אומרת שלום לסיפור: חלק ראשון
חברה טובה שלי עברה אירוע דומה לאחרונה הרגשתי שהסיפור ממש נותן לי הצצה, כלים ויכולת להבין ולו במעט את הקושי ואת האבדה.
חייבת להגיד לך שבתור אחת שעברה חוויה די דומה לפני שנה וחצי הסיפור שלך נוגע בצורה מדהימה.
דרך ההתמודדות שלי בחיים דומה יותר לדרכו של דובי. היה לי ממש חשוב לעבור עם אפרת את הדרך שהיא עברה, להבין אותה, ולהזדהות איתה כל כך.
הסיפור הזה הוא מדריך לתקשורת זוגית. לקרוא וללמוד.
עקבתי אחרי הסיפור מרותקת קיוויתי כל כך לטוב בשבילם.
העצמת בי את תחושת ההודיה לבורא העולם על הנשמות שזכינו להביא לעולם.
מדהים! כ-30 שנה אחרי שאבדתי אח - נתת לי להבין במשהו את אמא שלי...
תודה ותודה על התגובות החמות לסיפור!
התגובות שלכן עזרו לי להבין לאורך כל הדרך איך הסיפור מתקבל, מה מועבר בו כמו שהתכוונתי ומה משתמע אחרת. והיו גם תגובות שגרמו לי לחשוב שוב על המציאות הסיפורית של דובי ואפרת, ולשים לב לדברים שלפני כן לא חשבתי עליהם.
תודה מיוחדת לכל מי ששיתפה מניסיון אישי כואב, באתר וגם באופן אישי. מיותר לומר שקראתי כל תגובה כזו במיוחד בשימת לב, כמה וכמה פעמים, גם כשלא הגבתי באתר. יותר מפעם אחת עזרו לי תגובות כאלה להבין טוב יותר את אפרת, ואני מתארת לעצמי שגם בשביל הקוראות האחרות הן היו חשובות.
עצוב לשמוע בכל פעם מחדש על אובדן כואב של תינוק. שהשם הטוב ינחם וירפא את שברון הלב של כל אמא כמו שרק הוא יכול.
מאיפה ההשראה לסיפור? האם מחוויה אישית? או של מישהי קרובה?
במפגשים של כתיבה יוצרת אני נשאלת הרבה פעמים אם מפריעה לי החשיפה בכתיבה.
סיפורת חושפת בהכרח תפיסות עולם של מי שכתב אותה, זווית ראיה אישית בהתבוננות על החיים, ועוד, אבל ההתרחשות הסיפורית לא חייבת לנבוע מתוך חייו האישיים של הסופר, וגם לא מהסביבה הקרובה שלו.
כדי לספר על התמודדות מסוימת, סופר צריך להיות מסוגל לחוות אותה בדמיון ברמה מספקת כדי שיוכל לכתוב באותנטיות.
איך יכולים לחוות בדמיון קושי שלא עברו במציאות? – זו שאלה שיש עליה אינספור תשובות אפשריות. לפעמים, אכן, ידידות או תמיכה במישהו, פותחת הבנה לספור חיים שונה. לפעמים כשאדם חווה אובדן מסוג אחד, הוא יכול להבין טוב יותר גם אובדן אחר.
או, דוגמה נוספת - כשמישהו נתקל מקרוב בהתמודדות עם פוסט טראומה, הוא יכול לצייר בעיני רוחו גם התמודדות עם פוסט טראומה מסוג שונה.
ברור שהדרך הקלה יותר (והבטוחה, מבחינה ספרותית) היא להישען על חוויות אישיות בכתיבה, וברור גם שלדרך כזו יש לה את המחירים שלה. אני מעדיפה לא לעשות זאת. ולכן מה שאני חווה או נתקלת בו יכול לשמש השראה או מניע לכתוב, אבל הדמויות והקונפליקטים שלהן יהיו פרי דמיון. כך זה בסיפור הזה, וכך גם בסיפור הבא – 'נותנת מקום'.
כשכותבים באופן כזה, תגובות של קוראים שעברו את ההתמודדות בעצמם חשובות במיוחד כדי לקבל בטחון בכתיבה וכדי לדייק אותה יותר. מהסיבה הזו אני רוצה להודות שוב לכל מי ששיתפה מניסיון אישי כואב, באופן אישי או באתר, למדתי הרבה מהתגובות שלכן. תודה מיוחדת לדפנה, אישה מופלאה שאבדה תינוק בכור בלידה שקטה, ושכתבה לי מיד כשעלה הפרק הראשון באתר.
דפנה, התגובות שלך לפני פרסום הפרקים עזרו לי, ואת כנראה כבר יודעת את זה...
על מאחורי הקלעים של הסיפור
את 'אומרת שלום' התחלתי לכתוב לפני שש שנים, בחסד גדול ובמתנה גמורה מהשם הוא הגיע עד לכאן. החיבור עם מקום פרסום מיוחד במינו כמו 'שבי רגע', היה אחת המתנות הגדולות שגרמו לסיפור הזה להיכתב.
שבי העניקה לסיפור לא רק במה ומקום פרסום קבוע – דבר חיוני לכשעצמו, אלא גם מרחב שאיפשר צמיחה ובניה של הסיפור.
כשעלו שאלות לגבי חלקים מסוימים בסיפור הדיון היה תמיד ענייני ולגופם של דברים, כמו הגישה העקרונית שמנחה את 'שבי רגע': כשעולה שאלה ערכית היא מופנית לבירור אצל תלמיד חכם, ומוכרעת לפי דעת תורה.
בסיפור, כפי שראיתי אותו אז בעיני רוחי, היה לאובדן השפעה חזקה וממושכת על אפרת, וחששתי שהקוראים יחשבו שהסיפור לא אמין, או שאפרת מגזימה.
ידידה שהתייעצתי איתה, אמרה לי אז 'השאלה אם את רוצה לרצות את הקוראים, או להגיד את האמת כפי שאת רואה אותה.'
היא צדקה, כמובן. בסופו של דבר סופר צריך להביא את האמת הסיפורית כמו שהיא בעיניו.
זה חשוב, כי סיפור משקף לנו את החיים, ואם הוא מזייף – ולו גם מתוך כוונות טובות, גם האמירה שלנו מזייפת ומטעה. אמנם סופר לא יכול להתיימר לשקף את החיים בדיוק כמות שהם, אבל הוא צריך להשתדל לעשות זאת ככל היותר.
לא יודעת מה הייתה מטרת העל שלך בכתיבת הספר. אני חושבת שרצית להביא התמודדות זוגית והלכת לכיוון של התמודדות אחרי משבר. מהחוויה שעברתי אני חושבת שיש פה ערך עליון נוסף וזה המודעות ללידה שקטה ומה שבני זוג חווים בעקבותיה. (מתוך תגובה שקבלתי במייל)
אבחנה מדויקת...
הסיפור נולד מתוך רצון לכתוב על קונפליקט נפוץ בחיי נישואים, ומחשבה וחיפוש איך אפשר לכתוב סיפור על זוג שמתמודד עם קושי כזה, ומוצא את הדרך לפתור אותו.
רציתי לכתוב על דמויות נורמטיביות, לא כאלה עם הפרעות אישיות וכו', שאמנם למרבה הצער קיימות במציאות לא מעט, ובכל זאת לדעתי נוכחות בספרות יותר מדי. העניין הוא שאם הדמויות נורמטיביות, גם הקונפליקט המסוים הזה ביניהן על פי רוב לא יהיה קיצוני. וממילא יהיה קשה ליצור ממנו סיפור של ממש.
המחשבה הזו הביאה אותי להבנה שהסיפור צריך לעסוק במצוקה קיצונית, שמעצימה את ההזדקקות הרגשית של האישה כך סביר שייווצר משבר למרות ששני בני הזוג יהיו אנשים טובים ונורמטיביים.
מכאן הגעתי למחשבה לכתוב על אובדן של תינוק. אחרי שנכנסתי, רגשית, להתמודדות הזו, היא תפסה כמובן מקום מרכזי בסיפור.
בהתחלה חשבתי שהסיפור היה צריך להסתיים בלידה של התינוק. לא הבנתי למה היא המשיכה אותו, אבל עכשיו אני מסכימה שהסוף הרבה יותר עוצמתי.
הסיבה לכך היא פשוטה: אם הציר של הסיפור היה ציפייה לילד חדש, הלידה הייתה מהווה את הסוף.
אבל בסיפור הזה הציר המרכזי לכתחילה היה הקושי הזוגי, וגם המצוקה של אפרת, שנבעה מתחושה איומה שהתינוקת נלקחה ממנה בלי שעלה על דעתה להיפרד ממנה.
שני הקונפליקטים הללו לא נפתרים בלידה של תינוק חדש.
יכול להיות תינוק חדש – ועדיין חלל נורא מהאובדן של התינוק הקודם.
וכמובן, שתינוק חדש גם לא מרפא את חיי הנישואים. תינוק מביא אתו אור ושמחה ומשמעות ותקווה, ועדיין הקונפליקט הזוגי צריך פתרון ותיקון בפני עצמו.
לכן סוף הסיפור הוא לא בלידה, אלא בשינוי משמעותי בחיי הנישואים, שעליו נדבר בהמשך בעזרת השם. וגם, כמובן, בחיבור היחיד האפשרי עם התינוקת שאיננה: הגעה לקבר, ופרידה ממנה.
אפרת לא מצליחה להשתחרר וזה כבר אובר.
יש כאן אישה שאיבדה פרופורציות.
אבל למה אפרת גם עכשיו במחשבות על התינוקת? זה כבר נשמע באמת צריך טיפול דחוף : (
האם אפרת אכן הגזימה בתגובה הרגשית שלה לאובדן? דרשה יותר מדי מבעלה? בוססה יותר מדי באבל ובצער?
בדיון הזה אני רוצה קודם כל להפריד בין שני דברים:
רמת הצער והמצוקה של אפרת לכשעצמה היא ענין אחד, שעליו נדבר עכשיו.
אופן ההתייחסות שלה לבעלה, הוא ענין אחר שראוי להתייחסות בנפרד.
אחרי אחד הפרקים שעוררו תגובות סוערות לשני הצדדים בעניין הזה, קבלתי תגובה באישי מאמא שאיבדה תינוק בן מספר שבועות. ברשותה אני מצטטת אותה כאן:
אני כותבת לך בעקבות חוויה מסוימת שעברתי וקשורה לאובדן של בני. בעקבות אותה חוויה, עברתי בעניין על התגובות של קוראות על הסיפור שלך, וגיליתי דבר מדהים, שנגע לחוויה שלי:
כל הכותבות שציינו כי חוו לידה שקטה או אובדן תינוק רך הזדהו לאורך הסיפור עם אפרת.
אלו שלא ציינו ואני יכולה לשער שלא חוו אובדן מטלטל כזה בחייהן (ולוואי ולא יחוו) הזדהו עם דובי.
החלוקה היא כמעט דיכוטומית.
הגילוי הזה השאיר אותי עם המון כאב.
כלומר, כבר קודם ידעתי את זה. חוויתי את זה. מי שלא חווה מקרוב אובדן כזה באמת חושב קרוב יותר לחשיבתו של דובי, ומי שכן חוותה - נשאבת לעומק להזדהות מוחלטת עם אפרת.
אז מה? אולי מטרתך לא הייתה בכתיבת הסיפור הזה לגרום לאנשים לחוש מקרוב את רגשות האבל העמוקים האלו. ועדיין... אם הסיפור כבר נכתב והוא מוצף בכ"כ הרבה תגובות, כנראה הייתה לי איזו ציפייה שזה יגרום לאנשים להבין. לחוש קצת את הצד הזה ולא לשמוח שהנה... הנה... אוטוטו היא יולדת והכול יהיה כבר בסדר.
החוויה שעברתי בתקופה האחרונה קשורה לצעקה ההיא שלא נצעקה.
לכל מה שנשאר קבור בי בגלל סביבה לא מבינה, בגלל אנשים ש'מבינים' שאם עבר זמן אז אולי היה קשה, אבל זה שייך לעבר. לא קשור להיום.
ובצורה כזו מאלצים אותי והורים שכולים רבים ללכת עם מסיכה של 'הכול בסדר'.
שמעתי פעם בהרצאה הורה שכול שאמר: נכון, התרגלנו ללכת עם המסכה הזאת, אבל חם לנו בפנים. המסכה הדוקה מדיי. אנחנו צריכים אוויר.
אלא שההרצאה נאמרה לפני קהל הורים שכולים.
את מבינה את האבסורד?
הזדהיתי עם הכאב הזה.
כי כמו שכתבה מישהי בתגובה לאחד הפרקים:
לכאורה מה יש להגיב, הרי זה רק סיפור. אפרת לא ממש קיימת וכמובן לא מתייעצת אתנו. אבל מכיון שהסיפור כל כך משקף מציאות, וכל כך חי, אז יש משמעות לתגובות.
הדיון על אפרת מבטא הסתכלות על נשים שחוו אובדן של תינוק, ומגיבות באופן דומה למה שאפרת הגיבה, לכן הוא עורר כאב עמוק, אצל כמה וכמה קוראות.
בו זמנית, יכולתי להבין גם את מי שחושבת שאפרת מגזימה. כי בהסתכלות ריאלית מן הצד אפשר אכן לומר: 'איבדת תינוקת, אבל זכית וכבר את מצפה לתינוק נוסף. יש לך בעל ערכי ואכפתי, דבר שלא כל אישה זוכה לו. החיים לפניכם. למה לשקוע ללא הרף במה שהיה, ולהרוס תוך כדי כך את הטוב שיש?'
העניין הוא שהנפש לא יכולה לפעול לפי צו ההיגיון.
בואו נחשוב על אדם שנכח בפיגוע ירי וניצל בנס. כיסא נחבט, והוא קופץ בצווחת חרדה היסטרית שמחרידה את כל המשפחה.
האם נגיד לו: 'הבית נעול, והאזור שלנו שקט. אתה לא שם לב שזה רק קול של כסא? למה אתה צווח ומבהיל את כולם?'
או שנבין שהפיגוע היה טראומתי בשבילו, ושהוא במצוקה ממשית שאינה תלויה בו?
האמירה 'במצב לא נורמלי כל תגובה היא נורמלית' – מבטאת אמת פשוטה ויסודית.
כל אחד עלול, חלילה, לעבור טראומה, אובדן או אסון אחר. והנפש של כל אחד מגיבה כמו שהיא מגיבה. זה לא דבר שנתון לשליטה.
כמובן שיש לנו גם בחירה, וכל אחד שנקלע למצב של מצוקה נפשית, צריך לעשות את המקסימום כדי להיחלץ ממנה, אבל זה בשלב השני, וגם בהדרגה ובקצב איטי בדרך כלל.
האם יש לנו דרך כלשהי בה אנחנו יכולות למדוד כאב של מישהו אחר? להגדיר מה גודל האובדן או הטראומה שהוא חווה? יש דרך שבה אפשר במבט מבחוץ לדעת מה עומק הכאב שלו, עד כמה הנפש שלו נפגעה, או איפה נמצאת נקודת הבחירה שלו באשר להתמודדות עם הטראומה?
חז"ל אמרו לנו: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
אין לנו יכולת להגיע למקום של מישהו אחר, וממילא גם לא יכולת לדון.
אני מבינה שהתגובות לא באו לשפוט את אפרת, (וחלק גם ציינו זאת ממש במפורש) אלא להעלות דיון לגיטימי לגבי ההתנהלות של אפרת ביחס למה שמצופה מאישה במצב הזה.
הדיון הזה אכן לגיטימי לחלוטין, ומכאן השאלה הבאה:
הייתי שמחה לשמוע משרי האם ההתנהלות של אפרת באמת הייתה נורמלית. לי הרגיש באיזשהו שלב שהיא כבר ממש איבדה את זה ונשאבה לאסון.
זה נכון, שבשיא המשבר אפרת 'איבדה את זה.'
אבל מהו בעצם המדד לנורמליות?
לפי איך שאחרים באותו מצב מתנהגים?
לפי הכוח של האדם לשים גבולות לצער על האסון, כדי שלא ישפיע מדי על חייו?
בשלב מוקדם בפרסום הסיפור, אמרה לי מישהי שדרך התגובה של אפרת היא 'לא יהודית'.
היהדות אכן מלמדת אותנו לקום מתוך השבר, לקבל אובדן באמונה, להמשיך לתפקד גם כאשר קשה, להיות אכפתי לאנשים שסביבנו גם כשאנחנו עצמנו נתונים במצוקה, ועוד ועוד.
אבל בשום מקום לא מובטח לנו שהדרך קלה או קצרה, ואדם אף פעם לא נתבע על מה שהוא מרגיש באופן טבעי, אלא על מה שהוא עושה עם הרגש, על דרך ההתמודדות שלו נוכח הרגשות שצפים בו. אדם נתבע על מה שהוא יכול, לא על מה שהוא לא יכול.
שברון הלב של אפרת, הוא לא דבר שהיא בחרה בו, זו תגובה טבעית של הנפש. הפלאשבקים מהרגעים הקשים של אחרי הלידה וחלומות הביעותים – הן תסמין פוסט טראומתי. גם מחשבות חוזרות ונשנות כמו 'התינוקת הייתה אמורה להיות עכשיו בת שנה' פשוט עולות בה, זה דבר שאין לה שליטה עליו.
ובכל אופן, אפרת לא הגזימה?
בלילה שלפני הלידה אפרת אכן הגיעה לייאוש קיצוני. לא כל אישה שחווה אובדן או קושי בשלום בית מגיעה למצב נפשי כזה, כמובן וכמובן.
הענין הוא שגם את אותו קושי עצמו כל אחד חווה אחרת.
בהתייחס ללידה שקטה: לי נדמה שרוב הנשים חוות אותה בעוצמה רגשית דומה לזה של אפרת, מהבחינה הזו אפרת 'נורמלית' לגמרי. לעומתן יש גם נשים שלא חוות לידה שקטה באופן נורא כל כך. גם מבחינתן זו חוויה קשה, כמובן, אבל לא כזו שמשליכה על המשך החיים.
אין 'נכון' או 'לא נכון', אולי מיותר לומר. פשוט כל אחת איך שהיא, ומסלול ההתמודדות שנקבע לה משמים.
יש כל כך הרבה דברים שמשפיעים על התחושה: אם האמא ראתה את התינוק, האם החזיקה בו, ההתנהלות של צוות בית החולים ברגעים הכי פגיעים, התגובה של הסביבה בשעות ובימים הקשים שאחר כך, נוכחות או העדר אוזן קשבת, ועוד ועוד.
וזה עוד בלי לדבר על תכונות אופי, סף רגישות, ואינסוף נסיבות אישיות שמשתנות מאחת לאחת.
כך שאני לא חושבת שאפשר לכמת צער, אובדן או כאב, או לומר על תגובה רגשית כלשהי למצב נורא שכזה שהיא 'לא נורמלית'. אפשר לדבר על דרך התמודדות, אם היא נכונה או לא, ואפשר לדון האם דמות בדיונית אכן מספיק מתאמצת כדי לצאת מהמצוקה.
על דמות בדיונית דווקא, וחלילה לא על בן אדם אמיתי. לעולם אין לנו דרך לדעת עם מה אדם באמת מתמודד, וכמה כוחות נפש הוא מגייס כדי להתגבר. אנחנו גם לא אמורים לנסות לאמוד, יש בזה חודרנות מכוערת לעולם פרטי שהוא לא שלנו.
באשר לאפרת - האם היא התאמצה להתמודד נכון? חפשה עזרה ותמיכה? גייסה מתוכה אומץ כדי לפנות לייעוץ מקצועי? האם היא ניסתה להתגבר על הרגשות הקשים כדי שלא ישפיעו מדי על חיי היום יום? – על כך הסיפור עצמו עונה.
ושוב במענה לשאלה לגבי איך שאני באופן אישי רואה את אפרת: מרגע שסיפור יוצא לאור, חוות דעתם של הקוראים על הדמויות רלוונטית לא פחות מזו של הסופר.
אם בכל זאת לשתף בזווית הראיה האישית שלי: אני חושבת שאפרת עברה טרגדיה שקשה להכיל אפילו בדמיון. היא איבדה תינוקת ראשונה בצורה נוראית. זו גם טראומה קשה, וגם אובדן שצריך לאזור הרבה מאד כוחות נפש כדי לקום ממנו.
העובדה שהיא חיכתה מהר כל כך שוב לתינוק – היא ברכה גדולה, אבל גם קושי עצום. לא היה לה זמן לעבד את האבל, וכשהיא נזקקה לתמיכה – לא היה אף אחד שייתן לה אותה. איך שאני רואה את זה – אפרת היא אישה נורמלית וערכית, שהייתה נתונה במצוקה נפשית קיצונית, בגלל נסיבות חיים קשות, לא כי משהו בה בעייתי.
אם הייתה מישהי כזו במציאות, הייתי מעריכה במיוחד את האומץ וכח הרצון שהיא מגייסת מתוכה שוב ושוב כדי להתמודד ולהקים את עצמה מתוך השבר.
לגבי ההתייחסות שלה לבעלה – על כך בנפרד בהמשך, בעזרת השם.
וואי איזה סיפור אלוף! כ"כ אמיתי שהיא יולדת, נחה אצל ההורים שלה, חוזרת לבית וזה לא הפי אנד. יש עבודה, ותהליך ואיך שהיא משתפת את אחותה מיכל והן תומכות אחת בשניה.
היחסים של אפרת עם מיכל אכן היו קרובים במיוחד, והתמיכה של מיכל מיוחדת במינה. (וגם ריאלית... יש אחיות כאלה גם בחיים עצמם.)
אפרת מצאה אצל מיכל דפים שהסבירו איך לתמוך באישה שעברה לידה שקטה. בדפים הללו הוסבר איך הקשבה ונתינת מקום לרגשות הקשים שצפים אצל האמא בגלל האובדן, הם קריטיים בשבילה.
מפליא, אם חושבים על זה.
לידה שקטה היא חוויה נוראה כל כך. אובדן חיים של ילד. טראומה נפשית שמגיעה גם עם חוויה פיזית קשה.
הקשבה היא דבר פשוט ויומיומי. איך יתכן שתהיה לה השפעה דרמטית כל כך?
בכל זאת, בתפיסה המקצועית קיומה או העדרה של דמות שמקשיבה, היא קריטית, ולא רק במצב הנורא של לידה שקטה, אלא גם במצבי מצוקה קיצוניים אחרים, כמו התעללות נפשית ועוד. מציאות החיים מוכיחה שנוכחות של אדם שיקשיב למצוקה ככל שיהיה צורך, היא לפעמים מה שמבדיל בין תקומה של חיים, לבין קריסה נפשית.
הנוכחות התומכת של דובי בשבועות הראשונים של אחרי האובדן, ובנפרד גם ההקשבה הקבועה והלא שיפוטית מצידה של מיכל, הם שאפשרו לאפרת בתחילה 'לעמוד על הרגליים', למרות האבל והיגון הבלתי נתפס.
כאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת - מאד אשמח לקבל כזה מן פרק נוסף של מאחורי הקלעים, שיאסוף את המסר וידגיש את העיקר, כי מעבר לכל פרק בפני עצמו עם המסרים והתובנות שלו, עדיין חסר לי - היכן טמון העוקץ? איפה הייתה נקודת המפנה? מה היה השינוי הדרמטי שהתיר את הסבך של הקשר?
באשר לחיי הנישואים: אכן הייתה נקודת מפנה משמעותית ושינוי עיקרי בתפיסה של אפרת, שמהם נולד השינוי. נדבר על זה בהמשך בעזרת השם, ובינתיים אשמח לשמוע מכן, הקוראות, מה לדעתכן הדבר העיקרי שהביא את השינוי.
כאן אני רוצה להתייחס לנקודה נוספת שאני מקווה שהיא עולה מהסיפור:
אפרת קיבלה המון כוח מההקשבה של אחותה, בהתחלה.
בהמשך, כשמיכל לא הייתה פנויה נפשית בשבילה, היא הלכה וחפשה הקשבה ותמיכה בכל דרך שיכלה. כשקבוצת התמיכה שהשתתפה בה התפרקה, היא פנתה לעזרה מקצועית. הכשל העיקרי בטיפול אצל נאוה (שגם עליו יש מה להרחיב) היה שנאוה פחות הקשיבה, ויותר ניסתה לשכנע בדרך התמודדות מסוימת.
מה שאפרת הייתה זקוקה לו באותו תקופה ברמה קריטית ממש – היה הקשבה לא שיפוטית. היא הייתה צריכה מישהי שתקשיב לה, שתרצה בכנות להבין, שתהיה לה נכונות לשמוע עוד ועוד, וגם שתאמין שאם אפרת נתונה במצוקה קיצונית, זה בגלל מה שהיא עברה, לא כי משהו בה לא בסדר.
ואת זה כל אחת שמספיק אכפת לה, הייתה יכולה לתת לה.
קבלנו כוח לתת ולעזור זה לזה באופן עמוק ומשמעותי, בלי הכשרה מקצועית. רק בעצם ההקשבה, הנכונות להיות שם בשביל מישהו אחר, והאמון שאם אדם חווה משהו, אז יש לכך סיבה. נתקלתי בכמה מצבים שבהם הקשבה ותמיכה כזו של אחות או חברה, עשתה מה שטיפול רגשי לא עשה, והצילה נפשות.
הדבר הזה – אני מקווה שהוא עולה מהסיפור.
המוטיב של ההקשבה, היה אמור להיות מוטיב מרכזי בזירה של בית הספר. וגם עליה ארחיב בפעם הבאה בעזרת השם.
ובינתיים שוב תודה על המעורבות שלכן, התגובות המחזקות, ההערות, התחושות והמחשבות שאתן חולקות, וזוויות הראיה השונות שאתן מביאות.
בע"ה אוטוטו מתחיל סיפור חדש של שרי פה באתר ובמגזין, תעקבי : )