האחיות.
כשהיא הושיטה את זרועה לבדיקת לחץ דם, נכנסה לחדר אישה במטפחת. "אי אפשר שבעלי בכל זאת יכנס?" היא הפצירה באחות.
"זה לא תלוי בי." השיבה האחות ביובש. היא כרכה את השרוול הכחול סביב זרועה של אפרת.
"הרופאה אמרה שאולי אחרי הבדיקה ישלחו אותי לבית החולים. אני צריכה שהוא יהיה איתי עכשיו." התחננה האישה.
"אלו הנהלים עכשיו." פניה של האחות היו מופנות למספרים שריצדו על הצג. "גם את לא רוצה שנזלזל בהנחיות." היא נפנתה לאפרת. "מאה ושתיים על שישים. תקין." היא אמרה לאפרת, ואז הקלידה את הנתונים במחשב.
האישה הלכה משם.
אפרת פגשה בה כשיצאה אל הפרוזדור. האישה ישבה בצד, מעבירה טישו על פניה.
אפרת היססה לרגע, ואז התקרבה. "סליחה? רק רציתי להגיד לך שכדאי לך לבקש מהרופאה שתכניס את בעלך."
האישה הרימה אליה את עיניה. "האחות אמרה שהם לא נותנים."
"הנוהל כאן זה שאם רופא נותן הוראה, אז מכניסים מלווה. רק שתדעי."
"באמת?"
האישה קמה כדי לנקוש על הדלת של חדר הרופא הסמוך, ואז חזרה בה והתיישבה. "כשיצאו אני אדבר עם הרופאה. תודה רבה שאמרת לי. אני כנראה נוסעת עכשיו לבית חולים, וזה הזוי שהם לא נותנים לבעלי להכנס."
הפרוזדור היה שקט. שונה לחלוטין ממה שהיה בהריון הקודם שלה. רק נשים מעטות היו פזורות על המושבים שלאורך הפרוזדור, עטויות כולן במסיכה מאוזן עד אוזן. שתי נשים היו לפני אפרת, בתור לרופאה 'שלה'.
אפרת התיישבה במקום מרוחק ככל היותר מהאחרות, נאבקת בחרדה שהציפה אותה. אין סיבה הגיונית להיות עכשיו במתח, אבל הפחד לא שואל את ההגיון.
גם דובי לחוץ. היא הרגישה את זה עליו הבוקר.
נורמלי שקצת הוקל לה שהמאבטח לא איפשר לו להכנס? בזמן האחרון כשהיא מדברת עם דובי יש בתוכה התגוששות פנימית. היא מנסה לרסן את הרגשות הקשים שעולים בה, אבל הם חזקים ממנה. בכל פעם מחדש היא מוכרחה להעמיד פנים כדי לקיים את השיחה כרגיל.
כבר אין לה כוח.
אשה במטפחת יצאה מהמרפאה, היא פנתה לאדם שחיכה יחד איתו. "חיים, אתה יכול להיכנס."
המאבטח נדרך. "מה זה?"
"הרופאה נתנה אישור." הסבירה האישה.
"אוקי."
"עוד רגע התור שלי." שמע דובי את האישה מעדכנת את בעלה. שניהם נבלעו בבנין.
עשרים דקות עברו מאז שאפרת נכנסה.
הוא צלצל אליה. "מה קורה?"
"יש עוד אישה אחת שמחכה לפני."
הרופאה זוכרת אותה?
לא הגיוני. היא פוגשת מאות נשים.
אפרת סגרה את הדלת אחריה, והתיישבה על הכסא, שהיה מרוחק משולחן הרופאה.
גם בפעם הזו נמנעה הרופאה לקחת מידה את הכרטיס. "תני לי מספר זהות."
אפרת ענתה לה.
שהיא תבקש עכשיו להכניס את דובי?
עדיף אחר כך. כשהרופאה תראה את הנתונים שלה במחשב, ותיזכר שהיא איבדה תינוקת, יהיה יותר סיכוי שתסכים.
הרופאה קמטה את מצחה, והסיטה את עיניה מהמסך. "את בטוחה שנשקלת טוב?"
"כן." נבוכה אפרת, ההמשך היה ברור לה עוד לפני שנאמר.
"עלית רק קילו אחד במשך שלושה חודשים. זה בעייתי. את זקוקה לתרופות?"
"תרופות?
"דידלקטין, כדי למנוע בחילה." הבהירה הרופאה. "או תרופה אחרת. את מקיאה?"
"לא."
"את לא אוכלת בגלל בחילות?"
"לא, רק אין לי תאבון."
המצוקה מול דובי היא זו שלוקחת ממנה את התאבון. בימים שבין יום הזכרון ליום הנישואים היא אכלה טוב יותר.
"היה צריך לטפל בזה. אבל כרגע את כבר קרובה כל כך ללידה, שאני בספק אם יש טעם. בכל זאת, תעשי מאמץ לאכול יותר. בסדר?"
"בסדר."
הרופאה הזיזה את עכבר המחשב, מבטה משוטט על המסך. ואז משך משהו את תשומת ליבה. היא רכנה קצת קדימה, וקראה בריכוז משהו מתוך התיק הרפואי של אפרת.
היה רוך בקולה כשהיא פנתה לאפרת. "יכול להיות שכדאי לך לקחת תרופה נגד חרדות."
"זה לא זה." ענתה אפרת בקושי, היה לה ברור על מה הרופאה חושבת, ואז לפתע הציפה אותה בהלה. "יכול להיות שזה הזיק לתינוק?"
"מה?"
"שלא אכלתי."
"לא. אין סיבה לחשוש, אבל את צריכה לדאוג לעצמך. את צריכה להגיע ללידה עם כוח."
אפרת בלעה גוש שעמדה בגרונה.
"נערוך עכשיו כמה בדיקות. כדי לוודא שהכל בסדר." הרופאה צמצמה את מבטה, כנזכרת בדבר מה. "בפעם הקודמת בעלך חיכה בחוץ. את רוצה לקרוא לו גם הפעם לפני שנתחיל?"
'כן' אפרת כמעט ענתה, אבל משהו התכווץ בתוכה.
דמיינה את דובי מופיע, שוהה איתה בחדר, שואל את הרופאה על הבדיקות.
כאילו נמצא איתה, אבל באמת מרוחק ממנה כל כך. אטום למה שפוגע בה, מסרב להקשיב למה שהיא מתמודדת איתו, למה שאוכל את כוחותיה.
והיא צריכה להיות איתו. להעמיד פנים שוב. בשבילו. כדי להקל עליו.
אולי כדי לא לאבד אותו.
חולשה הציפה אותה.
"לא." שמעה את עצמה עונה לרופאה.
"אני לבד."