תפקיד האשה בלימוד התורה

לאחר בירור השאלות ההשקפתיות העקרוניות ביחס ללימוד התורה, עלינו לגשת לבירור השאלות הפרקטיות:

כיצד מסייעים לבעל ללמוד בצורה נכונה;

איך לא יוצרים לחץ סביב נושא הלימוד;

מדוע הבעל לפעמים לא מתלהב מהעזרה שהרעיה המסורה רוצה להגיש;

איך יודעים מתי לעצור ולקחת אוויר ולא להעמיס על הנפש יותר מידי;

ועוד.

כדרכנו, לפני שעוסקים בשאלות נקודתיות – אנחנו מלבנים ומבהירים את היסודות.

משמעות המושג "בית של תורה"

כולם מכירים את הביטוי "בית של תורה", ומשתמשים בו כל הזמן. למרבה הפלא לביטוי זה אין שום מקור בספרות התורנית, לא בחז"ל ולא בראשונים. המקור שלו הוא מורות בסמינרים, אלה שחינכו את הדור שאחרי השואה והניחו את התשתית לאהבת התורה הנשית בעולם התורה המתחדש בארץ הקודש. הן ביטאו את הרגשתן ושאיפתן בשלש מילים שהפכו לנכס צאן ברזל, שלש מילים המגדירות כל כך במדויק את מקומה של האשה בתורה:

"בית של תורה". לתת לתורה בית.

בית הוא מקום שבו חיים בעל אשה וילדים; בית הוא מקום שבו מתנהלים חיי משפחה, על כל עומקם ומשמעותם; בית הוא המקום היחיד עלי אדמות שבו האדם הוא מה שהוא, ללא מסכות והצטעצעויות.

את המקום הטבעי הזה, האמיתי, המבטא את את הנקודה הפנימית ביותר של האדם – האשה היהודיה מקדישה לתורה. היא משרישה בביתה אהבה לתורה.

תפקידה של האשה בחיבור אל התורה הוא לא תפקיד משני, כביכול הבעל לומד והאשה רק מלווה אותו כי הוא צריך מישהי שתבשל לו ותגדל לו את הילדים. לא. מדובר כאן על תפקיד מאוד מרכזי: להפוך את התורה לחלק מהחיים, לדבר שאוהבים אותו, דבר שמחוברים אליו, דבר שהוא חלק מחוויית החיים, דבר נחשק ומוערך. 

כאשר אשה אוהבת את התורה, כאשר היא מרגישה חלק מהסיפור הנצחי של התורה בעם ישראל – הדבר משפיע על כל צורת התנהלותה בבית, על כל סולם הערכים שלה ועל כל שאיפותיה ואהבותיה. הדבר משפיע השפעה עצומה על בעלה, על ילדיה, על כל עתידו וצביונו של הבית.

הלימוד עצמו – הוא תפקידו של הבעל; ואילו החיבור אל הלימוד, אהבת התורה, ובניית הבית סביבה – הוא תפקידה של האשה.

חיבור האשה ללימוד – דרך תורת בעלה

לאור הבנה זו ניגש אל ההגדרה המעשית של תפקיד האשה בנושא לימוד התורה:

התפקיד של האשה הוא לא לייצר לימוד תורה, אלא לתמוך בלימוד התורה של בעלה.

החלק של האשה בתורה עובר דרך התורה של הבעל. זו התורה שנמצאת בבית שלה, לתורה הזאת היא אמורה לבנות בית. איך בונים בית לתורה? איך לוקחים את התורה והופכים אותה לחלק מהווי של בית? כאשר האשה אוהבת ומעריכה את התורה של בעלה. זה מה שבונה את הבית, להיות בית של תורה, בית שהתורה מדריכה אותו ומאירה את חייו.

בית שמעריך ואוהב את התורה של ראש המשפחה – הוא בית של תורה.

לאור המבט הזה, נעבור לדון בהתחבטויות המצויות סביב נושא העזרה ללימוד של הבעל, וניתן להן מענה בעז"ה.

עודף עזרה

במקרים רבים אשה מרגישה שעזרתה אינה מתקבלת ברצון. הבאנו דוגמה מצויה לכך בתחילת הספר, ונחזור עליה כאן שוב:

יום אחד ישבנו לארוחת ערב כמו כל יום. הוא שם לב שחשבון הטלפון מציץ מהמקום של המכתבים, אז הוא הציע שמחר בדרך לכולל הוא יכול להיכנס לבנק לשלם. אמרתי לו שחבל על הזמן שלו, ואני אשלם מחר אחה"צ. הוא: "עזבי, מה איכפת לך על הזמן שלי? אני עושה את זה". אני: "למה? אני רוצה לעזור לך, חבל על הזמן שלך". הוא: "נו, מה את עושה ענין? אני עושה את זה בדרך לכולל". הרגשתי מוזר בדו שיח הזה, כאילו במקום להעריך שאני מוכנה להתאמץ, הוא מרגיש שאני לוקחת לו משהו בזה שאני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילו. יש לי הרגשה כאילו משהו מפריע לו שאני יותר מדי עוזרת.

זה באמת נשמע מוזר, אבל אם ננסה לעמוד במקום הבעל המדובר – כמדומה שיהיה אפשר להבין.

דוגמה:

ננסה לדמיין שהייתה מצוה לאשה לשטוף את הרצפה ולנקות את הבית ככל היותר, והעולם הבא של בני הזוג היה נקבע על פי מידת ניקיון הבית. הבעל, שבאמת אכפת לו לקבל עולם הבא, היה חוזר הביתה כל ערב ובודק את מצב הניקיון. אם הכל מבהיק – הוא מחייך ומרוצה. ואם רעייתו לא הספיקה להגיע לזה היום – הוא נלחץ. הוא כמובן לא מעיר שום הערה, אבל מרגישים שזה מדגדג לו בפנים. מה הייתה ההרגשה של האשה? מה זה היה עושה לבית המשותף?

ולנמשל: האיש לומד הרבה, והוא יודע את חובתו ללמוד תורה, הוא שמע על זה לא מהיום. בבית הוא לא רוצה מנהלת עבודה, הוא רוצה מישהי לצידו. נכון שיש מצוה גדולה ללמוד, ונכון שהאיש שמח בעזרתה של אשתו, אבל הוא לא רוצה לקבל הרגשה שהלימוד הוא חובתו כלפי אשתו.

נו, הבעיה מובנת. אבל מה הפתרון?

כאן עלינו לחדד את הנקודה שנלמדה:

"בית" הוא מקום שבו בראש ובראשונה יש אוירה נעימה של קבלה ואהבה של כל אחד כמות שהוא, ללא אוירה מלחיצה ותובענית.

כאשר יש בית – יש בית של תורה. בית של תורה הוא בית שבו יש אהבה לתורה, יש שמחה בתורה. איזו תורה? התורה של האיש. זו התורה של הבית הזה.

כשאשה מגלה אכפתיות יתירה לגבי ניהול הזמן של בעלה ("אל תיכנס לבנק, אני רוצה שתלמד"…) היא מלחיצה אותו. להלחיץ את הבעל ללמוד – זה לא יעזור, אלא יזיק. במקום לקרב אותו לתורה זה רק ירחיק אותו מהתורה. אדם מצפה מאשתו ליחס של קבלה והערכה, לא ליחס של הקפדה וביקורת. כשבעל חש לחץ סמוי מאשתו סביב נושא מסוים, איזה נושא שיהיה – זה גורם לו לא לאהוב את אותו נושא.

אבל לא רק שזה לא יעזור, זה גם לא נכון על פי התורה. הקב"ה לא מצפה מאשה שתגרום לבעלה להרבות לימוד, אלא שהיא תאהב את התורה של בעלה. שהיא תהפוך את התורה של הבעל לחלק מהבית. הגבר מצווה על הלימוד, האשה מצווה על הכנסת הלימוד לבית.

אפשר לשחרר את הלחץ, ויותר נכון – צריך לשחרר את הלחץ. זה גם מיותר וגם מזיק, וגם לא נכון מבחינה תורנית. כי תפקיד האשה הוא לא "להלמיד" את בעלה; התפקיד הוא להיות לו בית.

רמת העידוד והמעורבות הרצויה

נשאלתי פעם: "האם לכתוב לבעל על פתק 'בהצלחה בלימוד, הרבה שטייגען' – זה דבר טוב או לא?"

השאלה כמובן רחבה יותר מאשר הדוגמה הנקודתית שהיא עוסקת בה. השאלה היא בעצם מה צריכה להיות מידת המעורבות של אשה בעסק התורה של בעלה.

כל בעל שאוהב ללמוד, שמח בזה שאשתו גם כן אוהבת את התורה. אבל – וכאן מגיע האבל הגדול – הוא רוצה שאשתו תאהב את התורה שלו, כחלק מאהבתה אליו. לא שהיא תרצה תורה בעצמה והיא תדחף אותו ללמוד עוד ועוד בגללה. 

כאשר בעל מרגיש שהעסק של הלימוד נהיה עסק אישי של אשתו, לא משהו משותף – התחושה הפנימית שלו היא שאשתו לא מלווה אותו בדרכו, לצידו, אלא דוחפת אותו מאחורה. היא לא מעריכה את התורה שלו, אלא רוצה שהוא יהיה ספק של תורה. אדם לא רוצה שאף אחד ידחף אותו, ובפרט לא אשתו. הוא רוצה שאשתו תלך לצידו, בנאמנות של רעיה לבעל.

הוזכר כבר כמה וכמה פעמים, שאחד הדברים החשובים ביותר לגבר הוא שאשתו תהיה מרוצה ממנו. זה מעצים אותו, זה נותן לו כח פנימי, וזה מגביר את אהבתו כלפיה. כך בנוי בית, אלו הם יסודותיו: הערכה של אשה לבעלה, ותמיכה של בעל באשתו. כאשר התחושה שלו הינה שההערכה שלה תלויה בלימוד – הוא מרגיש שהיא לא נאמנת לו עד הסוף, היא לא לצידו בכל מצב כמות שהוא. זה מפריע לו מאוד.

ובכן, השאלה נשאלת: מה כן יש לעשות? לא לרצות שהבעל ילמד? לא לשמוח בתורתו? להישאר אדישה לכל הנושא של הלימוד חס וחלילה? הרי התורה יקרה לנו מאוד, היא חיינו!

הכח של אשה לסייע לבעלה ללמוד הוא עצום, והתרומה שלה ללימוד היא אדירה. אבל היא צריכה להתבצע בתוך המסגרת המשותפת, בתוך מערכת יחסים בריאה של אשה לבעלה. בצורה של תמיכה, ליווי, השתתפות בדבר שהוא אוהב לעשות. נדגיש שוב את המשפט היסודי: "לאהוב את התורה של הבעל".

ולכן, ביחס לשאלה האם לכתוב לבעל "בהצלחה בלימוד", התשובה היא פשוטה:

אם הפתק נכתב ממקום תומך, האשה עומדת לצד בעלה, יודעת שהוא שמח בלימודו ואוהב אותו, ורוצה גם היא שהוא יצליח – הפתק מצוין ונותן כח. אבל אם הפתק נכתב ממקום דוחף ומדרבן, ואולי גם מתוך תקווה לחבר את הבעל ללימוד ולשטייגען – אז הוא לא נכון, לא מומלץ, וגם לא יביא את התוצאה המקווה.

כל אשה יכולה לבדוק ולמצוא בליבה את המקום המדויק שממנו נכתב הפתק, ולפעול בהתאם.

לענין מעשה – הדבר הטוב ביותר הוא להראות לבעל את הקטע הזה ולשאול אותו מה הוא אומר…

קריסה תחת העול, מחשש לביטול תורה

נושא מורכב נוסף, שגם הוא מאוד מרכזי בשאלותיהן של נשים רבות: מידת האחריות על ביטול תורה של הבעל.

במקרים רבים האשה קורסת תחת העול, כי היא חוששת לבטל את בעלה מלימודו.

עצם האחריות והזהירות שלא לגרום ביטול תורה – מבורכים עד מאוד; הבעיה היא שלפעמים עוברים את הגבול.

ואיך אפשר לדעת היכן עובר הגבול?

ההגדרה באמת לא חתוכה, אבל כאשר היסודות ברורים – קל יותר לעשות את הדבר הנכון.

התורה היא תורת חיים.

אשה צריכה לדאוג לעצמה, לדאוג לכוחותיה הפיזיים והנפשיים. הקב"ה חפץ בחיים, הוא רוצה שהאדם ישמור על עצמו ועל כוחותיו. מלבד זאת, אם אשה תקריב את עצמה על מזבח התורה היא לא תאהב את התורה, ובטווח הארוך אף היחסים עם הבעל עלולים להינזק. כי כשקשה לה בגלל הלימוד שלו – עלול להתפתח כעס עליו, למרות שהשכל מבין שהוא לא אשם כמובן. מלבד זאת גם האיש לא רוצה אשה ממוטטת, ובמקרים רבים הוא גם מעדיף שלא יעזרו לו עד כדי כך. הוא לא רוצה להיות מנוטרל מדברים משמעותיים בבית.

עזרה וליווי – זה דבר נפלא; אך זה צריך להיעשות מתוך שקלול של הצרכים האישיים והצרכים של הבית.

מסירות ומאמץ – חיוביים ביותר; אך לא בצורה שתגרום לקושי בתפקוד.

אולי תהיינה נשים שתתקוממנה למקרא הדברים: ומה עם הסיפור על הרבנית אלישיב? היא כן שתקה ולא ביקשה כלום, ולא סיפרה על ילד שצריך ניתוח, וויתרה על שיחות עם בעלה למשך שנים ארוכות!

אין מטרת הסדרה להרפות ידי נשים צדקניות, חלילה. המטרה היא אחת: להכיר את עצמנו. הדרך לעבודת השם בדרך כלל אינה עוברת דרך צעדים דרסטיים המנותקים מהאדם וצרכיו. על האדם להכיר את כוחותיו ולראות האם הוא פועל בתוך התחום הבריא, או שהוא גורם לעצמו נזק.

באופן כללי יש לדעת שלא כל סיפור ניתן לחיקוי, והקב"ה גם לא מעוניין בחיקויים. כל אדם צריך לפעול לפי מה שבכוחותיו לבצע. לכל זוג יש יצירה משלו, כי כל בית הוא עולם בפני עצמו הנוצר על ידי האיש והאשה. תפקידם של בני הזוג הוא להתמקד ביצירת העולם היחודי שלהם ולעצב אותו בהתאם לתכונותיהם ולסגנון הקשר שלהם.

יתכן שבשורה התחתונה, כשניגשים לסיכום הסופי של הפרק, יש תחושה של חוסר בהירות: אז מה למעשה צריך לעשות? ובכן, למעשה יש להבין שהתמיכה בלימוד התורה של הבעל היא חלק בלתי נפרד מהקשר שביניהם. ולכן, חשוב מאוד שיהיה שיח פתוח בין בני הזוג על הענין. כל אשה צריכה לשתף את בעלה בהתחבטויות שלה ולשמוע את דעתו, ולקבל החלטות המתאימות לשניהם. לא לערוך השוואות למודלים מסוימים, אלא לחיות לפי הנכון לשניהם.

סיכום:

כאשר אשה ניגשת לתורת בעלה מתוך הבנה שזה נושא משותף, ושהשליחות שלה בעולם היא ללוות את בעלה עד כמה שהוא בוחר ללמוד – הלחץ משתחרר, והדברים מתבצעים מתוך שיקול דעת. הגישה הזו פותרת את בעיית עודף העזרה, את יצירת הלחץ הסמוי בבית סביב נושא הלימוד, את ההתמוטטות המתרחשת לפעמים מחוסר שיקול דעת, ובעיות רבות נוספות.

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>