אומרת שלום לסיפור: חלק שני
החוויה של אפרת אצל נאווה וחגית הייתה מאד לא מקצועית ולא אמינה, מעניין אותי מה המסר הסמוי שאת מעבירה כאן...
הסיפור לא בא לומר משהו כללי נגד עולם הטיפול, אני מקוה שזה מובן.
בסיפור מוזכר גם שמיכל, אחותה של אפרת, הלכה לטיפול עוד בהיותה בחורה, כדי לקבל כלים להתמודדות עם המתח הקבוע שבבית. הטיפול ההוא עזר לה להגיע מוכנה נפשית לנישואים, בנויה טוב מבפנים יותר מהרגיל.
כשהתברר שיוכי אוטיסטית – שוב הלכה מיכל לטיפול, כדי לקבל תמיכה, וכדי להפחית מהנטל הרגשי על בעלה. גם בהתמודדות הזו הטיפול היה יעיל.
הסיפור של מיכל משקף את המציאות של סיוע רגשי נכון. טיפול כזה עוזר לאדם למצוא בעצמו כוחות כדי להתמודד עם קושי מורכב, וכדי לבנות עולם פנימי יציב ומערכות יחסים טובות ובריאות.
נכון שהיא ניסתה ויש הרבה שרלטנים בחוץ, אך לא נעשה עוול לכל המטפלות היקרות שעושות מלאכתן אמונה.
אפרת אכן ניסתה. היא חיפשה עזרה ובררה והגיעה למטפלת ששמעה אצלה המלצות, אבל הטיפול לא צלח.
גם הדבר הזה משקף מציאות חיים לא נדירה, וחשוב שתהיה לכך מודעות.
בכל מקרה בשלב הזה היא לא פנויה לפסיכולוגית שמנסה "לחנך" אותה. בכלל, תפקיד של פסיכולוגית הוא לא "לחנך", אלא להקשיב ולעזור לבן אדם למצוא את התשובות הנכונות בתוכו עם הכוונה עדינה.
לדעתי התגובה הזו הסבירה את העניין במדויק.
נאוה הייתה נחמדה ואמפטית ומלאת רצון טוב, אבל הטיפול אצלה הלך מהר מאד לכיוון של מתן עצות, במקום של הקשבה ועוד הקשבה, ורק אז - הכוונה עדינה וזהירה, תוך שימת לב ובדיקה אם דרך ההתמודדות שהיא מציעה, אכן עוזרת לאפרת או להיפך.
גם הדבר הזה קורה לפעמים במציאות, בעיקר אצל מטפלים לא מקצועיים, אבל לא רק אצלם.
אם אפרת הייתה ממשיכה לתת יותר משקל לעצות של נאוה, מאשר לקול הפנימי שלה שאמר לה הפוך, חיי הנישואים שלה היו ממשיכים להיפגע.
טיפול לא הופך אותנו ברגע לאנשים אחרים, העבודה נשארת שלנו, וזה דורש יגיעה :) אבל, אני חושבת שבמקביל הכי מגיע לדובי ואפרת איזה שיחת ייעוץ עם מישהו מקצועי.
זה נכון לגמרי.
אבל במציאות, גם אנשים ש'מגיע' להם לקבל ייעוץ טוב בגלל מצב מצוקה, עוברים לפעמים דרך ארוכה עד שמגיעים לאדם הנכון.
חשוב להכיר בזה, להיות ערניים, ולהיזהר מלתת אמון יתר במקום שלא צריך לתת אותו.
זה חשוב גם בשביל עצמנו, וגם אם אנחנו שולחים את הילדים לקבל איזושהי עזרה רגשית.
למטופל שנמצא במצוקה קשה להפעיל חוש ביקורת. ובכל זאת, חשוב להיות ערניים ולבדוק מה קורה בטיפול: האם המטפל עוזר לך להקשיב לעצמך ולמצוא את התשובות בתוכך, או שהוא מנסה לקחת אותך לכיוון הנכון בעיניו? האם הטיפול מחזק את הכוח הפנימי שלך או מחליש אותו?
התוודעתי פעם לסיפור של הורים לבחור שלא הסתדר בישיבה, והגיעו יחד עם הבן שלהם לפגישת ייעוץ עם מישהו שנחשב 'מבין' בתחום.
אחרי כשעה וחצי של שיחה איתם ועם הבן שלהם, הוא הגיע למסקנה שהבן 'לא מספיק רוצה לבנות את החיים שלו'.
ולמרבה הצער, ההורים קבלו את דבריו.
כמה סיכוי יש לנו כהורים לעזור לילד, אם אנחנו מגיעים למסקנה שהוא פשוט לא רוצה?
הנושא של איש מקצוע ולא מישהו שמחלטר ורוכש לעצמו שם בדרך כלשהי, הוא נושא חשוב בפני עצמו.
בסיפור רציתי לעורר מודעות לכיוון אחר של בעיה המתרחשת בתחום הזה: כשאנחנו הולכים בעצמנו לטיפול, וגם כשהולכים לייעוץ זוגי או לייעוץ כהורים – המושכות צריכות להיות אצלנו, האחריות למה שקורה לא יכולה להימסר לאף אחד.
את הכוח לבחור נכון בחיים שלנו – קבלנו מהשם.
אפשרות ללכת לטיפול מקצועי היא גם כן מתנה גדולה. התפקיד הגדול של טיפול הוא לעזור לנו למצוא את הדרך שלנו, לא להחליט במקומנו מה הדרך.
אם טיפול מפחית לנו את האמון בכוח הפנימי שלנו או של הילד – זה אות אזהרה.
עניין אותי מאד לשמוע מה עומד מאחורי זה שדובי ואפרת עברו תהליך מדהים, אבל התהליך הזה היה אישי ובכוונה הוצאת את אנשי המקצוע מהסיפור.
היה לי פה שיקול נוסף.
במפגש האחרון עם נאוה, אפרת מתוחה וחרדה מהלידה, ונמצאת במצוקה עמוקה בגלל המתח והריחוק מדובי.
היא מגיעה לנאוה בתקוה נואשת לקבל עזרה כלשהי, משהו שיעזור לה להבין את המצב. היא מייחלת להכוונה לדרך שבה תוכל להיחלץ מהמצוקה.
כשנאוה אומרת לה שהמצב שבו היא נמצאת נובע בעצם מבחירה שלה, מחלחלת אצל אפרת ההכרה שמשהו פה לא נכון, שמשהו בעצם לא היה נכון לאורך כל הדרך, ושהעובדה שבעקבות הפגישות עם נאוה היא מתנהלת עם דובי באופן הפוך למה שהיא מרגישה כלפיו – בסופו של דבר מרחיקה אותה ממנו עוד יותר ומזיקות לנישואים שלה.
היא קמה ועוזבת באמצע טיפול.
הדבר הזה, של לבטוח בקול הפנימי שלה, יותר מאשר במה שמישהו 'בר סמכא' אומר לה, הוא שינוי גדול אצל אפרת. הוא גם מהווה אבן יסוד שעליה יכולה להיבנות פריצת הדרך בהמשך עם דובי, כי רק כשהיא מקשיבה לקול הפנימי שלה, ומאמינה לו, היא מצליחה גם למצוא את הדרך להתקרב שוב לבעלה.
השינוי הזה לא היה מתחולל באופן חד כל כך, אם הייתה מגיע מלכתחילה לפסיכולוגית שהייתה עושה את העבודה נכון.
זאת אומרת: סיפור ביסודו הוא תהליך של שינוי שמוּנַע מכוח רצון חזק של הגיבור.
לכולנו קשה לזוז מאזור הנוחות. שינוי מתחולל כשאנחנו מגיעים לקצה, נמצאים במצוקה עזה, ונאלצים להחליט האם להזיז את עצמנו באופן שקשה לנו מאד, או לשלם מחיר גדול. לכן בסיפור טוב העלילה דוחפת את הגיבורים לנקודות הקצה שלהם.
זה רלוונטי גם לסיטואציה הספציפית של אפרת מול נאוה הפסיכולוגית, וגם לתהליך שלה בסיפור כולו.
אם לאפרת הייתה תמיכה משמעותית, שלום הבית שלה לא היה נפגע באופן עמוק שכזה, והיא לא הייתה נאלצת לחצוב מתוכה כוחות נפש גדולים כל כך כדי לבנות את מה שנהרס.
במילים אחרות: בחיים עצמם טיפול טוב הוא ברכה גדולה.
ומאותה סיבה עצמה, בסיפורים – טיפול טוב עלול להפריע, כי הוא מונע את הקונפליקט.
למשל - אם הייתי כותבת סיפור על חיי הנישואים של מנחם ומיכל, הסיפור לא היה יכול להיות חזק ומשמעותי כל כך, בגלל העזרה המקצועית שמיכל קיבלה, ושבעזרתה חיי הנישואים שלה נשארו יציבים גם בזמן המשבר.
באמת אשה צעירה לא אמורה להתמודד לבד עם אסון כזה כשההתמודדות הזוגית שלהם כל כך מורכבת.
יש פה גם מסר סמוי שקצת התפספס, בני זוג שעוברים טראומה כזו צריכים לקבל עזרה, וב"ה יש היום מקומות שנותנים עזרה וסיוע וזה נותן המון כלים להתמודדות!
דובי לא רצה ללכת לייעוץ זוגי, הוא גם לא חשב שהוא צריך ללכת לטיפול.
גברים רבים נרתעים מטיפול, האם בהכרח הנשים יודעות טוב מהם מה נכון בשבילם? שאלה טובה...
הסיפור לא בא להביע עמדה בנוגע לבחירה של דובי, אלא רק להציג את המציאות כפי שהיא, נתונה לשיפוטם של הקוראים.
בנוגע לאפרת – לקראת סיומו של הסיפור היא מודעת לכך שהיא עדיין זקוקה לעזרה רגשית, והיא מתכננת לעשות זאת כשתחוש שהיא מסוגלת להכנס שוב לתהליך.
מאד התפלאתי שהשארת את אפרת במצב שהיא רוצה ללכת לטיפול אך מיואשת וחושבת שאין למי, יש כ"כ הרבה סוגי טיפולים היום שכאב לי הרוח העולה כאילו אין היום מענה אמיתי ונכון שמביא לתוצאות.
כשבוע וחצי לפני הלידה, אפרת חוותה טלטלה של ממש מול נאוה הפסיכולוגית. אחר כך היא עברה משבר קשה בנישואים שלה, ימים של חרדה נוראית מהלידה, ואז לידה, והתאוששות מלידה – מצב שגם בחיים רגילים ובריאים סוחט המון כוחות נפש.
בשבועות של אחרי הלידה, היא הייתה במאמץ נפשי גדול כדי לבסס את חיי הנישואים שלה מחדש. כל זה – כשברקע מסביב הימים המתוחים של הסגר השני, עם כל מה שזה אומר.
בוודאי שהיא צריכה תמיכה, ועדיף כמה שיותר מהר.
אבל מישהו יכול להבטיח לה שפסיכולוגית שהיא תגיע אליה אכן תתברר כדמות תומכת מתאימה? אין שיטה פסיכולוגית שתמיד עובדת, ואין מטפל שתמיד פועל נכון. הדבר הזה לדעתי הוא חד משמעי.
וגם אם היה, אם אפרת הייתה יכולה לדעת בוודאות שהפעם היא תגיע למטפלת טובה שתיתן לה מענה מותאם.
עדיין, גם טיפול נכון מצריך כוחות נפש. קשה לגעת בדברים כואבים שחיים בנו, קשה לדבר על טראומות. זה לא פשוט בכלל.
אני חושבת שאנשים צריכים ללכת לטיפול כאשר הם מרגישים שהם מסוגלים. גם בתחום הסבוך הזה, האדם עצמו יודע מה טוב בשבילו יותר מאשר אנשים אחרים.
בנוגע לאפרת, אם הייתה קיימת במציאות, היא זו שיודעת ומרגישה מהו הזמן הנכון בשבילה. אני משערת שיש נשים שהיו רוצות לנסות שוב מיד טיפול חדש, ויש שהיו מעדיפות לחכות.
כל עוד שהאדם מרגיש שהוא על מסלול של התקדמות, ולו מזערית, ושהוא מנסה להרים את עצמו מתוך הקושי והייאוש – כל בחירה שלו היא מן הסתם הנכונה בשבילו.
בנוגע לאפרת – כתבתי מה שהרגשתי שהיא במצבה הייתה בוחרת לעשות.
ונכון מה שנכתב כאן בתגובה: יש במציאות גם מענה טוב ואמיתי. והעזרה המקצועית חשובה ממש. אפרת זקוקה לטיפול כדי לעבד עוד את האבל על רעות ואת הטראומה שעברה, היא יודעת את זה.
אפרת צריכה ללכת לטיפול.
התגובה הזו חזרה כמה פעמים במהלך הסיפור, וזאת, למרות שאפרת אכן הלכה לטיפול לפני כן.
אני חושבת שיש פה שיקוף של שיח מהמציאות. כשאנחנו נתקלים במישהו שמשהו רגשי אצלו לא תקין, התגובה שלנו 'הוא צריך טיפול' מתוך מחשבה שזה מה שיפתור את הבעיה.
וזה נכון ולא נכון.
נכון, כי טיפול מותאם יכול בסייעתא דשמיא לעזור לקום ממצוקות ולבנות את החיים.
וגם לא נכון, כי באמירה הזו, בין אם היא נאמרת בפניו של האדם, ובין אם מאחורי גבו – יש לפעמים משהו פוגעני. (אני מדברת כמובן על החיים בעצמם, לא לגבי אפרת...)
אנחנו גם לעולם לא יודעים מה סיפור חייו של האחר. יתכן שהוא כרגע בתהליך טיפולי שסוחט ממנו כוחות נפש, והוא נזקק לתמיכה ידידותית והקשבה ולא לעצות שמנמיכות אותו, יתכן שהוא נמצא בטיפול שאינו מתקדם לשום מקום, והוא בקצה מסוכן של ייאוש, יתכן גם שמסיבה כלשהי יש לו פחד של ממש ללכת כרגע לטיפול.
טיפול נפשי הוא הרי לא תהליך טכני כמו אצל רופא שיניים, זה לא שהולכים וקודחים ושואבים וסותמים והכל פחות או יותר מסתדר. הנפש היא מורכבת, במצב של חולשה היא נפגעת עוד יותר בקלות, וכשאדם נמצא במצוקה נפשית, הוא נזקק לגייס מעצמו כוחות נפש עצומים כדי להתמודד, גם אם הוא ילך לטיפול מקצועי.
לפעמים חשוב לעורר תשומת לב של מישהו לכך שטיפול יכול לעזור לו, אבל לא במקום להקשיב למצוקה שלו, וגם עם הרבה רגישות וזהירות ותשומת לב להשפעה של המילים שלנו.
הדבר הזה חשוב במיוחד כאשר מי שאנחנו חושבים שהוא זקוק לטיפול הוא בן זוג או מתבגר שלנו.
אפרת רצתה ללכת לטיפול זוגי, בגלל שייחלה לכך שדובי יעשה שינוי. היא בעצם חשבה שהבעיה נעוצה בו.
דובי היה משוכנע שהבעיה בחיי הנישואים שלהם, היא בגלל שאפרת לא מצליחה 'להתגבר' על האבל, ושהיא צריכה ללכת לטיפול. שניהם צדקו, ושניהם טעו.
כי לכל אחד היה חלק במה שקורה. גם אם לא באשמתו כלל ולא במודע.
כשמי שלדעתנו צריך עזרה נפשית הוא בן זוג או ילד, הרבה פעמים האמירה 'אתה צריך ללכת לטיפול' משדרת שיפוטיות ומחלישה. אם נלך אנחנו בעצמנו לטיפול / ייעוץ אצל איש מקצוע, יתכן מאד שנגלה שגם אם הבעיה היא לא בנו, הכוח להוביל שינוי נמצא אצלנו.
לגבי גידול של ילדים ומתבגרים מורכבים, הדבר הזה נכון במיוחד. גישה מותאמת יותר מצד ההורים, מועילה הרבה פעמים יותר מאשר טיפול שהמתבגר הולך אליו.
אני שוב משתפת מתוך תגובה שקבלתי באישי:
העזרה המקצועית לא מחליפה את התהליך האישי, אני לא זוקפת את מי שאנחנו ואת הזוגיות שצמחה בעקבות המשבר רק לטיפול. יש הרבה מעבר. נכונות, הקשבה, אמפתיה, ובעיקר הבנה.
האמירה הזו נכונה תמיד תמיד תמיד.
טיפול הוא כלי עזר. הוא לא במקום מאמץ נפשי לעזור לעצמנו, וגם לא יכול לחסוך לנו עבודת מידות מפרכת שהחיים דורשים מאיתנו.
עוד משהו שאולי כדאי להזכיר: טיפול יכול לעזור לעבד את האבל, אבל הוא לא יכול לסלול דרך לדלג עליו. כשאפרת תוהה באיזה גיל רעות צריכה הייתה להיות עכשיו, ואם היא הייתה יכולה כבר ללכת, למשל. – זו מחשבה טבעית בשביל הורה שכול. שום טיפול לא יכול למנוע אותה וגם לא צריך.
אותו דבר גם בתחומים אחרים בחיים. קשה לנו להיתקל במצוקה אצל הזולת, מקל עלינו להשתכנע שאם הוא ילך לטיפול הדברים יסתדרו. אבל יש כאב שטיפול לא יכול לקחת. ומה שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור – הוא לתת מקום לכאב, במקום להאמין שאפשר להעלים אותו.
התמיכה הפשוטה הזו – נותנת המון כוח.
אחת הקוראות ביטאה זאת באמצע הסיפור במדויק:
"זה הנורמלי. היא נורמלית."
איזה סלע ענק משתחרר בהבנה הזו שהיא נורמלית.
התחלת הישועה.
כמה זה נשמע פשוט וכמה קשה לנו לנרמל את התחושות של המתמודדים סביבנו ולהכיל אותם.
אנחנו לחוצים כל כך להרגיע אותם, פוחדים מהעוצמה של הכאב.
מרוכזים בקושי של עצמנו במקום להזיז את עצמנו ולהיות שם בשבילם.
פעמים רבות מה שאנשים זקוקים לו – הוא לשמוע ממישהו קרוב עד כמה ההתמודדות שלהם אכן קשה בעיניו, כמה היא גדולה מהחיים, כמה הערכה היא מעוררת.
זה יכול להישמע אולי ילדותי או משהו דומה, אבל זה לא. כשאדם נמצא במצב חולשה נפשית בגלל מצוקה, כל התייחסות נעשית חשובה לאין ערוך מאשר במצב רגיל. מילים שיפוטיות נוטלות את הכוח ולפעמים פשוט מרסקות, ומילים של שיקוף המצב שלו והערכה כנה כלפיו – מחזקות יותר ממה שנראה מבחוץ.
ומה עם האתגר בבית הספר? התקשורת עם יסכה? ככה להשאיר את זה פתוח? האם אין שום קשר בין ההתמודדויות? איזו סגירת מעגל?
באפיזודה האחרונה שנוגעת לבית הספר, יסכה מתקשרת לאחל מזל טוב, אפרת שומעת ממנה שמרגלית, הילדה הסגורה שאתגרה אותה, מחכה לשובה. מתבהר לה שהשיחה האחרונה עם מרגלית הייתה משמעותית, והיא גם מעזה לומר את דעתה ליסכה יותר בברור מאשר לפני כן.
זו סגירת מעגל מסוימת, אבל אני מבינה את מי שחשה כך:
מעניין אותי לשמוע על יסכה והתלמידות והיחסים שלה עם אפרת, משהו לא סגור לי שם:)
גם לי נשאר משהו פתוח בנושא של יסכה והתלמידות. נראה שהנושא הזה שהיה במרכז בתחילת הסיפור הלך ונזנח במהלך התקדמות העלילה.
לפעמים סופר מגלה תוך כדי כתיבת סיפור, שפרט מסוים בעלילה אינו יכול להתרחש במציאות. זה מה שקרה לי כאן, לצערי...
במהלך הכתיבה התברר לי שהדמות של יסכה לא תיתכן במציאות. קשב לתלמידות הוא לא דבר שעומד בפני עצמו, הוא חלק ממכלול אישיות. מורה שמכבדת את הבנות ומנסה בכנות להבין את עולמן, היא אישה שתכבד גם חברת צוות, והיא תהיה רגישה כלפיה גם אם נדמה לה שזו טועה.
לא סביר גם שייווצר לחץ ממשי מדמות חיובית כזו. אמנם כל אחד מאיתנו עלול להלחיץ את הזולת לא במודע, אבל בגבול. לא ברמה ובאופן שתכננתי שיהיה בסיפור.
הציר המרכזי בזירה הזו היה אמור להיות העמידה של אפרת מול יסכה, והקשר לעלילה המרכזית – הכוח שאפרת מקבלת ובונה בתוכה: כוח להקשיב לקול הפנימי שלה ולבטוח בו יותר מאשר בקולות אחרים מסביב, וביחד איתו גם הכוח להשתחרר מהצורך לרצות. (כמו שהגדירה יפה אחת הקוראות)
חלק מהדבר נשאר, וחלק אחר נאלצתי להוציא מהסיפור. כך שקו העלילה המרכזי בזירה הזו קצת התפורר.
עכשיו, בעריכה, כל מה שקשור לבית הספר עובר שינוי מן היסוד. יש ציר עלילתי אחר להתמודדות של אפרת בבית הספר. לב העניין נשאר זהה: השינוי שאפרת עוברת הוא למצוא את הכוח להקשיב ולהאמין לקול הפנימי שלה, ואת האומץ ללכת לפיו.
ואם הזכרתי עריכה, אז מתבקש לענות כאן גם על השאלה הבאה:
האם הסיפור יצא כספר לפסח?
קיוויתי ותכננתי והתחלתי לערוך.
חוץ מעריכה רגילה של כל ספר, יש כמה חלקים שצריכים להיכתב מחדש: מה שהזכרתי כאן, בנוגע לבית הספר. וגם בכל הפרקים הראשונים, שם חסר שיקוף לעולם הפנימי של דובי ואפרת.
עוד דבר שדי החמצתי בסיפור, ומכמה מתגובות שקבלתי הבנתי שהוא חשוב, הוא החשיבות של התייחסות הסביבה בהתמודדות של לידה שקטה, והצורך הקריטי שלא להתעלם.
העריכה דורשת שבועות של עבודה, והתברר לי שאין לי אפשרות גם לערוך במהירות, וגם לעבוד על הסיפור הבא. אז לקחתי הפסקה מהעריכה, ולכן התשובה לצערי שלילית. הספר לא יצא לפסח. בינתיים קרוב למחצית מהספר נמצאת באתר, זמינה לקריאה חוזרת.
איזה עוד ספר יש לך, שכתוב פחות או יותר בסגנון הזה??
שבי הזכירה את 'משפחה אחרי', ספר על קונפליקט במשפחה שהיא דור שני לשואה. ביתד שלנו מתפרסם עכשיו סיפור נוער שאני כותבת, על התמודדות משפחתי עם משבר.
על התמודדות בחיי נישואים בריאים כתבתי מספר סיפורים קצרים, שניים מתוכם זמינים לקריאה.
על קושי זוגי מול נוער 'מתמודד', כאן ב'שבי רגע'
ועל התמודדות זוגית עם סוג אחר של משבר, באתר של יפה נוף.
האם מישהי בדקה את נושא העלייה לקבר של התינוק מול סמכות תורנית? כשחתמתי על מסמך הקבורה, נאמר לי ע"י איש החברא קדישא שהמנהג הוא לא לדעת. הוא הוסיף שהרישומים מסודרים ותמיד אפשר לברר את זה (אגב, החיפושים הרבים של אפרת אחר מסמכי התינוקת קצת תמוהים בעיני, הילד רשום במשרד הפנים, ובכל מסמך רלוונטי)
ביררתי את עניין העלייה לקבר של תינוק. אין שום בעיה הלכתית בזה, וזה מנחם מאוד – מניסיון! וכן - גם בעיניי החיפושים הרבים היו תמוהים. טלפון אחד וקיבלתי את המידע. התפלאתי מאוד.
את העניין ההלכתי בררנו, כמובן, עוד לפני כתיבת החלק הזה בסיפור.
ובנוגע מקום הקבורה: בעבר לא היו רישומים מסודרים, וגם לא תמיד היה שיתוף פעולה מצד גורמים שקשורים לעניין. כך שנשים רבות חוו קושי גדול בבירור מקום הקבורה.
בשנים האחרונות הנושא של קבורת תינוקות הוסדר בחוק, ועל פי רוב אימהות שרוצות לברר הכין התינוק קבור לא נתקלות בקשיים מיוחדים. הן צריכות לפנות לחברא קדישא עם מספר זהות, ובאופן רגיל הן אמורות לקבל תשובה.
בנוגע לאפרת, שאלתי מישהי העוסקת בתחום, מה קורה בתרחיש דמיוני שכזה.
היא הסבירה לי שצריך את תעודת הפטירה כדי לדעת איזו חברא קדישא עסקה בקבורת התינוקת. (יכול להיות שהפרט הזה נכון ספציפית רק לבית חולים גדול כמו עין כרם.)
כך שאפרת הייתה צריכה את תעודת הפטירה.
אבל בזמן אמת היא הרי לא הייתה באותו בית חולים, והיא לא ידעה שהם אכן קבלו תעודה כזו, ושדובי הסתיר אותה ממנה מתוך מחשבה שכך יחסך ממנה צער.
ולכן הסיפור התגלגל כמו שהתגלגל.
על התהליך הזוגי עדיין לא דברנו, וגם לא על סיומו של הסיפור.
על כך בפעם השלישית והאחרונה, בעזרת השם.
בע"ה אוטוטו מתחיל סיפור חדש של שרי פה באתר ובמגזין, תעקבי : )