שיעור בענווה

ערב.

אני במרפסת, בוהה בשמים.

מחפשת את הכוכבים, לא מוצאת.

ערב קשוח, דוידי השתולל, שירה עצבנית, תהילה בוכה שיש לה מבחן והיא לא יכולה ללמוד בג'ונגל הזה…

צודקת.

אילה ב"ה אצל חברה, עסוקה בלתכנן תוכנית כזו או אחרת, אני כבר לא עוקבת, אין לי כוח,

וזה לא פייר,

זה לא פייר כלפי אילה,

לא פייר כלפי תהילה,

לא פייר כלפי מוישי השקט, העדין, שמתקשר עכשיו, ואין לי, אין לי גרם סבלנות לענות לו, לדובב אותו.

אני אמא איומה.

אמא גמורה, מרוקנת.

שירה יוצאת אלי, עם הטלפון של הבית, "זה מוישי, מחפש אותך"…

"תשאלי אותו עם זה משהו דחוף, אם לא תגידי לו שאני אחזור אליו עוד שעה"

כואב לי הראש,

כואב לי הלב,

לא מסוגלת…

"הוא אמר שזה לא דחוף," צועקת לי שירה מהמטבח, שוב צעקות, "אבל שתדעי שהוא היה נשמע מאוד מאוכזב".

אאוץ'.

אמא איומה.

לא מסוגלת ליהנות אפילו מהתגובה של שירה, זה הרי כל כך לא מובן מאליו שהיא שמה לב לדקויות האלו.

"תפסיקי לצרוח מחדר לחדר!" שואגת שוב תהילה.

"גם את עכשיו צועקת מחדר לחדר," עונה לה שירה באדישות, "את מעירה את דוידי"…

רק זה חסר לי.

אני לא מסוגלת להתערב, סוגרת את דלת המרפסת, מרשה לעצמי להתכנס, לאסוף את עצמי.

קצת מצחיק איך קולה השלו של ציפי המרפאה בעיסוק של שירה דווקא הוא חודר אל תוך מחשבותיי:

"מה מפריע לך?"

הרעש, הצעקות, העצבים.

כל הניסיונות שלי להוריד את הטונים בבית, לא מצליחים.

ילדה אחת עם לקות שמיעה, שמדברת בקול רם מדי, ומדברת יותר מדי, ובטון שטוח אופייני כל כך.

ילד שלמרות כל תכניות הוויסות עדיין מתפרץ, צועק, צורח.

הוא התקדם, אבל עדיין…

מתבגרת שקשה לה וכואב לה והיא מתפרצת, כי נמאס לה, והיא אחרי הכל מתבגרת שקשה לה להתגבר…

אמא אחת ואבא אחד שלפעמים צריכים להרים את הקול כדי להשתלט על המהומה,

ויש כל כך הרבה דיבורים שהם בולעים, סופגים, לא אומרים אותם בכלל,

זה במילא לא יעזור…

מה הכי מפריע לך?

הבושות.

חושבת תמיד מה השכנים שומעים, מה הם יודעים…

למרות שחגית השכנה החמודה מבטיחה לי שלא שומעים כלום, ושבכל הבתים שיש שם ילדים / מתבגרים יש צעקות. "זה רק תלוי באיזו שעה ביממה," היא צוחקת.

לפעמים אני מאמינה לה.

לפעמים, כמו היום, לא.

לילה, חושך, לא מוצאת כוכבים.

"שיעור בענווה," אמרה לי רחלי היום אחרי צהריים, "כל פגישה עם הצוות, לא משנה איזה צוות, היא שיעור בענווה. הייתי בחורה כזו פופולארית בסמינר," היא משתפת אותי. "מוצלחת, מוכשרת, מאחת המשפחות הכי מכובדות בחסידות, הייתי בקושי בת 18 כשהטלפון של ההורים לא הפסיק לצלצל, הציעו לי את ההצעות הכי נחשבות, התארסתי עם בחור מצויין, מישיבה טובה, ממשפחה מצויינת, "ענבי הגפן בענבי הגפן" כל מלא.

תקופת האירוסין הייתה מדהימה, המשפחה שלו ריפדה אותי במתנות, בתשומת לב, חתונה מדהימה, כל החברות, כל החניכות. גם החיים שאחרי היו יפים כל כך, שש שנים הייתי כל כך מאושרת, בעל נהדר, שני בנים חמודים, עבודה טובה, ואז, אז, אז הבנתי שמנדי לא בסדר, אפילו לא ידעתי להסביר, רק ידעתי שמשהו לא בסדר איתו…"

רחלי בוכה.

בוכה את החלום של ילדה בת 25 שכולם אומרים שהחיים שלה "תותים" והם לא.

 "ראית פעם את התמונות של החלאק'ה של מנדי? הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להסתכל למצלמה

 יש לו תמונות מדהימות, הבעת פנים מהורהרת, חולמנית או מרוכזת בעלי שלכת שהצלמת נתנה לו להעיף

אין תמונה אחת שהוא מיישיר מבט.

רופאת ילדים שאני מגיעה אלי בגלל דלקת אוזניים שגרתית, שולחת אותנו לבדיקת שמיעה, כי הוא לא מספיק מגיב, קלינאיות תקשורת שאחרי חצי שנה של המתנה בתור, מחליפות מבטים ואומרות: "השמיעה שלו תקינה אבל בדקתם תקשורת?"

המבול שמגיע אחרי זה…

"ואז, אז אני מוצאת את עצמי, אשה חסידית שמעולם לא חשבה שתשב אי פעם ב"חיידר" חסידי בפגישת צוות וישאלו אותה: "מה אתם מהבית?" נכון, בעלי ענה במקומי, הזכיר מי אבא שלי, ואני רואה את המבט של ההערכה הראשונית, מתחלף במהלך הפגישה למבט של רחמים…"

כך גם עם הצוות של הגן של דיתי, כל גננת, כל סיעת מזכירה לי תמיד:

"את מהבית שטיינברגר, נכון? רחלי שטיינברגר! גיסתי למדה אתך במחזור / היית מדריכה של אחותי / שכנה שלי לא גמרה לדבר עליך…"

ושוב המבט הזה שמודד אותי מכף רגל עד ראש, מחפש את ההילה של ההצלחה, מוצא אחרי שובל של ניירת, שלל אבחונים, שאלונים, דיווחים וסיכומי פגישות…

שיעור בענווה.

אני חושבת על רחלי, עלי, על עוד חברה בפורום אימהות שהצהירה השבוע: "לא גנבתי את הבת שלי מאף אחד…"

נושמת רגע אוויר צח של לילה, נושמת את השקט שהשתרר סוף סוף בבית.

מה יעזור לך?

שואל אותי בלב קולה הרך של ציפי.

שאלה טובה.

אין לי תשובה.

לתגובות, בתיה: [email protected]