מכירה את הוויכוחים שמסתיימים ב-"טוב, תעשה מה שאתה רוצה!" כשאת משוועת לכך שהוא יעשה דווקא מה שאת רוצה? ואם הוא "קנה" את הרשות שנתת לו והאמין לך, את מתאכזבת וכועסת?
או "יופי, מנוחה ערבה", כשאת בטוחה שהמנוחה הזו כעת היא עוול כלפייך?
וגם "לא משנה, אני כבר אסתדר!", כשאת כמעט בוכה מתסכול…
השפה הדו-קומתית: כשאנחנו אומרות דבר אחד ומתכוונות לאחר
זוהי השפה הדו-קומתית – שפה שבה יש את הטקסט, מה שאנו אומרים והסביבה שומעת, ויש גם את הסאבטקסט, מה שאנו באמת מתכוונים אליו, אבל לא מצליחים לומר… וממתינים שהסביבה תבין לבד!
שפה דו-קומתית היא נזק בכל מערכת יחסים, כי היא בונה על כוונות ותדרים סמויים ולא על שפה ברורה וכנה, מה שמזמין המון אי-הבנה, בלבול, אשמה, כעסים ואכזבות.
קשה לנו להיות גלויי לב. זה מציב אותנו כפגיעים, כנזקקים. התרבות שלנו לימדה אותנו להיות "חזקים" במובן של הדחקת רגשות. התפיסה המוטעית הנפוצה היא שכנות וגילוי לב הם סימן לחולשה, בשל הפחד שלנו מתחושת הבושה – להיתפס כאדם פגום שאינו ראוי לאהבה ולקבלה.
למה אנחנו עוטים על עצמנו "שריונות"?
ברנה בראון, חוקרת ומרצה בתחום הרגשות והחוויות האנושיות, בספרה "האומץ להעז", זיהתה את המגמה הזו. במחקריה גילתה שכדי להגן על עצמנו מפני הבושה, אנו עוטים על עצמנו שריונות פסיכולוגיים, כגון:
פרפקציוניזם – אשליה שאם נהיה מושלמים, נהיה חסינים מפני ביקורת. "אני כבר אסתדר". ממירים תחושת שייכות בהתאמה. שייכות משמעותה להתקבל ולהיות אהוב בדיוק כפי שאני, במקום להיות מה שאחרים רוצים שאהיה כדי לחוש מקובל.
קהות חושים – הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש דרך להרדים רגשות כואבים או לטשטש את הכאב באמצעות הסחת דעת ובריחה לעיסוקים אחרים. הבעיה היא שאי אפשר לבחור אילו רגשות להדחיק. השתקת רגשות מעיקים כמו עצב, פחד ועלבון גורמת בהכרח גם להקהיית רגשות חיוביים כמו הודיה, חיבור, שמחה ואהבה! זהו אותו מנגנון השהייה.
ציניות – פסימיות קבועה ש"מגינה" עלינו מפני אכזבה. לא מרשים לעצמנו להיות מרוצים, שמא יקרה משהו רע.
ברנה משכנעת את קוראיה כי דווקא האומץ להסתכן ולחשוף את הרגשות משמעותו להסכים שיראו את מי שאנו באמת – אנושיים, על כל החסרונות והפגמים שלנו. דווקא האומץ הזה מייצר לנו עוצמה אמיתית ופותח לנו פתח לשינוי מבורך, ליצירתיות, לחדשנות ולקשרים עמוקים ויציבים.
תקשורת כנה בבית: ממשפטי "אתה" למשפטי "אני"
העיקרון המשותף לשיח כנה וגלוי הוא להחליף את משפטי "אתה" במשפטי "אני". כלומר, במקום שיח שעלול להישמע כהאשמה – שיח שמשמעותו שיתוף וחשיפה רגשית.
והנה כמה דוגמאות מהווי האימהות:
במקום לומר: "נמאס לי שאתה אף פעם לא מקשיב לי! כמה פעמים צריך לומר לך?"
לומר: "כשביקשתי כמה פעמים וראיתי שלא הגבת, הרגשתי שקופה ולא חשובה. קשה לי להרגיש ככה בבית שלי ובתפקיד שלי. הייתי רוצה שנמצא דרך שבה אדע ששמעת אותי".
כשילד מתחצף, במקום לומר: "חצוף! שלא תעז לדבר אליי ככה!", אפשר לחשוף רגשות: "המילים האלה ממש פגעו בי. אני לא רגילה שמישהו שאני כל כך אוהבת מדבר אליי ככה. זה כואב לי".
כשילד חוזר מאוחר מבלי להודיע, אפשר להתפרץ: "אתה חסר אחריות, שקוע במשחק, נהנה, ואני משתגעת מדאגה!" ואפשר לחשוף ולשתף: "הלב שלי דפק בחוזקה. דאגתי שקרה לך משהו. אני מותשת מהחרדה הזו. אני צריכה שתעזור לי לא לחוות את זה שוב".
במקום לומר: "אם היית מקשיב לי ולומד, לא היית מקבל את הציון הזה. עכשיו מאוחר לבכות!" – מה שאומר: אני לא מוכנה לחוות איתך יחד את האכזבה, אני מצטרפת למענישים – אפשר להצטרף לכאב: "אני רואה כמה אתה מאוכזב. קשה לי לראות אותך ככה עצוב. גם אני עצובה איתך…" (נשמור את הפקת הלקחים לזמן אחר.)
למה שיתוף ברגשות עובד?
למה זה עובד? כי כשאמא משתפת ברגשות, היא אינה תוקפת, אלא משתפת את עולמה הפנימי. זה לא מאיים כמו אמא כועסת ומאשימה. זה מפנה את המקשיב מהצורך להתגונן ופותח פתח לשינוי מתוך אמפתיה.
אם את מקבלת כתגובה שתיקה או התחמקות, אל תחשבי שזו התעלמות. לעיתים זו הפתעה שלא יודעים איך להתמודד איתה, ולפעמים זו בריחה מחוסר נעימות. אבל תהיי בטוחה שזה נוגע, נכנס, עובד… כאן נדרשת שוב הסבלנות.
לשתף ברגשות – בלי להפוך את הילד למשענת רגשית
כדאי רק לדייק ששיתוף רגשות באופן כללי צריך להיות מותאם ובמרחב בטוח והגון, כדי שיהיה יעיל ולא מזיק. אבל בהורות נדרשת זהירות נוספת: הפעלת שיקול דעת בהתאם לגיל הילד ולתפקיד ההורי. אמא משתפת ברגשותיה כדי לייצר קרבה ואנושיות ולהוות מודל עבור ילדיה, ולא כדי להפוך את הילד למטפל או למשענת רגשית עבורה.
כשאמא מתרגלת בעצמה לחוות רגשות, להנכיח אותם ולשתף בהם; כשהיא מרשה לעצמה להיות לא מושלמת, ומבינה שהיא רשאית להיות "בן אדם" שיכול לטעות ויש לו חולשות, ועם זאת ראויה לאהבה – היא מלמדת את ילדיה שאין צורך לחפש לאן לברוח כשמרגישים רע; שמותר לטעות, מותר לחוות מגוון רגשות ומותר לדבר על זה.
זה הזמן להוריד את השריון ולבחור בתקשורת כנה ואמיתית בבית.
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
וואו.
כל כך מקווה להתחיל את הדרך לשם.
וואו זה כל כך קשה לחשוף רגשות של עלבון, פגיעה, חולשה. איך מתגברים על זה?
טור מצוין, ברנה בראון באמת אחת החוקרות המובילות בעולם לנושא של הבעת פגיעות בתקשורת, אבל דווקא בספר שלה "האומץ להעז" שהזכרת פה, לא התרשמתי שזה היה מאד מחקרי, אלא יותר דעות שלה, אולי אני לא זוכרת נכון?
בכל מקרה, הבאת פה כמה נקודות חשובות ממש, והנקודה האחרונה – לא להפוך את הילד למשענת רגשית – קריטית בעיני!
כל כך מצוי לצערי הורים שעושים את הטעות הזאת במסגרת הרצון ללמד את הילד לשתף ובכלל, חשוב לשתף ילד בהרבה דברים, אבל לא להחליף תפקידים! אנחנו אמורים להישאר הורים והוא – ילד, לא לבלבל את היוצרות.
גדלתי בבית כזה. אין ביטחון לילד שההורה מחצין רגשות כאלה ועוד באשמת הילד..
אמא נעלבה בגלל הילד מזעזע המשפט הזה ובחיים לא הייתי אומרת לילד שהתחצף שנעלבתי, אני יכולה לומר לו שאני מצטערת שככה הוא מתנהג ולא יודע להכיר טובה וכו'
הייתי בקורס הנחית הורים והמנחה אמרה שההורה הוא כמו השמש.. יכולה לתת חום אבל לא להיפגע מכלום!
מושלםם
כי כשאני ביחסים טובים עם עצמי ולא הולכת להאשים אף אחד על קושי שיש לי,
אז היחסים עם האחר מסתדרים במהירות ובקלות,
תודה רבה על מה שכתבת זה נתן לי המון
הדיון הזה רלוונטי מאוד, יש כאלה שטוענים שהורה צריך להתנהג כאדם, הוא אינו מושלם וחשוב שבתור מודלינג ישתף ברגשותיו, בזמן אמת גם ביחסים מול ילדים: וויניקוט (במושג "אם טובה דיה"), מרשל רוזנברג "תקשורת מקרבת" ודניאל גולמן באינטלגנציה רגשית, וישנם אחרים (אדלר, עומר ועוד) שסבורים שאין להעביר את העיסוק בעניין התנהגות הילד לרגשות המבוגר, או חלילה להעמיס עליו אשמה וכו'…
ככלל אני חושבת שניתן להיות ערניים לשתי הגישות, ודאי להקפיד לא להגיב ממקום מקטין או מתקרבן ששוחק את הסמכות ההורית, ואם בוחרים לדבר על עלבון עדיף לומר "המילים האלה פוגעות, אינן מתאימות לבית שלנו, אצלינו מדברים בכבוד" כל מסר כזה כדאי לומר מתוך רוגע וללא אמוציות כך שהאופן שבו הן נאמרות הוא יהיה הקובע.